ברוך מרדכי חלק ב רצז

הו"ל ולטעמך ועיין מהרש"א שהקשה א"כ מה הקשה הגמרא מסיפא לאביי ורבא הא בזה מודה, גם בש"ע הקשה הא בלא"ה צ"ל מי יימר דאל"ה קבה רישא לסיפ' ובת"ח הקשה הא גם לר"ל צריך לומר כתירץ גמרא מי יימר דהא מסקינן כל שפא ושפא זמנו הוא ונראה ליישב הכל ויהי' סייע לש"ך פי' דכל שפא ושפא זמנו אפילו תוך זמנו די"ל שבלא"ה ל"ק רישא לסיפא שידע סברת מי יימר רק לא כ"כ יפעול אפילו לאח"ז אלא תוך זמני אע"ג דעביד אינש שפרע גוי' זמניה לפעמים מ"מ בה"ג יש שני חששים אבל הקושיא מעיקרא רק על ריש לקיש שמוכח מרישא עביד אינש דפרע בגוי' זמניה ותירץ כל שפא ושפא זמנו וע"כ שפיר הקשה מסיפא אלמא לא עביד אינש דפרע בגוי' זמני' אפילו בה"ג בשפא ושפא ולפי תירץ גמרא כל שפא ושפא ע"כ בה"ג אפי' תוך זמנו כש"ך הנ"ל ותי' הגמ' סברת מי יימר מהני אפי' לאחר זמנו, ולפ"ז לא קשה קושית מהרש"א שם הקושיא אינו אלא לר"ל ורמב"ם בפירש המשנה שפיר לר"ל צריך למי יימר וקושי' שם ודוק. (הגהת מרדכי) ובזה מאוד מדקדק פי' הרש"י שמפרש הלכך אפילו פרעם בזמנו אינו מהימן ומנא ליה הא, ולהנ"ל ניחא דצריך לפרש כן. מה שהקשה תוס' ולטעמך המ"ל י"ל שהרי י"ל ר"ל שאמר הקבוע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך תוך זמן ולא אמר ת"ז פרעתיך משמע שתבע אותו לאח"ז וי"ל ר"ל סבר אפילו כה"ג שלא אמרינן מגו במקום חזקה ואביי ורבא סברו אמרינן מגו במקום חזקה וא"כ ל"ק על אביי ורבא ממתניתן דבכור דשם איכא מגו ובשכיר נמי איכא לומר שאיירי אילימא תוך זמנו שתבע אותו ת"ז ואיכא מגו שפיר פושט ממתני' ואף בגמ' מסופק אי אמרינן מגו במקום חזקה ולא סבר כבעל האבעי' י"ל גם רמב"ח ור"י ב"י לא מסופק אלא שסברו שזה תליא בפלוגתא כהנ"ל וקושית גמרא על ר"ל שפיר י"ל אביי ורבא דע"כ איירי דיש לו מגו כדמשמע מגמ' לקמן, ולפ"ז לא קשה מה אשמעינן ר"ל הלא מתניתן היא בבכור כקושית גדולי תרומה י"ל שאשמעינן אפילו במקום מגו לא אמרינן, ויותר יש לומר שהמה סברו במקום חזקה לא אמרינן מגו שהו' כבמקום עדים אלא שעביד אינש וא"כ כיון שמשכחת לפעמים מהימן באוני וגם י"ל של"ק קושית גדולי תרומת מה אשמעינן ר"ל מתני' הוא י"ל שאשונעינן דווקא קבע זמן משא"כ סתם הלוואה וכסברת הסמ"ע ול"ק רק באמת הא בבכור הו' כסתם הלוואה אפ"ה אמרנן זה באמת קושית תוספ' ולפ"ז מיושב מה שהקשו גדולי תרומה סימן ט"ו על תוס' מה הקשה מגמרא דב"מ שי"ל התם רמב"ח קאי למסקנא ולא צריך לתירץ שמא יפול ביתו ולפי הנ"ל י"ל לפי שנקט ר"ל הקבוע זמן וא"כ כסברת הסמ"ע וקשה מבכור וע"כ גם ר"ל סבר סברא זו והתירץ ציין על לא לטרדן לפי בסתם הלוואה גם ר"ל מודה לזה ודוק. ולפי"ז י"ל מה שהקשה באו"ת מה סברת ר"י שתירץ כן בבכור ואיך נעלם ממנו גמרא ב"מ ערוכ' ולפי הנ"ל י"ל שהר"י סבר כקושי' גדו"ת הנ"ל למסקנ' ל"ל לשמא יפול ביתו ור"י הגהת מרדכי. במחיל' כבוד קדשו כאן שגה אאמ"ו הגאון זצ"ל הלא הר"י בעצמו שמפ' דדווק' בקבוע אבל לא בסתם הלוא' בד"ה וקבוע זמן] ס"ל שסבר כפוסקים שמבואר בש"ס שאף בסתם הלוואה אמר ר"ל אין אדם פורע תוך זמנו וא"כ יש לומר ר"ל למסקנא אינו חולק וכקושית גדולי תרומה הנ"ל ול"ק מגמרא שם ומה שהקשה מה אשמעינן ר"ל הלא מתני' הוא כבר תרצתי ודוק. והנה לכאורה יש ראיה גדולה לפי שהקשה גמרא ממנה לי בידך וע"כ איירי בת"ז וע"כ שאמרי' מגו במקום חזקה ולכאורה פלא למה לא הקשה יותר על אביי ורבא דמוכח שאין אדם פורע תוך זמנו ולהנ"ל ניחא הטעם של אביי ורבא י"ל משים מגו במקום חזקה אמרינן (ועיין גמרא יבמות שרבא סובר מגו במ"ח) ומה שמסופק בגמרא י"ל לפי שזה תליא אי ר"ל סבר במקום חזקה יש לומר אביי ורבא לא סברו במקום חזקה וע"כ מסופק לפי שפסקינן כר"ל וממילא ידע לאביי ורבא. מה שפירש רש"י בממני' טעמא ברישא לפי שהיה צעק על הב"ד ובסיפא מצד מי יימר ועיין תוס' שבאמת בגמרא אמרינן כל שפא ושפא זמנו הוא, י"ל לפענ"ד רש"י סבר במסקנא גמ' מי יימר י"ל אזדא ולא אמרינן כל שפא ושפא זמנו אלא רישא הטעם בחזקת שנתן משום שלא שייך מי יימר דמחייב שמשפט זה לכל גלוי הוא ואייר' ריש' בזמנו ול"ק מה קמ"ל י"ל שאשמעי' עבור הסיפא שאפילו בזמנו לא מהימן מצד מי יימר בשלמא גמרא בה"א שלא ידעינן מצד מי יימר שפיר הקשה אילימא בזמנו פשיטא וא"ל עבור הסיפא קשה בזמנו בסיפא גופא אמאי לא, וצ"ל שהסיפא איירי תוך זמנו וע"כ לא וע"כ הקשה מריש' אי בזמנו פשיט' והרי אפי' מד' אמות ולמעלה בזמנו מיותר ולא יוכל לומר שנקט אגב סיפא כהנ"ל וע"כ מצד תוך זמנו וע"כ שיש חולק בתוך זמנו ברישא מותר שעבד אינש דפרע ובסיפא י"ל ידע לא שילם תוך זמנו מצד מי יימר שכה"ג אביי ורבא נמי מודה כמו שמא יפול ולא יבנה וזה היה מילתא דפשיטא ול"ק רישא לסיפא ועז"א כל שפא ושפא זמנו וע"כ כתי' הש"ך שכה"ג אפילו תוך זמנו ושפיר הקשה אח"כ מסיפא שראינו שאינו פורע תוך זמנו וע"כ לא אמרינן כל שפא ושפא זמנו או אפילו זולת פירש הש"ך נמי ניחא יותר לפי' שתי' כל שפא ושפא היינו שאמרינן בזמנו וזה אשמעינן שזה לא נקרא תוך זמנו קשה מסיפא בזמנו אמאי לא וע"ז אסיק שסברת מי יימר מהני אפילו בזמנו ואשמעינן עבור הסיפא כהנ"ל וא"ש דברי רש"י ועיין תו"ח, ולפ"ז י"ל המשך דברי התוס' מה שהקש' בזמנו פשיטא דילמא קמ"ל המלוה חבירו בעדי' וא"ל א"כ קשה אסיפ' בזמנו אמאי לא ש"ל בסיפא הטעם משום אין אדם פורע ת"ז או משום מי יימר וסברת מי יימר רק מהני שאין אדם פורע תוך זמנו או פירש אחר. ובלא"ה לא יוכל התוס' להקשות מה הקשה פשיטא דילמא אשמעינן המלוה חבירו בעדים דאי אמרינן אדם פורע תוך זמנו קשה מסיפא אמאי לא בזמנו אלא וודאי בסיפא הטעם שאיירי בזמנו וצריך לפרוע בעדים וברישא י"ל שלא היה עדים כלל מתחלה מסתמא משא"כ בסיפא יותר מד' אמות ודוק בקיצור אם אמרינן אדם פורע תוך זמנו לא יוכל לומר דרישא עבור סיפא משא"כ אם אמרינן אדם אין פורע תוך זמנו וי"ל בסיפא משום אין אדם פורע תוך זמנו י"ל ברישא אשמעינן המלוה בעדים א"צ לפרוע בעדים ודוק, וגם י"ל באמת כוונת מקשין מ"ד אלמא עביד אינש דפרע בגוי' זמניה היינו להקשות אימא סיפא אלא שזה תרצן מהר להשיב וסבור שהקושיא על ר"ל ותירץ שא"ה וע"כ מקשה אח"כ מסיפא ול"ק קושית ש"מ, ומיישב בזה מה שהקשה בתוס' דלמא דכותל הו' כתוך זמן. מה שהקשה במ"י שי"ל בשכירות דאמרינן אפילו בסתם אין אדם פורע ת"ז ובהלוואה סתם אמרי' אדם פורע ת"ז י"ל שע"י שקבע זמן לחבירו הוא מוכח דהמלוה לא צריך עד שקבע לו זמן ולא תבע אותו ת"ז והוא מעצמו לא יפרע תוך זמנו משא"כ סתם הלואה י"ל שסבר אם שיצרך יבקש ממנו וממילא י"ל שנתן לו לפי שעשה לו טובה שהלוה לו משא"כ שכירות אעפ"י שביקש ממנו לא נתן לו אם לא שהיכר"ח לאחר ל' יום ודוק.