ברוך מרדכי חלק ב שא

בוודאי ביומא דמשלים זמנו מאחר דפה החיוב עליו לשלה עוד מקדם כי נשפט זה גלוי לכל היא ולא הי' בונה משלו אלא היה צועק עליו בבית דין וכיון דיוכל לצעוק עליו בבית דין על כרחיך החיוב עליו עוד מקדם וכיון דהחיוב עליו מקדם ממילא הוא ביומא דמשלים זמנו וודאי דמשלם והוי כמו רוב ומסייע ובה"ג כבר בארנו ליכא מגו דהעזה וטובא קמ"ל דנאמן אף תוך זמנו במגו כה"ג ואף קודם כל שפא ושפא מהימן מאחר דביומא דמשלים זמנו, וכוונת הגיורת כל שפא ושפא זמנו הוא היינו אף שהוא תוך זמנו מ"מ בכל שפא ושפא החיוב עליו רמיא לשלם מקדם אם הוא בונה שפא אחת גם הוא צריך לבנות שפא אחת ואף דלא בנה ולא נתן מקדם אבל לכל הפחות זה בטוח משיגמור הכותל שישלם חלקו מיד והוי כמו רוב המסייע ובה"ג אמרינן מגו ומהימן אף לטעון שפרע תוך זמנו וטובא קמ"ל. ובהיות כן דברי רש"י וגמרא עולה בקנה אחת דרש"י ע"כ היקדם דמשפט זה גלוי לכל הוא ולא היה צריך להקיף משלו והחיוב עליו רמיא עוד מקדם לשלם וכל שפא ושפא שבונה אף שהוא תוך זמנו אעפ"כ החיוב עליו לשלם ואף שהיא הלוה לו והמתין לו עד שיגמור הכותל אבל עכ"פ אז ביומא דמשלים בלי ספק שלם ישלם וכיון דיומא דמשלים זמנו הוא רוב וודאי דשלם ממילא שפיר ניחא תירץ הגמרא דאיירי אפילו תוך זמנו ומהימן במגו כאשר בארתי אבל לולא זה דהיה צריך לשלם מקדם לא הי' נאמן פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך עכשיו דהוי מגו דהעזה ויומ' דמשלים זמנו דשלם גופא לא שכיח כבארנו אבל כיון דהחיוב עליו רמיא עוד מקדם אז ביומא דמשלים שכיח ושפיר מהימן אפילו תוך זמנו ודוק היטב. ולית למפשט דאמרינן מגו במקום חזקה בה"ג בכל שפא ושפא חזקה קליש' הוא ובה"ג אמרינן מנו משא"כ בחזקה אלימת ופה קליש' דגם מקדם החיוב עליו ובהיות כן לית קושי' על ר"ל מסיפא הן אמת דגם סיפ' איירי בה"ג כמו רישא דעמד ביומ' דמשלי' זמנו וטוען פרעתי ת"ז אך בסיפא ליכא משפט גלוי הוא דלא צריך לשלם מקדם וכיון דלא צריך מקדם לשלם והחיוב לא רמיא עליו עוד מקדם א"כ הוא ככל יומא דמשלים זמנו והלואי שישלם ולא שכיח שישלם אפי' ביומא דמשלים זמנו ואף שהוא עמד ביו' דמשלי' ואף שהוא עמד ביומא דמשלים כותל זה שהגביה נגד חבירו אבל לא שכיח דישלם באותו יום וממילא ליכא עולי דהוי מגו דהעזה פרעתיך עכשיו דלא שכיח כבארנו ובכן שפיר דהוא בחזקת שלא נתן לריש לקיש, ומתורץ קושית התומים והתורת חיים לנכון בעה"י. ובהיות כן נראה לי לתרץ פירש המשנה להרמב"ם אשר הבאתי פה זה כמה פעמים שהוא מפרש טעמא דסיפא דמתני' משום מי יימר וקשה לר"ל לא צריך מי יימר אלא משום דהוי כתוך זמנו, ולהנ"ל מאוד נעלה דגם הרמב"ם ככה היה לעד הפי' בגמרא בכל שפא כאשר בארנו ורישא ביומא דמשלים זמנו וגם סיפא ביומא דמשלים וטוען פרעתי תוך זמנו א"כ בגמ' ניחא דקאי לר"ל לתרץ ור"ל סובר הלואי שיפרע בזמנו בכל חיוב דהוא מילתא דלא שכיח לכן בסיפא למעלה מד' אמות דהוי רק כחוב דעלמא בה"ג לא הוי מגו טוב דהוי העזה ובה"ג לא שכיח והוי שפיר מגו דהעז' משא"כ הרמב"ם לדינא פסק עבד אינש דפרע ביומ' זמנו סובר כאשר בארתי הפוסקים סוברים דשכיח שישלם ביומא דמשלים זמנו וא"כ כיון דשכיח חייב לשלם ביומא דמשלים זמנו עדיין הוי מגו טוב אף בסיפא לטעון פרעתי עכשיו ביותר חביב ליתן מילתא דשכיח נגד מלתא דלא שכיח כבארנו וא"כ מדוע לא מהימן בסיפא וע"כ צריך הרמב"ם לדינא הטעם משום מי יימר ונכון וישר והכל על מקומו בשלום וגם לדינ' מגו במקום חזקה אמרינן סובר הרמב"ם כאשר כבר בארתי לעיל. (עד כאן מהמחבר ברוך מרדכי) בעה"ת סוגי' דאין עירב והוצאה ליוה"כ. (יומא וכריתות) הרי"ף פסק פ"ק דביצה יוה"כ יש עו"ה מדיח ב"ש לביה אי אתם מודים שמערבין לגדר ביה"כ הרי לכ"ע צריך עירוב, ועיין בש"א סימן ע' מה שהקשה עליו ועיין באר היטב. ונראה לפענ"ד ליישב דהא בתוס' ישנים הקשה גמרא ביומא לא אסיק הפירכא דילמא מצותו בכך ותי' לענין הוצאה לא שייך מצותו בכך ושם קאי לענין תחומין:

והנה רש"י ביומא פי' על ושי' גמרא למ"ה לפי שתחומין דרבנן משמע אי הוה דאוריתא יוכל לומר הקרא אתי אפילו בשבת על תחומין וא"כ י"ל שפיר הוכרח שאפי' איירי שם מעירוב תחומין ע"כ מוכח שתחומין דאורייתא א"כ איך מוכח דבר חדש שאין עירוב והוצאה ליוה"כ דלמא לעולם יש עירוב והוצאה ליוה"כ וסברא הוא מנ"ל לחלק וברייתא אתי אפילו בשבת קאי על תחומין ובזה אינו מוכח שאין תחומין ביוה"כ אם כן ממילא אין מוכח שאין עו"ה ליוה"כ ודוק. (וצ"ל שזה היה סברא חצונה כמ"ש שהוא י"ב מילין הם תחומין לאו דאורייתא כמשמע מרש"י, ועוד י"ל אע"ג שלא היה י"ב מילין מ"מ הקרא אם יקרה שלא היה צוק בתוך התחום כמו שפירש לענין הוצאה אם היה חולה ואף שתוס' אמר ששם לא שייך מצותו כך י"ל קרא מסתם איירי במצוה שיוכל לילך ברגלי משא"כ זה אין פשיט דצוק בתוך התחום כמבואר בש"א, ואף בלי תוס' י"ל כיון שי"ל שקאי על תחומין וממילא אם אין אומרים מצותו בכך ש"מ תחומין ליכא ביוה"כ י"ל עכ"פ הוצאה וי"ל להיפך א"כ לא מוכח ואמרינן לחומרא ודוק.) ולפענ"ד נראה ליישב קושית תוס' למה ביומא לא אסיק בדות' שהרי לכאורה צ"ע מה תי' גמרא מצותו בכך שאני ועיין רש"י דומיא דתמידן וקרבנו' וקשה אם שזה כמו שאר חייבי קרבן ביוה"כ והו"א דווקא יוה"כ מותר ולא שבת למה לא אשמעינן בשאר עבודת קרבנות תחילה שצריך לשחוט ולהקטיר ועיין גמ' בהקטרה איכא העזרה, אמנם יש לתרץ ותחילה נקדים מה שהקשה השג"א דלמא משום שצריך להמית יאמר אי משום מקלקל בחבורה הא מתקן ותי' שר"ל י"ל אליבא דרבנן שזה אין בכלל שליחות, ולפענ"ד א"כ מה הקשה דלא כר"נ דלמא ר"נ סבר כר"ש והטעם משום מקלקל אמנם לפענ"ד י"ל עפ"י מה שתירצתי קושי' תוס' חולין ואסיק שזה תיקן אין אלא למ"ד מקלקל בחבורה חייב ולנ"י שצריך קצת תיקן משא"כ לאינך מ"ד קלקל יותר על תיקונו א"כ י"ל התוס' הכא על ש"א שסתם ספרי ר"י דר"י סבר מקלקל בחבורה פטור, והנה י"ל מה שהקשתי אם מצותו בכך למה לא אמר על הקטרה תחלה בשלמא עשו מלאכה חמורה נקט היותר רבותא וכ"ש זה אבל לפי הנ"ל י"ל על שחיטה י"ל מקלקל בחבורה פטור ואבר מן החי אין תיקון בהנ"ל והבערה י"ל הבערה ללאו יצאה וא"כ קיל מהוצאה שהוא אב מלאכה וחייב מיתה י"ל גמרא שם נמי קאי על הוצאה ותחומין סברו שדרבנן וא"כ י"ל ביומא קאי לר"נ ל"ש לומר מצותו בכך שאני לעולם האיסור כמו בשבת קשה למת לא אשמעי' במלאכ' תחלי בהקטר' ור"נ סבר הבערה לחלק יצאת א"ו שהוצא לא אסר כלל ביוה"כ, ולכאורה יש ראיה שגמרא שם בכריתות קאתי' למ"ד ללאו יצאה שהרי בירושלמי שבועות ר"ל שאין חילק מלאכה ביוה"כ, ועיין רש"י ותוס' פירשה שאין חייב עד שעשה בבת אחת הכל מלאכה מידי