ברוך מרדכי חלק ב ריח

אחרונה שם נקט בסיפא אף כי בימות יבואני משמע דרישא איירי שלא במזימות אלא בכיונ' רצוי' לשם שמים אעפ"כ תועבה וזה נמי ראיה על תפלה כי אף שהוא לשם שמים אבל כיון שרשע הוא שלא בדק לכן אינו תפלתו תפלה ויפה כיון. וראיתי בספר מגיד תעלומת בד"ה זבח רשעי' תועב' וז"ל לכאורה קשה האיך נקט דקאי ג"כ על תפלה אך הוא דכתיב זבח רשעים תועבה ותפלת ישראל רצונו ולכאורה לאו סיפא רישא אך הוא דהנה תפלות כנגד תמידן תקנו והו' כאלו הקרבנו קרבנו' ועל כרחך קרבנות בפועל חשובים יותר מתפלה, והנה אמר שלמה ברוח הקודש הגם שזבחי קרבנות חשובים יותר בפועל ממש עכ"ז זבח רשעים תועבה אף בפועל ממש הוא תועבה ותפלת ישרים הגם שאיני חשובה כל כך כקרבנות עכ"ז הוא רצונו, ולפ"ז הרי שלך לפניך אם הזבח שהוא בפועל ממש הוא תועבה מכל שכן תפלות רשעים עכ"ל הטהור. והנה גם אנכי כוונתי לזה שזבח לכן בעלמא תפלה כי תפלה במקום תמידן תקנו אך במחולת כבוד מגיד תעלומת עירב הפסוקים כי זה הקרא שנקנו רבא כ"א במשלי ושם לא נאמר בסיפא ותפלת ישרים רצונו גם בקרא הראשון לא נאמר זבח רשעים תועבה אלא תועבת ה' ועל קרא קודם ט"י הסיפא ותפלת ישרים רצונו והקרא שהביא רבא שם הסיפא אף כי בזימה יביאנו והוא הירכב תרי קרא אהדדי ובכן לפשט הגמרא פה אינו יוכל לפרש כאשר פי' אבל דברי אגדה שלו קיימו בטוב טעם על קרא קודם ט"ו היטב ובפרט לפי' רש"י דקאי על בלעם ובלק. וכשאני לעצמי הרחבתי העיון דלכאורה קשה מגמ' חולין דף ה' ששם קאמר מקבלין קרבנות מפושעי ישראל הא קשה שלמה אמר זבח רשעי' תועב' ויש לחלק ולומר זה הוא רק כדי שיעשו תשובה ופה איירי בלא שב, ויש להאריך ופה יספיק הקיצור ורוחב לבב ירחיב ויזכיר אותו לטובה:

בעזה"י שהוא ראשון וראש, אכתוב חידושי בסוגי' דחמר לראש. תוס' דיה בדשהה אלא לכ"ע חוזר לראש, עיין ברא"ש ומהרש"א פירש התוס' כאן. ועיין בביאור מרדכי שמפרש והקשה לתוס' והיינו המרדכי הובא כתוספות הנ"ל וה"ה דהוה מצי לאוקמי לכ"ע אינו חוזר לראש וכו' וכתב הביאור מרדכי וז"ל דהמ"ל בעלמ' היכ' דשה' בלי סיבה לכ"ע אינו חוזר לרא"ש והכא בין בשהה בין בלא שהה או דווקא בשהה פליגי או אי גברא דחי הוא או גברא חזי, והקשה וצריך להבין א"כ מאי תיקן הרבינו ש"ר ע"ז דשאני הכי דאין ראוי לקנות דהרי כל הקושיא היא דהו"ל לומר בעלמא היכא דליכא סיבה ושהה אינו חוזר לראש והיינו בראוי לקרות דע"כ ל"ל דהקושיא היא דהוה ל"ל דהכא לכ"ע בשהה אינו חוזר לראש דזה א"א דא"כ במאי פליגי אע"כ הקושיא היא דהול"ל דאינו חוזר לראש היכא דליכא סיבא וא"כ מאי תירץ הרבינו ש"ר על זה עיין, וע"כ קושיתו היא דהא דקאמר התוס' ע"כ הלכה דחוזר לראש כוונת התוס' אשלפניו בעלמא בלי סיבה אם שהה כדי כולה חוזר לראש וא"כ קשיא מהך דשמע תשע תקיעות דשם מוכח דאינו חוזר בלי סיבה ומאי משני התוס' על זה דשאני הכא דאין ראוי לקרות הלא קושית התוס' לא מהכא הוא אלא מהך כללא דע"כ הלכה בעלמא אף בלי סיבה חוזר לראש ועדיין הקושי' במקומה ויפה הקשו. ולענ"ד ביארתי הפשט בדברי התוספ' דהנה כיון התוספ' וה"ה דהוה מצי לאוקמא בשהה דכולה עלמא אין חוזר לראש בעלמא בלי סיבה והכא פליגי בשהה אי חוזר לראש או לא ומדלא מתרץ הכי ש"מ דהכא הלכה דחוזר לרא"ש היינו הכא הלכה הוא דחוזר לראש בכל מקום ולכן לא משני, על זה הקשה התוס' הרי חזינן דאינו חוזר לראש בשמע תשע תקיעות על זה משני התוס' דשאני הכא דאין ראוי לקרות והיינו הכא בה"ג דאין ראוי לקרות פה הלכה מרוחת דאינו חוזר לראש וא"כ שפיר דלא יוכל לומר דכ"ע אין חוזר לראש כיון דפה הלכה מרוחת הוא דבה"ג חוזר לראש א"כ שפיר דקאמר אם שהה כדי לגמור את כולה כ"ע חוזר לראש כיון דהכא הלכתא הוא שפיר קאמר כהלכת' ולמה לומר כ"ע אין חוזר לראש ממה שלא שייך כלל פה ביותר טוב לומר דבר ששייך פה ודוק היטב, ולא צריך להאריך ולאסיק כביאור מרדכי רק בהו"א סובר התוס' דיוכל ג"כ לחלוק פה בין בשהה בין בלא שהה שפיר הו"ל לומר דה"מ לאוקמי דכו"ע אין חזור לראש כיון דיוכל לומר גם בשהה פה פליגי אבל לאחר דאסיק התוס' באין ראוי לקרות באמת חוזר לראש לכ"ע א"כ לא שייך לומר דיחלק גם בזה אם הלכה ברורה ככה ע"כ הלכ' דחוזר לראש ולכן נקט כולה עלמ' חוזר לראש הכא ודוק. וכאשר אני לעצמי ביארתי בדברי התוס' שנקט והיה דהוה מצי לאוקמא דכ"ע אין חוזר לראש היינו בלא שהה אינו חוזר לראש ומדלא אוקי הכי ש"מ דהלכה אם שהם כדי לגמור את כולו חוזר לראש וא"כ ביותר טוב לאמור כהלכה כך היא הלכה מלומר דכ"ע אינו חוזר לראש בלא שהה והכא בשהה קמיפלגי אם הלכה בשהה חוזר לראש ביותר טוב לאמור דכ"ע סוברי' כהלכה ומחולקים בלא שהה, ע"ז מקשה התוס' מהך דר' יוחנן דשמע ט' תקיעות דשם משמע להדיא דאינו חוזר לראש אף בשהה וקאמר אז התוספ' דשאני הכא דאינו ראוי לקרות ואם כן פה הלכה כן קיימא באינו ראוי לקרות דחוזר לראש וכן בר' אבוה' גם שם באינו ראוי לקרות וא"כ כיון דכן הלכה ע"כ אמר כאשר הוא הלכה ולמה לומר בדרך אחר, ועל זה קאמר רבינו יודא דהכא ע"כ לא מצי למימר הכי אף אי אינו הלכה כן באינו ראוי לקרות דחוזר לראש אעפ"כ לא יוכל למימר הכא דכ"ע בלא שהה אינו חתר לראש וא"כ כיון בלא שהה אינו חוזר לראש ע"כ הוי גברא חד ולא מעלה ולא מוריד זה ששתה מים על ברכיו ורק החסרון הוא היכא דשהה וא"כ ע"כ ליכא למימר בשהה פליגי דא"כ קשה קושי' הגמ' האי אם שה' אם לא שהה מבעי לי' אלא אי אמרינן דווקא הכא בשהה כדי לגמור כולו חוזר לראש פליגי ודווקא הכא פליגי בה"ג שפיר לא שייך לומר דיפלג בשהה ובלא שהה מבעי ליה הא יש לומר גם זה צריך דאינו ראוי לקרות להיות ובשהה בתרווייהו בה"ג חוזר לראש ולא קשה האי אם שהה אם לא שה' מבעי הא לא רק בשהה תליא מילתא אלא גם משום דגברא דחוי הוא אבל אם אמרינן בלא שהה כ"ע אינו חוזר לראש וע"כ גברא אינו דחוי הוא ואם כן ע"כ כל טעמא הוא פה דפליגי וקאמר מ"ד דחוזר לראש משום דשהה א"כ קשה האי שהה ולא שהה מבעי ליה אלא ע"כ דלא יוכל לומר כן וקאמר כ"ע בשהה דחוזר לראש ופלוגתא היא בלא שהה והיינו משום דגברא דחוי הוא אפילו בלא שהה נמי חוזר לראש ודוק היטב. ועיין בתפארת שמואל בהרא"ש שמפ' האי אם שהה אם לא שהה מבעי פירש למה פליגי באשתין מים תיפוק ליה אף בלא אשתן אלא בשהה לחוד כלומר והו"ל לאחלוקי בין שהה ללא שהה אלא ש"מ באשתין אף בלא שהה פליגי משום דחוי אבל בשהה ממש אפי' בלא דחי כ"ע חתר לראש וע"ז דקדק הרא"ש אמאי לא קאמר דדווקא בשהה פליגי ודווקא דאשמעינן משום דחוי אבל בלא שהה אפילו באשתין כ"ע מודה דאינו