ברוך מרדכי חלק ב רעב

מותר דאינו יפה לאדם להיות בשמח' תמיד כ"א מתערב שמחתו במעט מרורים כדי שלא יגבי' לבו כמוכח ברבינו יונה על כל עצב יהיה מותר, והנה מצה רמז לחירות ושמחה ומרור הוא להמרירו' שמררו אותנו והנה תמיד צריך האדם להתערב תוך החדו' איזה מרירות ולהזכיר בעיצבון ואז אל יזיק אותו השמחה ולא רק בשאין בית המקדש קיים אף בזמן שבית המקדש קיים אסור למלאות שחוק פיו וזה שמרמז בזמן שבית המקדש קיים אף גם בעת הזה היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד דייקא תמיד צריך להיות בהדי השמחה כריכות מרור כרבינו יונה הנ"ל אף בזמן שבית המקדש היה קיים, וזה הפירש אסור לאדם למלאות שחוק פיו דייקא להיות מלא בשחוק אלא צריך להתערב קצת תיג' ואז צדקו יחדיו, ובחדושי אגדה לשבת הגדול הארכתי לפרש ואכלו הבשר צלי אש היינו כדרך המלכים שאכלו צלי כמבואר והוא על דרך שמחה וגדולה אך על מצות ומרורים יאכלוהו דייקא גם מרורים צריך להתערב ואז צדקו יחדיו שמחה עם קצת תוגה דלולא זה בכל עצב יהי' מותר והארכתי הרבה. וראיתי בתשובת חתם סופר או"ח ק"ב דהמרור הוא התמכא שקורין קנין ואמר דתמכא ר"ת רמיזא ת'מיד מ'ספרי' כ'בוד א'ל עיין. ולהנ"ל יובן היטב כי ע"י המרור לא יגביה לבינו וזכרון ב"ה הרחמים ועל ידי כן תמיד אנו מספרים כבוד אל לולא המרור לא היינו מספרים ורמה לבינו וגבה עינינו ובכן צריך המרור. ויעיין רבינו יונה שקאמר שעל כרחיך בזמן אף בית המקדש קיים כי לא היה לו לומר בעולם הזה אלא משחרב בית המקדש, ולענ"ד נראה כי דקדקתי על הגמרא שנקט אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלאה שחוק פיו בעולם הזה מכי שומע מר"י רבו למה פה למנקט בעוה"ז כיון שנקט מימיו לא מלאה שחוק פיו ממילא הוא עוה"ז והנראה לענ"ד דכוונת ר' אסור למלאות שחוק פיו דווקא בענין עולם הזה אבל בענין המצו' בדבר מצו' בוודאי רשאי לשמח הרבה כמוכח ברב ברונא דלא פסק חוכא מפומא משום דמסמך גאולה לתפלה וכדומה ורק בעולם הזה בענין עולם הזה שמגיע לגוף ולא לנפש לעולם הזה ולא לעולם הבא אין לשמוח ולמלאות וזה שנקט אסור למלאות שחוק פיו בעוה"ז דייקא בענין עולם הזה ומתורץ קושית רבינו יונה מה שנקט אח"כ אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מילא שחיק פיו בעוה"ז דייקא מה שנוגע לעולם הזה אבל בשמחה של מצוה שמח ומילא פיו בשמחה ולאחר כתבו זאת מצאתי הפירש על הגמרא אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה כן פירש בעל סמיכת חכמים בתוס' ביאר וברוך שכוונתי יעיין היטב שם. ולענ"ד יש לומר הוספה קצת לתבלין שזה היא המשך הגמרא שני מאמרים פה לשרי מר מידי וי לן דמיתני הי תורה והי מצוה, ולענ"ד הוא מרמז לו דאסור לשחוק הרבה ולהיות אך שמח וצריך לערב מרירות עם השמחה לכן הזכיר העצבון יום המית' וי לן דמיתנ' אבל הוא השיב לו כל אלה צריך להתערב בשמחה אינו של מצוה אבל בתורה ומצות בשמחה של מצוה מותר למלאות שחוק פיו מלא על כל מדותיו ובהלולא ששמחה של מצוה הוא אז לא צריך להתעכב שום מכירות, ולזה אמר הי תורה והי מצות דמגני עלן זה גופא מגין ולא יבוא קלקל משמחה כמו אנא תפלין מנחא והראה לו בשמחה של מצוה מותר למלאו' שחוק פיו וזה שהביא אח"כ דברי התנא אמר למלאות שחוק פיו בעולם הזה דווקא אבל לא בענין עולם הבא ושני מאמרים הנ"ל שייכם להדדי והבין. ובאמת ג"כ טעמא דהני מ"ד מר בריה דרבינא ורב אשי דחזו דרבנן בדחו טובא דתברי קמייהו ואיצב' והיינו משום בכל עצב יהי' מותר ולענ"ד מאוד קשה לזה לסבור הרי המה היו שמחים בשמחה של מצוה וע"כ אפי' בשמחה של מצוה לא רשאי לבדח טוב' וטעמ' שיוכל להתיר' שעי"כ יבוא לרגילות לבדח טובא ואף שכעת הוא שמחה של מצוה עוד אם ירגיל לשמוח הרב 'ולבדחי טוב' גם אז הרגילו לא יסור גם בענין עולם הזה ומי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לבחור מדה זו לשמוח דווקא בשמחה של מצוה וכאשר איננו מצוה אז יסתים פיו וידאוג לעשות רצון קונו וכאשר בארתי זה כמה שנים באגדה שלי בדרוש לשבת בראשית מדרש תנחומא בראשי' ברא אלקים ילמדינו רבינו הבונה בית כיצד צריך לברך יברך ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כדי שיעש' נחת רוח ליוצרו וכן אתה מוצא שלא ניתני המועדת לישראל אלא להנא' עצמן אמר הקב"ה אתם ההניתם את עצמיכ' תהי' שונין לשנ' הבא' שנא' ושמרת את החוק' הזאת למועד' מימים ימימה שהי' שונין מימים ימימה הוי אומר כשם שאדם מברך להקב"ה כך הוא מברכו. ובארתי המדרש הנ"ל וקודם בארם ע"כ לנכון פסוקא מגילת אסתר ותכתוב אסתר המלכה בת אבחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית וישלח ספרים אל כל היהודים וכו' לקיים את ימי פורים האלה בזמניהם כאשר קיום עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומו' וזעקתם ולדקדק צריך מה זה צריך שנית הלא כתב ישלח ספרים אל כל היהודים ומה גם מה רוצה בזה כאשר קים עליהם מרדכי כיון שכתב להם תוכן אגרת לקיים פורים למה ציוה עוד כאשר קים מרדכי ואסתר וגם מה שסיים וכאשר קיימו צומות וזעקתם זאת לא ציוה להם שנית. אבל לפי חקירתינו פה בגמרא שמתוך הרגל שמחה של מצוה יוכל לבוא חלילה לידי מדה זו לשמוח בהוללי' תמיד גם באינו של מצוה ויהי' תמיד מלא שחוק פיו, והנה הן אמת הקב"ה ברוב רחמיו נתן לו שמחת הרבה לשמוח בשמחה של מצוה כגון שמחת מועדים טובים ושמחת אתה ואשתך וה' חפץ בשמחתינו וכל מני מעדני' ליום טוב ינעם ולריח נחוח לפני אבינו שבשמים. והנה כמו כן ציוה מרדכי בפורי' ע"ד שיעל' המדה חייב אדם לבסימ' בפורים עד שלא ידע בין וכו' וציות מרדכי לעשות משתה ושמחה, והנה אם אנו עושין ציות חכמים לשמוח אז רק בימים האלו אשר ציוה לני ה' וחכמינו לשמוח זולת זה אין לשמוח כמוכח פה גמרא אסור לאדם למלאות שחוק פיו בעולם הזה כאשר בארתי בעניני עוה"ז אדרבה תמיד לדאוג לקנין השלמות נפשינו ולדאוג על שחטאנו ופשענו, והנה מרדכי ציוה לעשות פורים יום משתה ושמחה והיינו לאכול ולשתות ולשמוח ומתירא מרדכי כיון שבאים לידי מדה זו להתענג בתענוגים ברבורים ושלו ודגים וכל מיני מעדנים וביין ישמח הלבבות א"כ יוכלו לבוא לידי מיד' זו גם בשאר ימות השנה וישמחו כל העם כולה ומידי יום ביום חברותא לשמחה בשמחה אלא כי כן ציוה מרדכי לשמוח והיא מידה טובה א"כ בזה המיד' יחזקו גם בשאר ימות השנה לזה היה מתירא מרדכי הצדיק שירגילו במידה הזו גם שלא לצורך מצוה כדרך בעו"ה בעלי חמדות ובעלי תאות היושבים בבית חמדות לעשו' שמחות ותענוגים בתערובות שונים אשר לא לה' חונים פי אם ליצה"ר פונים. ע"ז ציוה מרדכי בתוקף ותכתוב מרדכי וכו' השנית מיד עוד הפעם ציוה את כל תוקף האגרת של