ברוך מרדכי חלק ב רצח

ולכאורה יש לחקור שהגמרא אמר פשיטא אלא תוך זמנו ולכאורה קשה איך שייך זה לדין כותל חצר לאשמעינן אדם פורע תוך זמנו (בשלמא לתירוצי שגמרא ידע מצד מי יימר רק הוא דווקא לענין תוך זמנו אבל לא לאחר זמנו י"ל היטב שאשמעינן ברישא אדם פורע תוך זמנו אגב סיפא לאשמעי' בסיפ' אפילו תוך זמנו לא מהני מי יימר ואגב אשמעינן ברישא לא אמרינן מי יימר.) והנה י"ל שצריך לאשמעינן בכותל אע"ג ששייך שמא לא יבנה נמי עביד אינש דפרע בגוי' זמניה וע"כ הקשה הגמרא לר"ל מצד כל שכן וה"ה על רבא כאיתא בתוס' שהי"ל ולטעמיך ואפשר באמת הקושיא על ש"מ שלא קתני וקשיא על ר"ל ותירץ גמרא כל שפא ושפא וכו' וכמבואר בש"ך אפילו ר"ל מודה לא לטרדן שכירדה גדולה וא"כ צ"ל אע"ג ששייך לא יבנה מ"מ זה חשש רחוק ולא לטרדן גדולה משא"כ בלא"ה קשה זה על הש"ד ועיין תוס' ולפ"ז י"ל מה שהקשה הגמרא מסיפא אלמא לא עביד אינש ולכאורה איך שייך זה הדין בכותל דווקא א"ו שי"ל דווקא הכא שמא לא יבנה וכקושית מהרש"א וא"כ ע"כ שלא אמרינן כל שפא ושפא זמניה וטרדה מרובה דחה שמא לא יבנה וע"כ הדרה קושיא לר"ל מרישא וכן לאביי ורבא ותירץ משום מי יימר ודוק. אלא א"כ קשה הו"ל בלא"ה להקשו' רישא לסיפא ודוק וצ"ע. וגם יש לומר כן על מה שהקשה התוס' לאשמעינן המלו' לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים, ולכאורה איך שייך דין זה לכאן י"ל שאשמעינן אע"ג שאין עדים ממש אלא שאנן סהדי שקדם א' ורצה לחבירו וכה"ג, ולפי הנ"ל יש לבאר קושית תוס' דלמא אשמעינן המלוה את חבירו בעדים בצירף אין אדם פרע תוך זמנו שי"ל זה לבד איך שייך להכא אבל כיון שכל זה אין אדם פורע ת"ז וכמבואר במהרש"א ואין אדם פת"ז שייך הכא לפי שדווקא משום לא יבנה. ובעיקר דברי תוס' שאתי' לאשמעינן המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרע בעדים לא ידעתי דהא מצד סברא ידעינן דלא רק למ"ד צריך לפרע בעדים צריך לאשמעינן ודוק ולפי"ז י"ל בתי' גמרא כל שפא ושפא זמנו לעולם איירי מתני' בזמנו ול"ק פשיט' שי"ל כקושי' תוס' לאשמעי' ענין המלו' חבירו בעדי' א"צ לפרע בעדי' והנה בלא"ה לא קשה רישא לסיפא שי"ל רישא וודאי אין סהדי שלא בנה לבד, או י"ל להיפך מה שהקשתי לעיל אי אמרינן תוך זמנו איך שייך דין ת"ז לכאן י"ל עיקר דין הכא אשמעינן המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים וי"ל דווקא הכא לפי שאין עדים ממש אלא שאשמעינן שקדם חד ורצה לחבירו וי"ל ג"כ בלא"ה לא הקשה רישא לסיפא די"ל רישא אשמעינן המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים וחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואתי סיפא לאגלוי רישא וצ"ל כסברתי שסיפ' סתם תוך זמנו ובריש' וודאי בזמנו דלא שייך תוך זמן כלל ודוק. ועיין מה שאמרתי לכאורה לשון בחזקת שנתן משמע אע"ג שהוא לא טען מידי ואין כאן שיטעון לא פרעתי אפילו בטענת שמא וי"ל להנ"ל לישנ' שאמרי' מגו במקום חזקה י"ל ממ"נ אם הוא כאן אע"ג שאמר ת"ז נאמן מצד מגו שיכול לומר בזמנו ואם הוא אינו כאן ואין לו מגו בטענת שמא אמרינן שפרע ת"ז וק"ל וגם אמרתי הפירש ת"ז שתבע לו וקושי' גמרא אלמא עביד אינש דפרע י"ל דאל"כ לא אמרינן מגו במקום חזקה וגם אמרתי אם תבע אותו תוך זמנו י"ל שפרע ת"ז. וגם אמרתי שקושית הגמרא רישא לסיפא אלא שהתרצן נפל לו בדיבורו ודוק, וקדם בתירוצו וכאשר בארתי לנכון יובן הכל, ותעיין היטב בדברי אבי הגאון זצוק"ל כי קיצר בלשונו. עיין רש"י מתני' משפט זה לכל גלוי ועיין תוס' מה שהקשה למה לא פירש רש"י כל שפא ושפא זמנו ונראה ליישב ונקדים לתירץ מה שהקשה שיאו בלאו הכי קשיא רישא לסיפא ויהי' מתורץ נמי מה שהקשה על תוספות ולטעמך א"כ מה הקשה גמרא על אביי ורבא (ומה שתירץ גם מהרש"א שתלוי בדעתו י"ל נמי דלמא לא יאמר) ועיין ת"ח מה שהקשה גם לר"ל קושי' גמרא וצריך למי יימר ובזה אזדא תמי' פירש משנה להרמב"ם אבל למה לא הקשה לר"ל ותירוצו דחוק שהו"ל ולטעמך ונראה ליישב שי"ל גם בהו"א אמרינן סברת מי יימר רק לא כ"כ שאפילו בזמנו לא יתן כיון שהוא טוען ברי שנתן לי הלא אם שטען ששלם לו והוא אומר לא מהימן מ"ש זה שהוא היה ידע מזה הדין סלקא אדעתיה שחזקה שלא ידע רק לזה מועיל בת"ז אע"ג שא"א פורע תוך זמנו היינו לפי שסבר מי יימר שעכ"פ ספק הוא והוא כמו שמא לא יבנה וע"כ ברישא אדם פורע תוך זמנו ובסיפא אין אדם פורע וקשה על ר"ל מרישא ותי' כל שפא ושפא זמנו ועיין ש"ך בה"ג גם ר"ל מודה ששלם מקדם, ולפ"ז שפיר הקשה מסיפא אלמא אין אדם פורע תוך זמנו וע"כ יקשה לר"ל שסבר בשפא שזה נקרא תוך זמנו ואם כן ממ"נ קשיא לר"ל או מרישא או מסיפא ותי' גמרא שאני הכא מי יימר, ועיין רש"י ד"ה שעל בזמנו נמי מי יימר ולפ"ז י"ל במסקנא לא צ"ל כל שפא ושפא זמנו כלל ולא צריך לדחוק ממתני' שאיירי תוך זמנו אלא מד' אמות ולמעלה אפילו בזמנו לא לפי מי יימר כפי' רש"י (ולפי זה יש לומר אם לדעת הש"ך בפירושו כל שפא ושפא זמנו מ"מ למסקנא לש"ך אפ"י כה"ג) ולמ"ז מתורץ קושי' תוס' על רש"י שלא צריך להביא כל שפא וספא ול"ק קושית ת"ח גם קושית מהרש"א שהרי הקושי' בגמרא לר"ל ולא לאביי ורבא ודוק, גם י"ל פירש רש"י הנ"ל של"ק קושית תוס' שהרי באמת הש"ך והסמ"ע שהקשה בשפא אחרונה מה עביד וי"ל שמודה בשפא אחרונה לא שילם רק א"כ הוא מודה במקצת ויהי' חייב שבוע' ע"ז אמר אם שאני מסופקין משא"כ משפט זה לכל גלי היא והוא צורך ואנן סהדי א"כ אין מודה במקצת ודוק. עיין טו"ז סי' הנ"ל ומ"ל ה' הנ"ל שהקשה לרמב"ן למה צריך לנקוט חפץ הא בגמ' מדמה מי יימר לתוך זמנו, ונראה לתרץ שהרי קושית גמרא אילימא בזמנו היינו שמודה שבנה עמו, ומיושב קושית תוספ' דילמא איירי בתוך זמן תבע ותי' מי יימר היינו להיפך שגמ' תירץ מי יימר איכא רק תוך זמנו ומישב דברי רש"י לעיל שהוי כמנה לי בידך והלא אומר להד"ם ועיין ועיין תומים מה שר"ל לרמב"ם אע"ג בגמרא מסופק אי אמרינן מגו במקום חזקה הוא פשיט מגמ' בב"מ וכן קשה למחבר, וי"ל שבאמת מנה בעי הא כאן מגו במקום חזקה וגם נגד רוב שרוב אין משלמין בת"ז ועיין תומים בקיצר כלל מגו, וי"ל ר"ל סבר ת"ז לא משלם י"ל שסבר אזלינן בתר רוב אפילו בממון ואביי ורבא י"ל סברו כשמואל אין הולכין בממון אחר הרוב לפי שסמוך מיעוט לחזקה, וי"ל אי לא לטרדן לא שייך מיעוט כלל וגמרא שמסופק לפי שנקט חזקה אין אדם פרע משמע מצד חזקה נמי וא"כ יש תרי אם אמרינן מה לו לשקר, ולפ"ז לדידן שפיר קאי כשמואל וי"ל מגו במקום חזקה ורוב לא שייך שסמוך מיעוט משא"כ גמ' י"ל מסופק למאן דאמר שאזלינן בתר רובא אפי' בממון וגם י"ל ראיה לרמב"ם ממתני' שתנ' בחזקת שנתן משמע אפי' הוא אין כאן וטוען ברי שלא קבלתי ואי אמרינן מגו במקום חזקה ניחא שממ"נ בת"ז י"ל נמי מהימן ואיירי שתבע לאח"ז או בזמנו ויש לו מגו, והשתא ממ"נ בחזקת שנתן אפי' ת"ז אי הוא קיים יש לו מגו ואי