ברוך מרדכי חלק ב רא

סוגיא דספק קרא ק"ש שחנני ה' שזה מציון מכלל יופי, אלקי הופיע. גמרא אמר רב יהודא ספק קרא ק"ש וכו' חוזר ואומר אמת ויצ"ב מי ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא. עיין תוס' ד"ה ספק ותימא הא ע"כ צריך לומר שהוא מסופק גם מק"ש שאם היה ברור לו מק"ש וספק מאמת ויציב לא יהיה מן התורה כיון שהיזכר יציאת מצרים בק"ש וא"כ הואיל ומסופק משניהם יחזור לק"ש וכו'. והנראה לע"ד לתרץ דאיכא גוונ' כגון שהי' בשעת זמן ק"ש בעל קרי ולא יוכל לטבול עד שיעבור זמן ק"ש ועד שטבל כבר עבר זמן ק"ש ואז מסופק אם אמר אז אמת ויציב אי לו בה"ג מק"ש כבר פטור דכבר עבר הזמן והי' מהרהר בלבו כדין בעל קרי ובודאי למאי דקיימ"ל דהרהר לאו כדיבור דמי לא היה יוצא ביציאת מצרים שהיה מהרהר בלבו וא"כ ק"ש כבר עבר זמנו ולמה יאמר עוד הפעם ונשאר רק הספק על אמת ויציב ובאמת אמת ויציב זמנו עוד לכל הפחו' עד חצות ובפרט יציאת מצרים כל היום ואם כן שפיר דאינו רק ספק על אמת ויציב ובה"ג ודוק היטב. ובזה נראה לי לפשוט הספק של השאגת אריה סי' י"ג אם אדם יוצא ידי חובתו ביציאת מצרים ע"י הרהר אע"ג דקיימ"ל הרהר לאו כדיבור דמי דווקא בשאר מילי כמש"כ בסימן ו' מ"מ לענין זה כדיבור דמי או דילמא לא שנא והספק הוא משום דכתיב זכירה וכבר מוכח במס' מגילה זכור יהיה בלב ובמגילה יש קרא יתירא דווקא בפה אבל היכא דלא גלי קרא יש לומר זכור בלב נמי איכא עיין. ולהנ"ל ע"כ מדוייק דאינו יוצא בהרהר ביציא' מצרי' כמו שאינו יוצא לשאר מילי דאל"כ קושית התוס' במקומה עמדו דע"כ הוא מסופק גם כן מק"ש והו"ל לחזור על ק"ש ואי תימא כאשר תירצתי דגוונא הוא בב"ק שעבר זמן ק"ש עד שיטבול וע"כ רק היה מהרהר בק"ש וא"כ ספק אמר אמת ויציב אז דאורייתא אם מסופק הא להכיל אם אמרינן דיצא ביציאת מצרים בהרהר כיון דהיה מהרהר בק"ש ע"כ כבר יצא נמי ביציאת מצרים בהרהר וע"כ קושית התוס' במקומו עומד ע"כ אז רק אמת ויציב דרבנן אלא ע"כ מדוייק בהרהר ביציאה מצרים אינו יוצא וא"כ שפיר איכא גוונא כהנ"ל ומתורץ קושית התוס' לנכון ובאמת גם השאגת אריה היחלנו וסיים דאינו יוצא ביציאת מצרים בהרהר ודברי כנים ודוק. ובזה נראה לענ"ד לתרץ לי דקדק אחד שדקדקתי מ"ט מסדר הגמרא פה זה אמר רב יהודא ספק קרא ק"ש הלא מיד בפרק קמא דאיירי מק"ש של שחרית וערבית הוה ליה שם ללמוד זה הדין ספק קרי קריאת שמע. ולהנ"ל מאוד נעלה דהוא אמר דינו כמי ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר וא"כ קשה קושית התוס' שהבאתי וע"כ צריך לתרץ בה"ג שהוא היה בעל קרי כאשר ביארנו פה והוא הי' מהנהר וכל כהנ"ל לכן הימתן עם זה המימרא עד לאחר שקלא וטריא דב"ק ואז תבין היטב מימר' דר' יהוד' בלי להקשו' על ר"י קושיות התוס' ודוק כי קצרתי. אבל לאחר העיון בפשיטות יש לומר דאייר דהוא מסופק ג"כ מק"ש וגם מאמת ויציב והיזכר זה הספק אחר שכבר עבר זמן ק"ש וא"כ כיון שכבר עבר למה יאמר הלא ללא יועיל הוא ושפיר חוזר ואומר אמת ויציב ובמתני' איירי בזמן ק"ש ונכון ועיין בישועות יעקב סי' ס"ב שהקשה כן על התוס' וברוך שכונתי. או שיש לומר דאיירי בגוונא שמתו מוטל לפניו דפטור מק"ש ועד שחזר כבר עבר זמן ק"ש אבל לא זמן תפלה ויציאת מצרים ומסופק אז אם אמר אמת ויציב אי לא בה"ג בוודאי רק יחזור על אמת ויציב כי ק"ש כבר עבר זמנה ודוק. שוב נראה לי לתרץ קושית התוספות דלעולם איירי דברור ליה מק"ש ורק מספק מאמת ויציב וא"ת הא דרבנן ולמה חוזר, ונראה ע"פ מה שהקשה הצל"ח דקאמר ק"ש דרבנן והקשה הלא תיכף בקומו חייב בק"ש וא"כ אין ספק הקרא' מוציא מדי וודאי חיוב והרי זה דומה לספק דרבנן היכא שיש חזקת איסור דלא אמרי' לקולא ותירץ דווקא בדרבנן שיש לו עיקר מן התורה אבל באיסור שהוא לגמרי מדרבנן ואין עיקר מן התור' אז אפילו בחזקת איסור ס"ד לקולא והנה ק"ש לר"י מדרבנן אין לו עיקר מן התורה כלל ולכן אתי ספק קרא ומוציא מידי וודאי שנתחייב בקומו עכ"ל ועיין. ואמרתי הא תינח קיש אבל אמת ויציב הרי עיקר דאורייתא הוא דהלא אם לא אמר ק"ש אמת ויציב דאורייתא ובה"ג בוודאי חוזר וקורא שהרי נתחזק איסור בקומו נתחייב ובטוח לא אמר בקומו א"כ אין ספק מוציא מידי וודאי ודומה לספק דרבנן שיש לו חזקת איסור ואמת ויציב עיקרו מן התורה ודוק היטב. עיין ברשב"א שהקשה בד"ה מ"ט ק"ש דרבנן וכו' ואיכא למידק האי ספק ק"ש במאי איירי אי שכבר אמר אמת ויציב אלא שמסופק בשמע הא לא אפשר כיון דאמר אמת ויציב בוודאי קרא את שמע דסירכא נקט ואזיל ואי במסופק אפילו באמת ויציב היינו ספק אמר אמת ויציב עיין. ויש לתרץ לענ"ד דאיירי בגוונא לעולם דאמר אמת ויציב אעפ"כ הספק לפנינו ובאמת סרכא נקט ובוודאי אמר ג"כ ק"ש אלא דהוא מסופק אם קרא בזמנו או קודם הזמן יהיה השיעור כאשר תנינא לעיל למר קודם שיכיר בין תכלת ללבן ולמר כדאית ליה והוא מסופק בזה אם היה עוד לילה או לא ועל אמת ויציב אינו מסופק לו דעד שיגיע לאמת ויציב ידע בטח שכבר היה יום ובהתחלת קיש הוא מסופק וצריך עוד הפעם לקרות, וכוונת ספק קר' ק"ש בזמן הראוי או לא ואינו חתר וקורא כיון דק"ש דרבנן ודוק. אבל אמרתי אם טוב הדבר לתרץ קושית הרשב"א עדיין לפי"ז נשאר לי תמוה רבה ויהי' נדח' מה שתירצתי בטוב טעם מה שהקש' הקוב"ץ בענין ק"ש דאורייתא או דרבנן דבש"ע סימן ס"ז הובא להלכה דק"ש מן התורה וגם הרמב"ם והרי"ף והרא"ש כוותיה דהכי משמע בהרבה מקומות בסוגיא הגמרא וכתב הקוב"ץ יש הלכו' ק"ש דמשמע כן מירושלמי דגרס שם דף א' תני הקורא קודם לכן סי' קודם צאת הכוכבים לא יצא, ומקשה שם וקודם לכן לאו ספק הוא פירש דהא עכ"פ הוא בין השמשו' ואמאי לא יצא וקאמר זאת אומרת ספק קרא ק"ש חוזר וקורא הרי להדיא דסתמ' דתלמודי בירושלמי הוכיח דחוזר וקורא והיינו משום ק"ש דאורייתא וכתב דאז קשה לפ"ז למ"ד דסובר ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא הך ברייתא דנקט הקורא קודם לכן לא יצא מזה משמע להדי' בספק צריך עוד הפעם לקרות עיין. והנראה לענ"ד לתרץ הנה מבואר דאזלינן בתר חזק' מעיקרא ובתר חזקה קמייתא ועיין בתשו' מהרי"ט ח"ב סימן י"א בלאה שנתקדשה לשמעון וכת אחת מעידה שהיתה קטנה בשעת קדושין ראשון וכת אחת מעידה שהיתה גדולה והישב מריש מס' נדה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה וסוגיא דהתם משמע בין לשמאי בין להלל היכא דליכא רעותא לגופא אזלינן בתר חזקה קמייתא וכו' ומינה