ברוך מרדכי חלק ב קצד

גם בכהנים ולוים פטורין דגם הוה לא נטלו חלק אם כן קשה מאי קאמר הגמ' בערובין ד' הכל מצרפין לזימון כהנים ולוים וישראלים ואפיק דאיירי בכהן שאכל תרומ' וזר אכל חילין כפי מג"א שהובא בשם הג"מ דאוכל חלב ואחד אוכל בשר דווק' זה מזמן שאוכל חלב משום דהוא דוכל לצרף ולאכול נמי בשר א"כ פה ע"כ כהן נברך דיוכל לאכול עם הנר חולין וא"כ איך שייך דיברך הכהן הא הכהן לא יוכל להוציא זרים דכהן פטור מדאוריתא, ולהנ"ל נעלה הא כל ספק הוא רק על ברכת הארץ אבל שאר שני ברכות גם האשה גם הכהן מחייב מדאורייתא וא"כ שפיר דכהן מברך ויוכל להוציא הזר בשאר שני ברכות דהמה מדאוריתא וברכת הארץ באמת הנר מברך לעצמו ופה לא שייך ספק הגמרא כמו באשה כיון דלא יוכל להוציא בברכת הארץ אם כן נמי אינה מיציאה בשאר שני ברכות דימע' ויוצא אז נמי בברכת הארץ בכהן לא שייך למגזר כאלה כהני' זריזי' הם וידעו להבחין ובודאי יעש' היכר לזה הזרים דיברכו זה הברכה ברכת המזון לעצמן ולא יברכו זה הברכה בקול כדי שיברך הזר לעצמו או שיענ' עכ"פ בזה הברכ' אחריהן. והנה בעיון בביאור מרדכי הנ"ל אמרתי להקשות מדוע לא מקשה בפשיטו' כיון דכהנים פטורין מדאורייתא א"כ מאי מקשה הגמרא שם פשיטא דכהני' וישראלים מצרפין זה אינו פשיטא הא כיון דכהן רק מדרבנן בברכת המזון והישראל מדאורייתא הו"א דלא מצרפין כלל לזימון והרי באכל ירק דרבנן דמצרפין אבל יש רק שיטות דסוברים לענין עשרה מצרפין אבל לג' לא מצרפין וא"כ טובא קמ"ל דמצרפין אף לזימון ג' אף שהמה מדרבנן ופה לא שייך תירוץ ביאור מרדכי דשם מתרץ דאיירי בשיעורא דרבנן אבל פה הקושיא למה לגמרא לדחוק ולומר כהן שאכל תרומה תר שאכל חולין אפי' אי כהן אכל חולין וזר שאכל חולין טוב' קמ"ל דמצרפין לזימון וצריך עיון לעיל רציתי ליישב רש"י בזה עיין ועדיין צריך עיון:

שוב לאחר העיון נראה לע"ד ליישב כל אלה דהנה לרוב השיטות ברכת הזימון רק דרבנן ואם כן שפיר דקאמר הגמרא כהנים ולוים וישראלים מצרפין וכהן מברך הזימון מאחר דהוא יוכל לאכול עמהם וכל הזימון רק חיוב דרבנן הוא וחדא נינהו עם ישראלים וברכת המזון באמת כל אחד מברך לעצמו אלא ברכת הזימון הכהן מברך ומאן יימר לן דכהן מוצי' נמי בברכ' המזון אלא הוא מזמן וכל אחד מברך לעצמו ברכת המזון וכאשר כן נוהגים גם היום. ומעתה קושית ביאור מרדכי מתורץ דרק בזימון הכהן מברך ברכת הזימון אבל ברכת המזון באמת כל אחד מברך לעצמו וברכת זימון הוא דרבנן ונכון. גמרא כגון דאכל שיעורא דרבנן וכו' ובזה יש שיטו' שונים. תוס' במגילה סובר דקטן אכל שיעור' דאורייתא דאל"כ הוה תרי דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן והוא מוכח כן מכח קושית התוספות ממגילה מדוע במגיל' דרבנן לא יוציא הקטן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ואמת המג"א הביא סימן קפ"ו סק"ג ואפילו הבן לא יאכל רק שיעורא דרבנן אפ"ה מוציא לאביו, וראיה מגמרא פסחים קט"ו ע"ב סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכו' ופריך והא אמרינן מאן אמר אגדתא ואמר ר"י וכו' והא הוה סגי נהור ומשני דר"י ור"ש ס"ל מצה בזמן הזה דרבנן וה"ה אמירת האגדה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ע"כ הג"מ, וא"כ קשה הא עכ"פ הו' רב יוסף סגי נהור תרי דרבנן הוא דרבנן וגם אמירת הגד' דרבנן אעפ"כ דתרי דרבנן מוציא חד דרבנן. והן אמה תוס' במגילה חולק על זה דהקש' באמת כן האיך שייך לתרץ במגילה הוא תרי דרבנן הא ר"י ור"ש מוציאן אחרים בהגדה וכו' ולפי מה שפירש קשה אינהו הוה תרי דרבנן וכו' ותורץ תוס' דסומא עדיף מקטן שהרי כבר נתחייב מדאורייתא משא"כ בקטן. והי' נראה לע"ד בזה לתרץ קושית התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב בד"ה דילמא רב יהודא יחסור' מחסר' תימא דאין זה בשום מקום דקאמר חסורא מחסרא ולאוקמי אליבא דחד תנא ועוד לוקמי כרב יוסף ובלא חסורא מחסרא עיין. ולענ"ד יש לומר כאשר מבואר בביאור מרדכי דהא דצריך לאסיק לתירוץ התוספות התם חד דרבנן והכא תרי דרבנן במגילה כל אלה רק לס"ד דש"ס שם דפליגי ת"ק ור"י בקנון דקשה קושית התוס' מ"ט דרבנן דאסרי. אבל למסקנא שם דכולה מתניתן ר"י הוא ומכשיר במגילה בקטן אפילו דהוה תרתי דרבנן א"כ ה"ה בברכת המזון בקטן אף שאכל גם הוא שיעו' דרבנן הו"ל תרתי דרבנן אפ"ה מוציא חד דרבנן עכ"ל. ביאור מרדכי יעיין פה בסוגיא. ולפ"ז יש לומר דה"ט דגמרא מהדר לאוקמי כרב יוס' ובחסורא מחסרא דאם מתוקמי דר"י ות"ק מחולקים בקטן ור"י בלא חסורי מחסרי ע"כ צריך לאסיק במגילה לכן פוסל בקטן משום דהוה תרי דרבנן ותרי דרבנן לא יוכל להוציא חד דרבנן וא"כ יהי' קשה מהך דפסחים שם מוכח לגבי רב ששת דאפילו תרי דרבנן יוכל להוציא חד דרבנן לכן ביותר טוב דחוק הגמרא לאוקמא בחסורא מחסרא כדי שכולה מתניתן כרבי יהודא הוא ומכשיר במגילה בקטן אפילו תרי דרבנן ולא קשה מהך דסומא באמת תרי דרבנן יוכל להוציא נמי חד דרבנן ונכון. אך תוס' לשיטתו שפיר מקשה דהנה לא ממגילה לבד מוכח תרי דרבנן לא מפיק חד דרבנן דמוכח עוד מהך מתניתן מגילה דף כ"ד דנקט שם קטן אינו פורס את שמע וכו' עיין תוס' שם ד"ה אבל ואפילו לר"י וכו' הכא מודה שלא יוציא אחרים וכו' משום דבקטן איכא תרי דרבנן כדפירש לעיל לרבנן לר' יהוד' אבל במגילה יש להקל לפי שטף ונשים היו בספק דלהשורדם לפיכך עשה רב יהודא כגדול, והנה ע"כ מוכח מהך מתניתן דתרי דרבנן לא מוציא חד דרבנן ועדיין קשה מהך דפסחים דר"י ור"ש האיך מוצי' בהגד' הא הוה תרי דרבנן וע"כ צריך לאסיק לתירץ תוספות שאני סומא דהיה כבר חייב מדאורייתא ואם כן דעים צריך לאסיק הה שפיר מקשה התוס' מנ"ל לאוקמי כר' יהודא וחסורא מחסרא וכו' ודוק. ויש לי ראיה ברורה לענ"ד לדעת סברת התוספות דסומא מפני שכבר חייב מדאורייתא ממתני' לקמן כ"ד דהבאתי קטן אין פורס וכו' מ"ט משום דהוי תרי דרבנן וא"כ קשה במתני' גופא שם קתני סומא פורס את שמע וע"כ צריך לאסיק ולחלק כתירץ תוס' פה בין סומא לקטן, ובזה ניחא לי מאוד סברת ר"י לקמן דאמר במתני' כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס את שמע ולהנ"ל טעמא ונמוקא עמו כי לכאורה לא יוכל להוציא סומא דתרי דרבנן הוא וע"כ צ"ל כיון דכבר נתחייב מדאורייתא שאני והא תינח אם היה לו מאורו' מימיו פעם אחת אז כבר נתחייב אבל אם לא הי' מימיו לא היה בשום פעם חייב והוה תרי דרבנן ולא יוכל להוציא ונכון. אבל בהיות כן קשה הא ת"ק דסובר סומא פורס את שמע ע"כ משמע דמחולק על ר' יהודא ולא מחלק אם ראה מימיו או לא פה קשה קושית התוס' דסומ' הוה תרי דרבנן ות"ק סבר אפי' לא רא' מאורו' מימיו נמי פורס את שמע.