ברוך מרדכי חלק ב קעב

דע"כ ככה שפיר משני דממון שאני דאתיהב למחילה וא"כ איסור מממון לא ילפינן וכוונתו דע"כ אם היה מתרץ שב ואל תעש' שאני הייתי טועה ואומר גם באיסור שב ואל תעשה אף בבז"ק דוחה כמו בממון וזה אינו דאמת אמרינן באיסור בבזיון קטן אינו דוחה וככה דמשני שאני ממון שפיר משני באין עקש ונפתל תה הוא הלכה כאשר קיימו פה בגמ' באיסור בבזיון קטן אינו דוחה וכוונת התוס' אלא דשפיר משני דשאני ממון דאתיהב למחילה ככה שפיר הוא כן הוא לאמת המילת' וכן קיימינן פה שבועות לחלק בין ממון לאיסור וא"כ ככה הוא שפיר לשנות למען דלא למטעי והבין ודוק היטב. ובזה אמרתי כוונת התוס' בשבועות והוא דבר יקר לענ"ד לכוין בזה כוונת התוס' בעה"י, דהנה התוס' שם מקשה תחילה מיהו תימא דהכא בשבועות שב ואל תעשה הוא ומוכח גמרא ברכות בשב וא"ת אפילו באיסור דוחה יש לומר דהתם גנאי גדול וכו' אבל הכא לגבי עדות ליכא גנאי כ"כ כגנאי מת מצוה ולא שרי באיסורא אפילו בשב ואל תעשה וע"כ צריך אז לומר כפירש התוס' דמצא שק או קופה הוי רק גנאי קטן וכאשר מפרש התוס' ודמי לי הא דשבועות לגנאי דמצא שק או קופה דקשה לתוספות כיון דהך לאסהודא לבי' דייני זוטר הוא רק גנאי קטן א"כ איך אמר ר' ששת ברד"א אף אנן נמי תנינ' מצ' שק או קופ' הא שני ושני שק או קופ' הוא בזיון גדול ופה בשבועו' לאסהודא לבי' דייני זוטר הוי רק בזיון קטן אלא ע"כ מוכח כאשר אמר התוס' דגם שם שק. או קופה הוה רק בזיון קטן. וא"כ לאחר זה הביא תוס' ראיה ברורה לדברי זה דכ"כ שק או קופה הוה רק גנאי קטן ויש לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן ומת מצוה הוה בזיון גדול וזה הוא ראיות התוס' ואמר וה"מ לשנוי שב ואל תעשה שאני כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאתיהב למחילה, וכוונת התוספות להנ"ל דע"כ ראיה ברורה לדברינו דע"כ לגבי שק או קופ' הוא בזיון קטן ואנו לדינא ופה בשבועות מחלקין באיסור בבזיון קטן לא דוחה וא"כ מוכח מהנ"ל דלכאורה קשה מדוע לא משני הגמרא שב ואל תעשה שאני כדמשני לקמן וע"כ צריך לומר דלא יוכל לשנות כן דאלו היה משני כן הייתי אומר דטועה אף בבזיון קטן באיסור דוחה כמו לגבי שק או קופה או זקן ואינו לפי כבודו וע"כ מוכח דזה מיקרי גנאי קטן שק או קופה, ויש לחלק לאמת באיסור בבזיון קטן אינו דוחה דאל"כ דאם הייתי אומר באיסור בבזיון קטן נמי דוחה או דזה שק או קופה מיקרי בזיון גדול קשה מדוע לא משני שב ואל תעשה שאני אלא מדלא משני כן הינו משום דעכשיו שפיר משני שקיימי כן להלכתא אף בגנאי קטן אמרינן דדוחה אבל לא באיסור בבזיון קטן אינו דוחה והא דשק או קופה בזיון קטן הוא, וראיה ברורה להתחלת דברי התוס' וזה הוא ההמשך פה כדבריהם הקדושים והבין כי נכון בעה"י. וראינו שם בברכות לא מקש' התוס' מדוע לא משני שב ואל תעשה שאני כי שם לא איכפת לי כהאי להקשות כי הקושיא אינו גדולה כ"כ אבל פה הביא רק לראיה לדבריה' שיש חילוק בין בזיון קטן לבז"ג ודוק היטב היטב. ונראה לע"ד להבין נמי מה שכתב התוס' או שמא אכתי לא אסיק אדעתי להאי שנוי כי לכאור' אם כוונת התוס' לראיה לא זה נכון זה שאמר אז שמא אכתי לא אסיק אדעתי, ולענ"ד זה הוא כדרך התוס' דראיה זה אינו ברורה היא כי יש לומר דאכתי לא אסיק אדעתי, ועל זה באמת קאמר התוספו' ועוד יש לומר תירץ אחר והיינו כשעושה איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה ודוק היטב וקאמר תוס' באמת תירץ אחר והבין זאת. ובזה נראה לע"ד בתירץ שני שקיים התוס' והשתא נמי ניחא הא דאיצטרך לשנוי התם שאני ממונא דאתיהב למחילה הו"ל לתוס' לומר והשתא ניחא הא דאיצטרך לשנוי כי לפי תירץ הראשון לא ניחא כל כך כי צריך לאסיק בלאו הכי ושני שפיר או דלא אסיק אדעתי ובתירץ השני ע"כ ההכרח ככה לתרץ שאני ממונא מאיסורא כי ממונא קום ועשה הוא והו"ל לתוס' לומר והשתא ניחא ולהנ"ל נראה כוונת התוס' והשתא נמי ניחא היינו לפי תירץ הראשון היה בודאי ניחא כאשר בארנו דשפיר משני כדי שלא לטעו' ולומר באיסורא אין חילוק בין בז"ג לבזיון קטן תמיד בשב ואל תעשה דוחה כמו בממון לכן צריך לשנוי שאני ממונ' ולא יוכל למילף מממונא, וקאמר עכשיו התוספות לפי תירץ שני נמי ניחא וזה מילת נמי קאי על תירץ הראשון גם כן היה ניחא ולתירץ השני נמי ניחא וג"כ ראיה לתירץ התוס' השני לפי הנ"ל דממונא באבידה איירי אפילו בקום ועשה, לפ"ז ניחא הא דלא משני שם שב ואל תעשה שאני, והמבין יבין כי כנים דברי בעזרת החונן דעה ובינה ודוק היטב. והנה להלכה המעיין בתומים סימן הנ"ל יראה בעין שהוא היחלט לתירץ הראשון של התוס' שזה הוא העיקר אצלינו כתירץ הראשון בהא סלקו ובהא קרמו לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן ובז"ג אפי' בשב ואל תעשה נדחו מפני כבוד הבריות והביא כמה ראיו' דע"כ ככה לחלק כתירץ הראשון של תוס' שבועות עיין. וראיתי בכתב סופר סימן ל"ז שהובא וז"ל אבל אין לדברינו קיום להלכה דקיימ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וקיימ"ל ג"כ המוצא וכו פושטן וכו' דאין כבוד הבריות דוחה רק איסור דרבנן או שב וא"ת בדאוריתא חוץ בממון אפילו קום ועשה כמ"ש תוספות שבועות פרק ש"ה, והנה המעיין היטב בדברי כתב סופר שם יראה ושם ימצא בכתב סופר שהיא ברור שהיחלט כדעת התוס' שבועות בתירץ השני שם כי הוא נקט סתם דאין כבוד הבריות דוחה רק איסור דרבנן או שב ואל תעשה בדאורייתא הא ראינו שם שבועו' לגבי עדו' דהיא שב ואל תעשה אעפ"כ אמרינן הנ"מ ממונא אבל באיסורא אין חכמה וכו' וצריך לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן אלמא אף בדאוריתא אינו דוחה באיסורא אף בשב ואל תעשה רק בזיון גדול כמו מ"מ ואם כן איך היחלט רבינו כתב סופר סתם שב ואל תעשה בדאורייתא דוחה כה"ב אלא ע"כ רבינו וכתב סופר נקט כתירץ התירץ תוס' שני שבועות דזה לגבי עדו' באיסור' איירי בקום ועשה כמו שביאור רש"י דזה מיקרי קום ועשה וכן ממונא מיקרי נמי קום ועשה לגבי אבידה לכן היחלט רבינו כתב סופר חוץ בממון אפילו. קום ועשי דע"כ צריך לאסיק לפ"ז בממוני הוי מר קום ועשה כפירש התוס' שם בשבועות בתירץ השני וכל אלה לתירץ השני וכך נקטו רבינו כתב סופר עיין היטב. ועתה אל מי מקדושים אפנה התומי' היחלט כדעת. תירץ התוס' הראשון לחלק בין בזיון קטן לבז"ג, וכתב סופר היחלט כדעת תירץ התוס' שני ונ"מ גדולה בין הני שני תירוצים גם לענין איסור וגם לענין ממון לתירץ הא' איכא חילוק באיסורא לבז"ג או קטן ובממונא דווקא בשב ואל תעשה שרינן ולא בקום ועש' משא"כ לתירץ הב' אז באיסור אין חילוק בין בדון גדול או בשב ואל תעשה תמיד דוחה ובממונא אפילו בקום והנראה לע"ד ולב התלמוד נוטה לדעת רבו להבי' ראיה למורי ורבי כתב סותר כתירץ השני