ברוך מרדכי חלק ב קצא

הקטן רק שהחכמים אסרוהו לכן סמכינן אחזק' והקש' המג"א מאי מקשה הגמרא לפ"ז מהך דבן מברך לאביו ורוצה לפשוט לישנא כיון שאינו יודע לברך לא גזרו רבנן כדי שלא יתבטל ברכת המזון דאוריי' עיין במג"א. ולענ"ד תמה אקרא על המג"א ולא זכיתי להבין הא הגמרא מפה רוצה לפשוט האיבעי של נשים אם בברכת המזון דאורייתא וא"כ ע"כ גם לעיל לא איירי בצירוף לענין זימון הא נשים אין מצרפין לזימון וא"כ ע"כ לעיל בשנים ובאינו בקי וא"כ מאי מסופק לעיל כיון שאינו יודע לברך לא גזרו רבנן ויוכל האש' להוציא גם אם ברכת המזון דרבנן לנשים אבל הגמרא דאבעי בנשים אי דרבנן אף בשאינו בקי לא יוכל להוצי' ע"כ סובר כיון דאינו מחוייב אינו יוכל להוציא מה לי בקי ומה לי אינו בקי וא"כ שפיר תפשוט מפה דע"כ האשה בין כך ובין כך מוצא משום שהוא דאוריי' וא"ת דילמא פה הטעם משום דאינו בקי א"כ מאי נ"מ אי דאורייתא או דרבנן בין כך ובין כך נשים מוציאן בשני' ובאינו בקי ואי בבקי ע"כ מצוה לחלק ואי לענין זימון נשים אין מצרפות ודוק היטב. והמהרש"ל שפיר יוכל ללמוד כהר"ם דהשיב בסי' קכ"ט דנשים לזימון אין מצרפין ודוק ואין קושיא למהרש"ל. והנה אף שאמת המג"א היחלט בה"ג דקטן שהגיע לי"ג שנה ולא ידענו אם הביא שתי שערות לא יוכל להוציא אחרים מפני שברכ' המזון דאורייתא ובדאורייתא לא סמכינן אחזקה, נראה לע"ד לומר אבל אם אוכל הגדול שיעורא דרבנן אז הקטן בן י"ג שנה שלא ידענו שהביא שתי שערות אף שאכל נמי שיעורא דרבנן מוצ' הגדול ואף לדעת התוס' במגילה דתרי דרבנן לא מוצא חד דרבנן אבל בה"ג כיון שגדול אכל שיעורא דרבנן הוי הגדול רק מדרבנן חייב בברכת המזון ובה"ג בדרבנן אוקמינן אחזקה זה הקטן בן י"ג שנה דכבר הביא ב' שערות ויוכל להוצי' הגדול אף דרק אכל שיעורא דרבנן דאז הוה רק הקטן כאי חד דרבנן דאכל שיעורא דרבנן ועל שהוא קטן אוקמינן אחזקה דגדול הוא בדרבנן אוקמינן אחזקה ונכון. וא"כ לפ"ז ג"כ יוכל לאוקמי פה דאיירי גם הקטן אבל שיעורא דרבנן אי צריך לאסיק דקטן אכל פה שיעורא דאורייתא אלא גם הקטן אכל שיעורא דרבנן ואעפ"כ שפיר מוצא הגדול דאכל שיעורא דרבנן דאיירי בה"ג בבן י"ג שנה ולא ידעינן אי יש לו ב' שערו' והא קמ"ל בדרבנן אוקמינן אחזקה אף במקום דיכול לברר וגם והא קמ"ל בדרבנן אינו מצוה לחלק ונכון. אך לפ"ז יהיה קשה עדיין מאשה שמברכת לבעלה כדאסיק עכשיו הגמרא דאיירי גם בשבעלה אכל שיעורא דרבנן הא האשה הוה תרי דרבנן וצריך ע"כ לאוקמי באשה שאכלה היא שיעורא דאורייתא וא"כ כיון דצריך לאסיק בשיעורא דאורייתא א"כ גם בקטן אוקמי' כן ונכון וברור אבל הדין דין אמת גם לפירש המג"א בה"ג בקטן בן י"ג אף אם אכל שיערא דרבנן יוכל להוציא אביו שאכל שיעורא דרבנן ונכון. אך מה שנשאר לי להקשות אחר העיון לפי תירץ התוס' בפרק ג' שאכלו מ"ה בד"ה אם רצו מזמנין ויש מתרצים דיש חילוק בין המוציא לברכת המזון ברכת המוציא רק דרבנן מוציאם אבל בבהמ"ז דאוריי' החמירו ומצוה לחלק, והנה בדרבנן בברכת המוציא ראינו מצוה לחלק דאחד מברך ואם כן קשה לי לפי מאי דאסיק הגמרא פה דאיירי כגון שאכל האב שיעורא דרבנן ואם כן האב וכן הבעל בה"ג רק בברכת המזון דרבנן וא"כ לא שייך דמצוה לחלק והוה הקטן בר חיובא מדרבנן וגם האשה מחייבה מדרבנן וא"כ קשה לי למה קאמר בברייתא אבל תבוא מאירה למי שאשתו ובניו מברכין לו הלא יוכל לאיירי דאביו וגם הבעל יוכלו לברך ויודע לברכו ואעפ"כ אשתו ובניו מברכין לו כי מדרבנן אינו מצוה לחלק ואשתו ובניו נמי מחייבו מדרבנן ואם כן למה תביא מאירה, ועיין תוספות סוכה ורש"י דף ל"ח במתני' מי שהיה שמפרש רש"י ותבוא לו מאירה שלא למד ואם למד תבוא לו מאירה שמבזה את קונו לעשו שלוחין כאלה, ועיין תוס' שמפ' נמי שמבזה באלו שלוחין דלאו בני חיובא נינהו וא"כ קשה לי הא לאחר שאסקינן דאיירי דאביו אכל רק. שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן וא"כ הקטן בר חיובא מדרבנן הוא וגם האשה חיובה מדרבנן הוא כמו האב וא"כ למה תבוא מאירה במה מבזה הא השליח הוה בר חיובא כמו הוא. בשלמא בה"א דאביו אכל שיעורא דאורייתא ואם כן לא שייך דאביו לא יברך הא מצוה לחלק וע"כ צריך לומר דאיירי באינו יודע אלא למסקנא מן יימר לנו דלא למד דילמא יודע ואעפ"כ כמו ברכת המוציא דאחד מברך לכולם משום דהוה מדרבנן כמו כן נמי פה הקטן מברך לאביו וקטן הוה בר חיובא כמו אביו וא"כ כמה תבוא מאירה. והן אמת רש"י שם בלח לשונו הטהור רוצה ליישב את זה שמפ' שם שאשתו ובניו מברכין לו דודאי מחמת שלא למד הוא והיינו כוונת רש"י דרש"י מפרש קודם לכן בן מברך לאביו ברכת המזון משהגיע לחינוך דחייב מדרבנן ובמס' ברכות מוקי לה כגון דלא אכל אביו אלא כזית או כביצ' הלכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן וא"כ קשה לרש"י כיון דקטן נמי בר חיובא הוא כמו האב א"כ איך שייך שתבוא מאירה למה הרי השליח חייב כמו הבעל הבית ובמתני' שפיר שייך תבוא מאירה משום דעשו שליח דלא מחייב כלל כמוכח בתוספות לזה פירש רש"י כאשר באמת פירש כן נמי במתני' ותבוא מאירה שלא למד אם לא למד נמי מאירה לזה פירש רש"י שאשתו ובניו דודאי מחמת שלא למד הוא דאל"כ הוא מברך בעצמו וא"כ כיון שלא למד שייך תבו' מאירה ונכון. אבל לענ"ד לא ידעתי מאי ודאי הוא דלא למד כיון שהם מחוייבין כמו הוא ובדרבנן חד מוצא את אחרינא א"כ לווה לא יברכו בשלמא לפי תי' התוספות שמתרץ בבהמ"ז היינו טעמא דמצוה לחלק כיון שכבר מסלקים זה מזה וא"כ ע"כ צריך לאיירי דאביו אינו יודע דאל"כ מצוה לחלק ולא רשאי לברך ברכת המזון אחד לאחרינא אף מדרבנן כיון שהם מסתלקים זה מזה ולהנ"ל י"ל זה שכיון רש"י דודאי מחמת שלא למד הוא דאל"כ מצוה לחלק. אבל לפי תירץ התוספו' בדרבנן אינו מצוה לחלק וא"כ אדרבה אחד מברך לכולם כמו בברכת המוציא קשה כהנ"ל איך שייך תבו' מאירה וצריך עיון. והנראה לע"ד לחדודי לומר דהנה מבואר לקמן דרש רב עווירא וכו' וכי לא אשא פנים להם וכו' והם מדקדקים עצמם עד כביצה, והנה ברכת ה' תחול עלינו מה"ט שאנו מדקדקין אפילו בשיעורא דרבנן לברך את ה' בברכת המזון והנה מבואר תוס' מגילה דהא דאמרינן פה כגון שאכל שיעורא דרבנן היינו דווקא דאכל הקטן שיעורא דאורייתא אז אתי חד דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל אם הקטן אכל שיעור' דרבן הוה הקטן תרי דרבנן ולא מפיק חד דרבנן ולפ"ז ע"כ לא תחול הברכה לישא פנים אם האשה או הקטן מברך לבעלה או לאביו ע"כ צריך הקטן או האשה לאכול שיעורא דאורייתא והאיך שייך שישא פנים דהאב אינו מברך וקטן ואשה דמברכין המה אכלי שיעורא דאורייתא כדי שביעה ואם כן בה"ג ע"כ מאירה הוא שלא שייך נשיאות פנים לחול הברכה וזה רק לחדודי ובודאי מי שאכל במי לשובע ומברך שם ה' יבוא ברכה לראשו.