ברוך מרדכי חלק ב רג

ולהנ"ל יש ליישב הרשב"א באופן הזה דאיירי בהרהר כבר קרא ק"ש בטוח דאנן קיימ"ל הרהר לאי כדיבור דמי ע"כ צריך לחזור ולקרות בפה ועל זה הוא מסופק אם קרא עוד הפעם בפה או לא וי"ל דהוא היה מהרהר נמי באמת ויציב וא"כ שפיר הספק רק על ק"ש דלענין יציאת מצרים יצא בהרהר כישועת יעקב וחדות ישועת יעקב. ולאחר העיון בפשיטו' יש ליישב קושי' הרשב"א דהקש' אם אמר אמת ויציב הרי סרכ' נקנו בוודאי אמר עם ק"ש י"ל דאיירי בגוונא דהוא הי' מהרהר א"ש עם כל ברכותיה גם אמת ויציב רק בק"ש צריך עוד הפעם לקנו' דהרהר לאו כדיבור דמי ולענין אמת ויציב יוצא בהרהר וא"כ שפיר בטוח דאמר אמת ויציב וא"ת א"כ סרכא נקט אמת כן הוא כמו שאמר אמת ויציב בהרהר כן אמר ק"ש ולענין אמת ויציב כבר יצא ורק הספק על ק"ש אם אמר עוד בפה או לא וראי' לישוע' יעקב. ואפשר באלה לתרץ דקדק שלי מדוע הביא פה דברי רב יהודא ספק קרא ק"ש בפ' קמא הו"ל למתני ולהנ"ל להכי הובא פה דרוצה להבי' תחל' השקל' וטריא של הרהר כדיבור דמי ולבי רב חסדא הרהר לאו כדיבור דמי וא"כ שפיר איכא גוונא כהנ"ל בספק קרא ק"ש ואיירי כבר קרא בהרהר עם אמת ויציב כדי שלא יהיה קשה קושית הרשב"א לכן הביא זה הדן אחר הסוגיא הרהר כדיבור דמי ודוק. ולאחר העיון הי' נראה להביא ראי' ביציאת מצרים איני יוצא בהרהר כי ככה משמע שגירת הלשון של הגמ' ואפשר להכי כיונו לעיל דף י"ב אמר רב"ח מד"ר כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות יש לומר דכיון כל שלא אמר אמירה בפה דהו"א דיציאת מצרים די בהזכרה בלב לא יצא וקיימ"ל שצריך לאמור בפה שנאמר להגיד בבקר וכתב להדיא להגיד ע"כ צריך הגדה בפה ונכון. אבל דברינו לעיל לישועת יעקב שהיחלט דיצא אף בהזכרה הלב חזור בה והפוך בה. הנה בענין ק"ש דאורייתא או דרבנן בש"ע סימן פ' הכריע להלכה דק"ש מן התורה וגם הרמב"ם והרי"ף והרא"ש סוברים כן דהכי משמע רהיטת הסוגי' בהרבה מקומות וראיתי בקוב"ץ גם מהירושלמי משמע כן דק"ש דאורייתא דגרס שם דף א' תני הקורא קודם לכן לא יצא ומקשה שם וקודם לכן לאו ספק הוא פי' דהא עכ"פ הוא בין השמשות וקאמר זאת אומרת ספק קר' ק"ש חוזר וקור' הרי להדי' דסתמ' דתלמוד' דירושלמי הוכיח מברייתא דחוזר וקורא והיינו משום דק"ש דאו' וכתב דצריך ליישב לפי"ז למ"ד דסובר ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא הך ברייתא דנקט הקורא קודם לכן וכו'. והקוב"ץ רוצה לתרץ דזה המ"ד דסובר אינו חוזר וקורא ס"ל דאינו חתר וקורא בברכות משום ספק ברכות להקל דהוא דרבנן וא"כ אינו רשאי לברך משום חששא דלא תשא את שם משא"כ הפרשיו' וודאי דצריך לקנותן דהוה ספק דרבנן באקבע איסורי ודמי למ"ש הש"ך ביו"ד סימן ק"י דאזלינן לחומרא והך ברייתא דקתני הקור' קודם לכן לא יצא מוקי לה דחייב לקרות הפרשיות אבל בלא ברכה דאין הברכות מעכבות ולמ"ד ספק קרא חוזר וקורא סובר ק"ש דאורי' ואפה בברכות קורא וכ"ש הרמב"ם בפרק ג' מהלכות ק"ש יעיין דבריו. ולענ"ד דברי אלה אינם קיימים לפי תירץ הראשון של תוס' פה בד"ה ספק דהקשה התוס' הא ע"כ צריך לומר שהוא מסופק נמי מק"ש דאי לא אינו מן התורה כיון שהיזכר כבר יציאת מצרים בק"ש וא"כ הו"ל מספק לחזור לק"ש ותירץ תוספות דלעולם דמסופק בשניהם ואף עפ"כ ביותר תיקן באומר אמת ויציב עיין. ולפי דברי הקוב"ץ הזה גם זה המ"ד דסובר בספק ק"ש דאינו חוזר וקורא ק"ש רק הברכות א"צ לחזור וע"כ צריך לומר עוד הפעם ק"ש ואם כן נשאר קושיות התוס' כיון בוודאי צריך לומר ק"ש עוד הטעם א"כ אית ביה נמי אמת ויציב וצ"ע. ובלאו הכי צריך אני לדון על דבריו מדוע קאמר באמת ויציב מפני שהוא תור' הלא אסי' אי דרבנן אמת ויציב נמי קאמר עוד הפעם דדמי לספק איסור דרבנן דאיקבע איסורא כמו שהיחלט דעכ"פ ק"ש צריך לחזור ולקרות אלא בלא ברכות ועל אמת ויציב בא שייך עם ברכותי' דרק על קראת שמע תקנו הברכות וצריך עיון מאוד. שוב לאחר כתבי זאת מצאתי בישועת יעקב שהוא מקשה על הירושלמי וז"ל יש לי עיון לפמ"ש רוב הפוסקים דבין השמשות דמוצאי שבת חשוב אתחזק איסורא כיון ביום שבת היה יום וכל זמן שלא נדע בבירור שכבר עבר היום הר"ז בחזק' שעדיין הוא כמקודם א"כ דילמא לכך אמרינן דהקורא בבה"ש לא יצא ידי חובתו וכתב וצריך לומר דאי נימ' קיש דרבנן לא מהני חזקה מעיקרא דבספיקא דרבנן אף היכא דאיתחזק איסורא אזלינן לקולא ודלא כדעת הרשב"א דמחמיר בספיקא דרבנן וכבר לעיל כתבתי בענין הנ"ל וברוך שכיונתי עיין והנה כיון דק"ש דאוריתא אף בספק קורא עוד הפעם עם ברכותיה יעיין רמב"ם וכסף משנה ויעיין בקוב"ץ שהביא תירץ בשם כהנ"ג דאף דרמב"ם סובר בטומטם ואדרוגנס על ספק לא מברך דווק' שהוא ספק בעיקר המצוה כגון טומטם אבל היכא דאיכא חיוב ברור כמו הכא גבי ק"ש וכן בספק נוטל לולב וכיוצא בו היכא דאתילד ספיקא בתר דאיכא חיוב' חייב לברך ברכה הראוי לכל דבר. ובזה נראה לענ"ד לומר טעם נכון בפרק קמא סוף הפרק בתוס' בד"ה לאו לאתוי נהמא ופירש רב אלפס השת' דלא איפשט אזלינן לקול' אפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא ור"י היה אומר לחומר' דצריך לברך פעם אחרת ותמה הפ"י שם על הר"י הלא ספיקא דרבנן הוא ולקולא ובספק ברכות למה מברכין ולהנ"ל נעלה אם שם אינו ספק בעיקר המצוה רק גם שם איכא חיובא ברור דצריך לברך על מה שנהנ' ברכ' הראוי לו ובה"ג דאיכא חיוב גמור חייב לברך אף אם מסופק אם בירך כראוי או לא ונכון וישר וכבר הלכו ראשונים ואחרונים בענין בירר ק"ש אי דאורייתא או לא עיין תשו' שאגת אריה סימן א' ועיין ח"ס בתשובה או"ח ואין להאריך. חידושי בעז"ה נורא ואיום, אתחיל בסוגיא ולואי שיתפלל אדם כל היום. גמרא ור"י אמר ולואי שיתפלל אדם וכו' עיין תוס' ד"ה ורב יוחנן אומר ר"י דהלכה כר' יוחנן ודווקא בספק התפלל אבל ודאי התפלל לא תידע דהא מסתמא לא פליג אהא דאמר רב יהודא אמר שמואל בסמוך וסבר שהתפלל פוסק וכו' וכן אם יוכל לחדש דבר בתפלתו עיין. תמהתי על תוספות מה בעי התוספ'. בזה דהובא ובן אם יוכל לחדש דבר בתפלתו הלא תוס' רק רוצה להביא דלא פליג אהא דאמר רב יהודא אמר שמואל ונזכר שהתפלל פוסק ומוכח מהך