ברוך מרדכי חלק ב קעד

באיסורא וזה הוא מהתקנה ודוק היטב המשך הדברים ראייה לאמרן. ומה שנראה לי עיון בסוגיא הזה הוא רבה מאוד ואבקש מאת הדר"ג נ"י שישים עינו ולבו על דברי, הנה הרמב"ם הלכות שגגות פרק עשירי הלכה ז' המלך וכהן משיח מביאן קרבנן על שבועות העדות וכבר תמה כסף משנה שם ממתניתן דהוריו' פ"ב משנה ה' ר"ע אומר אלא שהנש' פטור ממשמעות קול שהמלך לא דן ולא דנין אותו י"ל דהא לא מכרעת דהא אמרי' פרק כה"ג ל"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד כתיב בהו דינו לבקר משפט עיין שם היטב וא"כ לפי דבריו צריך לומר הא דנקט המלך וכהן משיח כוונתו על מלכות בית דוד. אבל לענ"ד עדיין קשה מאוד כסף משנה בעצמו כאשר הוא ביאור דמשמע מדברי רמב"ם הלכו' מלכים פ"ג הלכה ז' אף דבמלכות בית דוד דנין וגם מעידן אותו אבל הוא אינו מעיד וא"כ כיון דהוא אינו מעיד א"כ סובר הרמב"ם אם כן איך שייך דהמלך יביא קרבן על שבועות העדות הא כיון דאינו מעיד א"כ לא שייך ביה קרבן עדות ומאוד צריך עיון ומה תיקן בכך שמתרץ מלכות בית דוד דנין אותו אבל עכ"פ המלך אינו מעיד וכיון דאינו מעיד לא שייך בו קרבן שבועה ומאוד צריך עיון. שוב נראה לי להקשות על הרמב"ם הא הוא סתר את עצמו פה בהלכות שגגות פסק המלך וכהן משיח מביאן קרבנות על שבועות העדות ובהלכו' שבועו' פרק עשירי פסק הרמב"ם הלכה א' היו עדות א' מהן קרוב או פסול או שהיה המלך אחד מעדות פטורין בשבועות העדות מפני שאינו ראוי להעיד ופסק להדי' המלך פטור משבועות העדות וסתירה גדולה ראינו ותמה אני שלא ראיתי מאחד מנושאי כלים שתמה על זה והוא צ"ע גדול ובזה ג"כ לא פעל הכסף משנה בתירוצו פה אמר הרמב"ם סתם מלך בהלכות שבועות ושם קאמר סתם מלך וכי שייך לומר דהכא כיון על מלכות ישראל ושם כיון על מלכות בית דוד ונקט הכ' סתם והתם סתם וזה לא שמענו ושוב הא לפי דברי כסף משנה בעצמו מודה הרמב"ם גם במלכות דוד דלא מעיד ומאוד צ"ע, ואחר כתבי זאת מצאתי בתוסיו"ט למס' הוריות שם במתני' הקשה כן וצ"ע מאוד. ועל הרמב"ם יש לומר לכאורה כי הוא הובא בהלכו' שבועו' שנקט או שהיה אחד מעדות מלך שאינו ראוי להעיד למה לנקוט שאינו ראוי להעיד הלא ידענו מלך אינו ראוי להעיד אלא יש לומר הוא כיון שהיה מלך שאינו ראוי להעיד וכוונתו על מלכו' ישראל לאפוקי מלך ממלכי בית דוד ראוי להעיד אבל לא כן חושב הכסף משנ' שהוא מפרש בפירוש בהלכו' מלכי' שהרמב"ם סובר גם מלכות בית דוד המלך לא מעיד וצע"ג. והיה נראה לע"ד לומר דבר מחודד והן אמת היה לי למורה הדרך התומים אך על דבריו היקרי' עמוקים יש לי איזה פלפל ואמינא אנא בדרך אחר שהורינו ה' החונן לאדם דעת הנה התומים מתרץ הרמב"ם הנ"ל אשר הקשה עליו הכסף משנה איך שייך דהמלך יחייב בשמיעת קול הא מתני' ר"ע אומר פטור וטעמא דלא מעידן אותו וקאמר הא דאמרינן מלך אינו מעיד היינו לממון אבל איסורא אין חכמה וצריך להעיד ואמר שם על הדין אם יש צד לאפרושי מאיסורי דהובא בדין ת"ח צריך להעיד וכתב התומים אף דאין צריך לחוש שיבוא איסור מזה מיהו אם רגלים לדבר שמסתעף מינה דבר איסור כגון בקידושין שאם הממון שלו וקידש בזה אשה מקודש' אבל אם הממון גזל בידו אזי אינו מקודש' וחשש איסור לפניו שכבר קידש בזה האשה בה"ג לכ"ע צריך לילך להעיד וכתב וכן מוכח מתוס' ריש פרק כה"ג בסנהדרין פריך הגמרא כה"ג מעיד והא כתיב והתעלמת והקשו התוס' דילמא מעיד לדבר איסור ותירץ דלא הו' דומיא דמלך ויש להקשות בתוס' בלא"ה צריך לפרש לפמ"ש הרמב"ם אינו רוצה להעיד מעיד ע"כ צריך לע' עיקר קושיא סובב על משנה דהוריות כה"ג חייב קרבן בשמיעת קול כמש"ל וא"כ דכוונת הגמרא למשנה הנ"ל אי ישנה כה"ג מעיד רק לדבר איסור זה אינו בקרבן שבוע' העדו' דאינו חייב רק בעדו' הנוגע לממון וכו' אמנם לפי הנ"ל ניחא דודאי גוף העדות בממון רק מסתעף ממון מילתא דאיסורא ולכך מעיד וקרבן שבועה יש בו כיון דגופא של עדות ממון וזה בכה"ג אבל במלך מ"ט לא יעיד דהוי עדותו עדות שאי אתה יוכל להזימו דהא אם יזום ויתחייב לשלם הא מלך לא דנין אותו ושפיר הקשה וכתב ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם דבמשנה אמרינן במלך לא שייך קרבן משמיעת קול דמלך לא מעידן ואולם הרמב"ם פסק בהלכות שגגות דישנו בשמיעת קול והכ"מ טרח ליישב ולפי הנ"ל ניחא דודאי יש למצוא דמעיד בדבר ממון ומסתעף מינה איסור רק דהוה עדות שאי אתה יוכל להזימו, אך קיימ"ל בממון אין צריך שאי אתה יכול להזימו וא"כ עדיין מעיד אך הגמרא פריך אמשנה אחד ד"מ דקתני דיני ממונות בעי דרישה וחקירה אהא דתנן שטר שזמנו בשבת כשר ותי' הגמרא מהתורה בעי דרישה וחקירה רק חז"ל תקנו מפני נעילת דלת דא"צ ומשני קודם תקנה נישנת בריית' לאחר תקנה, ולפ"ז אתי שפיר משנה בהוריו' הכל קודם התקנה וא"כ אין למלך להעיד דהוה עדות שאי אתה יוכל להזימו ולכך אינו בשמיעת קול משא"כ הרמב"ם נגרר אחר התקנה להברייתא דא"צ בממון עדות שאי אתה יכול להזימו וא"כ שפיר מעיד במילת' דממון המסתעף מינה איסור כהנראה לעיל ושפיר ישנו בשמיעת קול עכ"ל התומים והבאתי התומים כלשונו הטהור ודבריו מחדדים הרבה ובדבריו היקרים אמרתי לתרץ דקדק א' שדקדקתי במתניתן הוריות שנקט לפי שלא דנין ולא דן ולא מעיד למה לא דנין, ולהנ"ל ניחא היטב. אבל מה שנראה לע"ד לטעון על דבריו הקדושים לפי דברי התומים הנ"ל קשה הרמב"ם בהלכו' שבועות שם הובא פרק י' אם היה המלך אחד מעיד פטור מקרבן שבועה הא גם המלך חייב בקרבן שבועה היכא דמסתעף מינה איסורא ואיך סתם סתם המלך פטור ובהלכות שגגות כתב סתם המלך חייב ויהיה פה כוונתו על ממון דמסתעף מינה איסור ושם על ממון לחודא. ואפשר עוד זה ליישב ולומר שזה כלשונו הטהור של הרמב"ם שנקט או שהיה המלך אחד מעדות שאינו ראוי להעיד ולמה להביא שאינו ראוי להעיד ולהנ"ל נעלה דהוא מפרש שהיה המלך באופן הזה שאין ראוי להעיד וכונתו דרק ממון לחודא בלא מסתעף איסור ונכון. אבל זאת קשה לי הא כיון באיסור צריך להיות עדות שאי"ל א"כ איך שייך דמלך מעיד בממון שמסתעף מינה איסור ואם גם הרמב"ם סובר בממון אינו צריך להיות אתה יוכל להזימו אבל לזה מודה באיסור צריך עדות שאי"ל א"כ עדיין קשה דלא שייך עדות במלך ואי בממון דמסתעף מינה איסור הא גם שם אינו מעיד כי בדבריו לא יוכל לברר האיסור כי כיון שהמלך לא דנין אותו א"כ הוה באיסור עדות שאי אתה יוכל להזימו ולא שייך דמסתעף מינה איסור הא עדות על איסור ע"כ אינו על הממון מפני שלא צריך להיות אי אתה יוכל להזימו ועל הממון אינו מעיד המלך ואיסור לא שייך דיסתעף מינה הא באיסור הוה אין יוכל להזימו ולא שייך עדותו לקבל כלל ובפשיטות ג"כ קשה לענ"ד איך שייך דהמלך באיסור צריך להעיד