ברוך מרדכי חלק ב קפז

ברית ותורה ואין מתכוונים לצאת רק בשאר הברכה וזה דחוק לע"ד עיין. ולהנ"ל נעלה מאוד כוונת הגמרא פה אם אמת הוא דאורייתא אז שפיר שייך לומר כרב והא בעי הוא אליבא דרב דברית ותורה אינו מעכב גם באנשים לפי שאינו בנשים ורק הא תינח אי דאוריי' אבל אי דרבנן אז מעכב כסברת חתם סופר הנ"ל ונכון. ואז רוצה הגמרא לפשוט מהך באמת אמרו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה אלמא דע"כ נשים בברכת המזון דאורייתא דאז לא מעכב ברית באנשים אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא אף בדרבנן יפטרו אנשים מברית ואעפ"כ חייב' בברכת המזון מדרבנן אבל אעפ"כ מעכב אנשים שהמה בברית ונשים אינם בברית ומדאורייתא פטרו מברכת המזון לגמרי אבל על זה תירץ הגמרא כגון שאכל שעורא דרבנן אז שפיר דאתי דרבנן ומפיק דרבנן היינו אף שאנשים המה בברית ונשים אינם בברית אבל לא מעכב בדרבנן ברית כיון דאינו בנשים ואעפ"כ אמרו חכמים דהיא בבהמ"ז וא"כ ראינו בענין דרבנן לא מעכב ברית א"כ גם באנשי' אינו מעכב מדרבנן כי יוכל לומר יען שאינו בנשים ואף עפ"כ חייבו דרבנן בברכ' המזון וא"כ שפיר בדרבנן אתי' דרבנן ומפיק דרבנן והבין מאוד. ובהיות כן מסולק בטוב טעם קושית הגאון רבי עקיבא איגר על רש"י מאי מתרץ רש"י לקמן בקטן היינו טעמא דאינו בר חיובא כלל דקטן אף מדרבנן לא מיקרי בר חיובא, והקשה לפ"ז איך יפרנס הגמרא פה דרוצה לומר בנשים אם אינו מחוייבים מדאורייתא דלא יוכל להוציא אנשים ואמאי לא הא נשים עכ"פ מחוייבות בדבר מיקרי מדרבנן. ולהנ"ל מאוד נעלה הא שפיר ביארנו דטעמ' הוא משום זה אינו יוכל להוציא אנשים כיון שהיא מדרבנן ע"כ לא יוכל להוציא אנשים לפי שאנשי, צריכין לומר ברית ונשים לא יוכל לומר ברית א"כ אף שמיקרי מחוייבות בדבר מדרבנן לא יוכל להוציא אנשים משום דלא יוכלו לומר ברית כקושית ביאור מרדכי לעיל אף אי מיקרי מחיובא בדבר מ"מ לא יוכלו להוצי' משו' דאינו בברית ואינו יוכלו לאומרים ברית ורק אי הוה דאורייתא א"כ גם אנשים אינם צריכים לומר ברית הואיל וליתא בנשים כרב משא"כ אי נשים בבהמ"ז לאו דאורייתא גם רב מודה דאנשים צריכים לומר ברית ונשים אינו יוכל להוציא כדברי חתם סופר להדיא ודוק היטב. ובהיות כן מתורץ קושית התוס' בד"ה נשים בברכת המזון דאורייתא דהקשה לפירש רש"י דס"ד דלא מחייב מדאורייתא משום דכתיב על הארץ הטובה וכו' ותימא כהנים ולוים נמי תבעי דהמה לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים ידי חובתן בברכת המזון, להנ"ל שפיר מתורץ בכהנים אינו תבעי כלל כי כיון שמחוייבים המה עכ"פ מדרבנן מחוייב בדבר מיקרי כמו בכזית דגן לקמן דמוצא אף למי שאכל שעורא דאורייתא ורק באשה תבעי אם היא מדרבנן אז מעכב להוציא אנשים משום דאז אנשים צריכים לומר ברית משא"כ כהנים ולוים דאמרו ברית בודאי יוציא אחרים ידי חובתן אף אם הוא מדרבנן ואדרבה ראיה גדולה לפירש רש"י כיון דמחוייב בדרבנן מחוייב בדבר מיקרי להוציא רבים ודוק כי חרוץ הוא. ובהיות כן מה מאוד מתורץ קושיא ראשונה של הגאון רבי עקיבא איגר דהקשה הא הרהר כדיבור דמי א"כ עכ"פ יצא השמוע מנשים בהרהר ואף מדרבנן צריך לפרש בשפתיו אבל אתיא דרבנן ומפיק דרבנן, ולהנ"ל מאוד מתורץ דהא אבעי הוא כיון דהוא מדרבנן ע"כ אנשים מחוייבים לומר ברית ונשים אינם אומרים ברית וא"כ מה"ט לא יוכל להוציא, ולפ"ז שפיר מתורץ איך שייך דעכ"פ מה ששמעה מאש' הי' מהרהרי' הא ע"כ ברית ותורה לא היה מהרהרי' דנשים לא יוכלו לומר ברית ותורה וע"כ לא יוכלו להוציא אנשים דהמה רק מהרהרים מה שהיא אומרת ונשים ברית לא אמרה ולא שייך הרהר וא"כ שפיר דאינו מוציא ודוק היטב, ופעלנו וקרבנו משפחה מיוחס למשפחה מיוחס הגאון רבי עקיבא איגר עם חתנו הגאון בעל חתם סופר זכותם י"ע. ובאלה עוד הפעם יש ליישב קושית תוס' בכהנים ולוים דהמה אומרים ברית אם כן שפיר דמוציאן דעכ"פ הוי כהרהר והרהר כדיבור דמי והמה אומרים ברית ותורה ודוק היטב. אך לפי אלה קשה לדברי הגאון רבי ע"א מאי קאמר הגמרא לקמן ולטעמך קטן בר חיובא הוא הא קטן שפיר דהוא אומר ברית שפיר יוכל להוצי' אביו מצד הרהר כדיבור דמי ועל דרבנן דצריך להוציא בשפתיו אתי דרבנן בקטן ומוציא דרבנן וא"כ מאי ראי' הביא הגמרא מקטן על אשה ועבד דע"כ מוכח אשה בברכת המזון דאורייתא דאי דרבנן באשה ע"כ אז מעכב ברית אף גם בעבד אז מעכב דלא יוכל לברך לרבו אבל אי אמרינן דאורייתא ע"כ לא מעכב כסברת חתם סופר דהרי ראינו שלא אמרה באשה ואעפ"כ חייבה התורה לברך ברכת המזון אבל בקטן שפיר דיוכל להיו' רק דרבנן ומוצא מצד הרהר כדיבור דמי ועל דרבנן מהני דרבנן. (ובדברי כתב סופר תשובה כ"ח ניחא יעיין שם בד"ה ומדי דברי בו בסוף דבריו שסיים וי"ל דסתמא דש"ס קאמר מ"ש למ"ד הרהר לאו כדיבור דמי ואתי שפיר ביותר לפמ"ש הרא"ש ראי' מסוגי' הש"ס שבת דקיימ"ל הרהר לאו כדיבור דמי ולמעיין שם יראה דרבא שקל וטרי' שם דס"ל לאו כד"ד וא"ש דרבינא מבעי ליה לרבא ואמר רבא ת"ש ולשיטתו אזיל דס"ל הרהר לאו כד"ד עכ"ל עיין.) אבל אמרתי דהגמרא שפיר מקשה דהגמרא מקשה ולטעמיך קטן בר חיובא הוא ואמאי מקשה ולטעמיך הרי קטן אינו חייב מדאורייתא אלא ע"כ הגמ' כיון לזה ראיה גדולה לפירש רש"י לקמן דבקטן לא מיקרי בר חיובא כלל ואפילו בדרבנן לא הוה וא"כ שפיר הקשה הגמרא ולא יוכל לומר מצד הרהר מוצא הא בדרבנן עכ"פ צריך להוציא בשפתיו והו' אביו מחוייב בדבר מדרבנן וקטן אפילו מחוייב בדבר מדרבנן לא מיקרי ולא יוכל להוציא את אביו שהוא מדרבנן גמור. ועל זה מתורץ הגמ' כגון שאכל שעור' דרבנן דאביו היה אוכל שעורא דרבנן וא"כ הוה באביו תרי דרבנן חדא כל שעורה דרבנן הוא ושנית הא יוצא בהרהר ורק מדרבנן צריך להוציא בשפתיו ותרי דרבנן גם קטן אף שהוא אינו בר חיובא מ"מ יוכל להוציא כיון שאביו רק תרי דרבנן ובה"ג תרי דרבנן אף שאינו מיקרי בר חיובא הקטן אעפ"כ יוכל להוציא דתרי דרבנן קל מאוד ונכון. ובהיות כן מתורץ קושי' התוס' ואחרוני' איך שייך דקטן מוצא אביו שאכל שעורא דרבנן הא בקטן איכא תרי דרבנן שעורא דרבנן וגם מצד עצמו' דרבנן ולהנ"ל גם באביו איכא תרי דרבנן חדא מצד השיעור ושנית מצד הרהר כדיבור דמי ורק מדרבנן צריך להוציא בשפתיו וכיון שבאביו רק תרי דרבנן בה"ג לא היחמירו ויוכל הקטן להוציא ואף אם גם מיקרי שאינו מחוייב בדבר ופה לרבינא קיימ' ודוק היטב מאוד (לולא דברי כתב סופר.) ובזה ניחא הגה באשרי במגילה פ"א ס"ד תה לשונו ונשים חייבות בברכת המזון דאורייתא אבל