ברוך מרדכי חלק ב קפב

עיין שם במגילה דף ד' בד"ה שאף הן היו באותו נס דהקשה למה לי הקישא דכל שאינו בבל תאכל חמץ תיפוק ליה מצד שאף הן היו באותו נס. והנראה לע"ד בפשיטות לתרץ דהנה תוס' סוגיא דמצות עשה שהז"ג קידושין דף ל"ד ע"ב הקשה בד"ה סד"א נילף ט"ו מחג המצות פירש בקונטרס כל שישנו בבל תאכל חמץ וכו' וא"ת למאי איצטרך במצ' דכל שישנו בבל תאכל ולומר דנשים חייבות במצ' בלאו הכי נמי ידעינן דנשים חייבות במצה דאי פטורות למה לי האזרח להוצי' את הנשים דגבי סוכה פשיט' דפטורו' דהא מ"ע שהז"ג הוא אלא ש"מ דנשים חייבות במצה ולהכי איצטרך האזרח גבי סוכה להוצי' נשים דלא נילף ט"ו ט"ו מחג המצות וא"כ למה לי טעמא דכל שישנו בבל תאכל וכו'. ועיין במהרש"א שם דמתרץ בפשיטות הא הגמ' שם בקידושין אסיק דהקשה ונילף מהקהל לחייבו נשים במצות עשה שהז"ג ומתרץ משום דהו' מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ומעתה לפי"ז צריך לומר במצה טעמא משום כל שישנו בבל תאכל דלהוי פסוק לחיובא במצה דאי לאו הכי לא הוה שני כתובים והוה ילפינן שפיר כל מצו' עשה שהז"ג מהקהל לחיובא ולא לפטור מראיה דלחומרא מקשינן ושפיר איצטרך האזרח לפטור מסוכה ושוב הוה יליף לן ט"ו ט"ו דמצה מסוכה לפטור, וכתב ויש ליישב דבריה' הכ' למאי דלא אסיק אדעתי' אכתי הך מילתא דב' כתובי'. ובהיות כן מתורץ פה מגילה קושי' התוס' דהקש' למה לנו הפסוק כל שישנו בבל תאכל חמץ תיפוק ליה מצד הסברא מצד שאף ההבא"נ פה אזלינן למסקנא טעמא דשני כתובים באים כאחד אין מלמדין לכן לא ילפינן מצות עשה שהזמ"ג לחיובא מהקהל וע"כ צריך לגבי מצה פסוק היקש מצה כל שישנו דלהוי שני כתובים ואז אין מלמדין ואי לאו לגבי מצה קרא יתירא אז ילפינן מהקהל בכל התורה לחיובא נשים במצוי עש' שהזמן גרמא וע"כ צריך האזרח בסוכה לפטור נשים ואז ילפינן ט"ו דמצה מט"ו דסוכה ופטורים והוה כאשר גילה הכתוב להדיא פה יהיה נשים פטורות ונכון וברור. וכיון שכבר באנו לזה הענין אמרתי להרחיב ולבאר באמת המהרש"א אמר שם עוד תירץ אחר דתוס' שפיר מקשה וכתב ועוד למאי דאסיק לקמן דהוה שני כתובים מלמדין אלא דהוקשו כל התורה לתפלין לפטור מתורת ה' בפיך קשה להו שפיר עיין, ולענ"ד לא הבנתי דבריו הקדושים כי כל קושית התוס' הוא על רבי אליעזר שם בפסחים דהוא אמר זה ההיקש כל שישנו בבל תאכל חמץ והנ' אסקינן פה בגמרא בין לר"מ ובין לר"י האי מצ' והקהל שני כתובים ולר"י שלשה כתובים עם מצה והקהל ולכן לא ילפינן מהקהל לחייב וממילא נשמע בכל התורה דפטורין ממצוה עשה שהז"ג, יעיין בפירש התוס' שם בקדושין וא"כ ר"א דאמר זה ההיקש סובר כר' מאיר או כר"י וטעמא בגמ' קידושין משום דהוה שני כתובי' וא"כ בודאי צריך לגבי מצה הקישא דיהיה שני כתובים לר"מ ולר"י שלשה כתובים וע"כ צריך הפסוק לגבי מצה אלא תירץ ראשון של מהרש"א יש לומר בקידושין דאזלי' עוד טרם ידע משני כתובים שפיר מקשה התוס' אבל למסקנה ע"כ לא קשה לע"ד ובכן שפיר מתורץ קושי' התוס' פה מגילה למסקנא דטעמא הוא משום ב' כתובי' שפיר צריך במצה קרא ודוק היטב. אבל לאחר העיון והבנה והשכלה אמרתי כל אלה ניחא לנו כאשר אנו מבינן הפשט בקושית התוס' שהבאתי שפיר מתורץ קושית התוס' מגילה אבל ראינו שם בפני יהושע דבר נאה פירש בדברי התוס' יעיין פ"י בתוס' ד"ה נילף ט"ו מחג המצות וכ' שכמה שנים הקשה בישיבה דהא דמקשה למה לי האזרח הרי בסוכה מסקינן האזרח להוציא גרים ולית רק הלכתא דפטורה מסוכה ואין לומר א"כ הקשה למה ההלכתא א"כ מאי מתרץ התוספות דאי לאו כל שישנו (דחייב' דפטור') הו"א האזרח אתי' לרבוי מה ענין האזרח להכ' דהא מהלכתא ידעינן דפטורה והאריך בקושית וסיים וזה לשוני הייתי עומד ומתפלא על קושית התוס' כאן האיך שייך לומר אף אי לא הוה כתוב הקישא במצה אפ"ה הוה ידעינן חיובא אע"ג דכל מצות עשה שהזמן גרמא פטור מדאיצטרך פטורה בסוכה אלמא דלא איצטרך אלא כי היכא דלא נילף לחיובא בסוכה ממצה ומי כהחכם ויבין את אלה בדעתו ושכלו ומתלי פטור' בסוכה בחיובא דמצה ובמצ' גופא לא אשכחן שום חיוב' ואין אלא דברי נביאות וכו' וכו' וכתב ואני בעני לא ידעתי האיך שייך לומר כן בדרשת הכתובים שיסמוך התורה על מדאיצטרך כזה למיתלי הניא בלא תניא לכן יגעתי ומצאתי להבין דבריהם בדרך פשוט דאין כוונת קושיתי כאן דנשתק קרא מהקישא דמל' ודחמץ לגמרי דבלא"ה איצטרך הקישא לכמה מילי אלא עיקר כוונתם כאן לפי מאי דאיירי ואיתא בפסחים בפרק אלו עוברין דדרשינן מכי כל אוכל חמץ ונכרתה כל לרבות הנשים ומקשינן התם ותיפוק ליה דהשוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ותירצו בגמרא דסד"א הואיל וכתב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות סד"א הני נשי דליתנהו בכלל חיוב מלה דמצות עשה שהז"ג גרמא הוא ליתנהו נמי באכיל' חמץ וכתבו התוס' דאע"ג דלחומרא מקשינן אפ"ה סד"א דאורחא דקרא למידרש מסיפא לרישא מ"ה איצטרך כל לרבות נשים לאיסור חמץ והשתא דאיתקש לאכיל' חמץ איתקש נמי לאכילת מצה מהאי הקישא דכל שישנו וכו', ולפ"ז היינו דקש' להו להתוס' הכא בשמעת' דמאי איצטרך למיכתב כל חמץ לאפוקי דלא נימא דליתנהו בחמץ מהאי הקישא דליתנהו במצה דמצות עשהז"ג והאיך אפשר לומר כן דא"כ לשתוק מאזרח לפי לשון הברייתא ולמסקנ' דפרק הישן מהלכתא אלא ע"כ מדאיצטרך פטור לסוכה ע"כ משום דחייבות במצה משום הקישא דחמץ דלחומרא מקשינן ומרישא לסיפא וכו' וכו' עיין היטב בכל דבריו הטובים מאוד. ובהיות כן לא שייך קושית מהרש"א דא"כ לא הו' ב' כתובים הא קושית התוס' נמי דיכתוב ההיקש בחמץ רק דכל לא איצטרך לרבות נשים דע"כ ידעינן לדרוש מרישא לסיפא ולחומרא דחייבות במצה כקושית התוס' והבין כן נראה בכוונת הפ"י נמי. ובהיות כן יש לומר ג"כ לפרש קושית התוספות במגילה בזה האופן דהקשה התוס' לטעמ' משום שף הן היו באותו נס למה לי הקיש' כל שישנו בבל תאכל חמץ כוונת קושית התוס' שם נמי דע"כ צריך הקישא אלא כוונת התוס' למה לדרוש כל הא בלאו הכי ידעינן דנשים חייבות מצד שאף הן היו באותו נס וע"כ הייתי דורש הקרא מרישא לסיפא ולא מסיפ' לרישא הא מסתבר לחומרא מרישא לסיפא מצד שאף הן היו באותו נס ולמה כלל קרא כל לחייבו נשים, אבל הקרא ההיקש יעמוד חי ככתוב ורק כל לא צריך לדרשא כי בלאו הפסוק כל נמי דרשינן הכתוב מרישא לסיפא כל שישנו בבל תאכל חמץ מצד הסבר' שאף הן היו באותו נס ונכון. ולפ"ז לא שייך גם פה תירוצינו דא"כ לא הוה שני כתובים הא לפי הנ"ל אינו הקושיא ההיקש ישאר בתקפו ובגבורתו אלא הקושיא למה הדרש כל ודוק היטב. ובהיות כן נדחה ראיות מגן גבורים ופירושו שם בתוס' דקאמר דע"כ לכאורה איכ' להקשו' דאי מצד טעמא שאף הן היו באותו נס היו עבדים