ברוך מרדכי חלק ב קעא

שבועות קשה כי פה אינני אליבא דרב וע"כ צריך לאסיק פה בשבועות כתירץ ח"ס שהבאתי שאני ממון דאתיהב למחילה וזה כוונת התוס' בשבועות שהוב' שם שאני ממון דאתיהב למחילה ולא מפרש כן בברכו' אלא שם לא צריך רק פה ודוק היטב, וע"כ צריך לומר בבזיון גדול מוכח אפילו באיסור דדוחה מלאחותו ולגבי עדות ת"ח מיקרי בזיון קטן וא"כ שם גבי מגילה הוא בזיון גדול בודאי מוכח מלאחותו ולא צריך והתעלמת וקשה לרש"י למה הביא מוהתעלמת וזה ג"כ קשה לתי' ח"ס וצ"ע. וכאשר אני עינתי בתוס' הזה שבועו' מאוד תמהתי דתוס' הביא ראי' דיש לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן תדע בקרובין לא דחי כבוד דדהו פסח ומילא וזה הראי' ע"כ לענ"ד אינו מוכרעת דשם אינו בזיון כלל כי אחר יוכל לקברו ורק הוי ביותר כבוד בקרובין ובכן לא מוכח כלל לענ"ד. וקשה לי מדוע לא הביא התוס' ביותר ראיה הא מוכח זה החילוק בבירור מקושי' התוס' ב"מ דף למד ע"ב בד"ה אלא מזקן ואינו לפי כבודו והקש' התוס' וא"ת תיפוק ליה מולאחותו דכ"ה דוחה מילת בנו ושחיטת פסחו וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמור טפי שמוטל בבזיון פן יסריח או יאכלוהו כלבים וכן כלאים הוכיח התוס' הוה בזיון גדול משום דערום הוא גנות ובזיון גדול כדאמר אין לך משוקץ יותר מאיתו שהוא מהלך ערום וכו' עכ"ל, וא"כ מוכח ע"כ דיש חילוק בין בזיון גדול לקטן דאל"כ ל"ל פסוק והתעלמת מדוע לא ילפינן מהך דלאחותו אלא ע"כ מהך רק מוכח בבזיון גדול ולא ידעינן מינה לגבי זקן ואל"כ לכן בא הפסוק להורות אפילו בזיון קטן לגבי ממונא דוח' כ"ה וא"כ מהך מוכח דחילוק גדול יש ולמה לא הביא לא התוס' מהך ראיה וצ"ע. אבל יש לי לומר אחר העיון כי קושית התוספו' לא קשה כלל הא מוכח מגמרא כתובות מ"ב ונילף מצה ממונא מאיסורא לא ילפינן וכלל גדול בכל הש"ס דממונא מאיסורא נמי לא ילפינן ובכן שפיר צריך פסוק והתעלמת מהך לאחותו איכא למילף כי ממון מאיסור לא ילפינן כי היכא איסורא מממונא לא ילפינן. ואחר כתבי זאת מצאתי שהצל"ח היחלט כן וקאמר על הגמרא איסורא מממונא לא ילפינן ונלע"ד ה"ה להיפוך דממונא מאיסורא לא ילפינן דאולי ממון של חבירי לא וויתרה התורה משום כבוד של זה להכי אף דכתוב ולאחותו אכתי איצטרך והתעלמת וכתב ובזה אין אני צריך למה שנדחקו התוס' במסכת ב"מ דף כ' ע"ב בד"ה אלא לזקן ע"ש ולפי הנ"ל יש לומר באמת היה יוכל התוס' לתרץ את אלה אבל ע"כ צריך התוס' לאסיק בין בזיון גדול לבזיון קטן כקושי' התוס' בשבועו' דראינו בשבועות אף בשב ואל תעשה באיסור' אין כ"ה דוח' וע"כ צריך לתרץ משום דהך לאחותו הוא בזיון גדול אבל לגבי עדות ליכא גנאי כל כך ודמי לי גנאי דשק ומצא קופה ג"כ לבזיון קטן וא"כ ע"כ צריך לחלק בין בזיון גדול לבזיון קטן מחמת קושיא התוס' בשבועות ודוק היטב. ותירץ תירץ אחד מספיק גם ובאלה ניח' לי נמי דתוס' לא הביא ראיה מהך קושיא דא"כ למה לי פסוק והתעלמת ללמוד מהך דלאחותו אלא דיש חילוק בז"ג לבז"ק ולהנ"ל נעלה ע"כ ראיה ליכא לחלק דיש לומר ממונא מאיסורא לא ילפינן ולא צריך לאסיק לחלק בין בזיון גדול לבז"ק אלא כיון דע"כ צריך לאתי' לזה חילוק מחמת קושית תוס' שבועות משני גם התוס' פה כן אף אם ילפינן ממונא מאיסורא אעפ"כ לא שייך למילף ודוק כי קצרתי. ובדברי הזה יש לי קצת עיון על דברי התומים סימן כ"ח ס"ק י"ב שרוצה שם ליישב תי' תוס' שאנן שמתרץ על קושית התוס' בב"מ ד"ה אין עשה דוחה והקשה התוס' הא הוה עשה שאינו שוה בכל דאין חיוב על זקן ואנל"כ וכתב ולכאורה הדבר צ"ע דהא ע"ז אנו דנין אי והתעלמת קאי על זקן ואינו לפי כבודו או לכהן בבה"ק ואי קאי על כהן אם כן אמרינן דזקן שאינו לפי כבודו מ"מ חייב והוי שוה בכל אמנם ניחא דודאי הך בזיון גדול אף בלא והתעלמת ניח' דנילף מן ולאחותו וכו' דמטמא למת מצוה ואי דשם הוי שב ואל תעשה הא אף באבידה הוה שב וא"ת וכי איצטרך לקרא והתעלמת היינו בבזיון קטן ואם כן שפיר גם אבידה אין שוה בכל בבזיון גדול דודאי אף בלי קרא והתעלמת אינו מחויב לטפל בה ואם האביד' מונח במקום צואה ובדברים שיש בזיון גדול ודאי דאין צריך לטפל בה וא"ש עיין. ולענ"ד ע"כ לא שייך לומר כן דהא לדינא ע"כ לא יוכל למילף דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן ומהך דלאחותו אינו מוכח אבידה בבזיון גדול דזה ממון וזה איסור וצ"ע ותוס' דתירץ תירץ אחר ולא תירץ כן כבר בארנו לעיל מחמת קושית תוס' בשבועו' וצ"ע. ולדידי יש לי נמי לתרץ קושית התוס' בב"מ בד"ה אלא לזקן דהקשה תיפק ליה מלאחותו יש לומר כאשר תירץ התוס' בשבועות ועי"ל דכשעושה איסור על ידו לא מקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבא אש' לפני חכם להתיר' לינש' ותלמוד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפילו מוציאן ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתא ראיה מינה כגון שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטרך בברכות לשנוי שאני ממונ' דאתיהב למחיל' עיין שם היטב. ולפי"ז משמע להדיא מתוס' בממונא ילפינן מהך והתעלמת אפילו בקום ועשה דלא צריך להשיב אבידה דדוחה כבוד הבריות מאחר דאחר רוצה ליטלו הוה בקום ועשה וא"כ לא קשה פה קושית התוס' דנילף מלאחותו מלאחותו רק מוכח בשב ואל תעשה כדשני בגמרא שב ואל תעשה שאני משא"כ מהך דוהתעלמת ונוכח אפילו בקים עשה כמוכח מתוס' הנ"ל שם לומדין לגבי ממון אפילו בקום עשה דוחה כבוד הבריות ודוק היטב. ובזה ניחא לי נמי דתוספות לא תירץ שם בב"מ ממונא מאיסורא לא ילפינן כי ממ"נ מתורץ קושית התוס' להני שני תירוצי' בשבועו' אם נמי כאידך תירץ התוס' נמי מתורץ והבין ודוק. הנה ראיתי בתומים סימן כ"ח ס"ק כ"ב שהובא על תוס' שבועות הנ"ל ד"ה אבל יש קושיא במה שהקשו הא דפרכינן בברכות ונילף מינה דכתב גבי אבידה והתעלמת למעט זקן דאינו לפי כבודו ומשני הגמרא ממון מאיסורא לא ילפינן והקשה התוס' דהול"ל שב ואל תעשה ותירץ דבלא"ה משני שפיר וקשה הא תוס' העלו דמצא שק או קופה הוה בזיון קטן מ"מ מותר בממון וא"כ אלו לא הוה משני איסור מממון לא ילפינן רק בשב וא"ת הוה אמרינן אף באיסור בשב ואל תעשה ובזיון קטן יש למנוע וזה שקר דבזיון קטן אף בשב ואל תעשה אמרינן אין חכמה וכו' ולכן צריך הגמרא לומר איסור מממון לא ילפינן וקושיא גדולה היא עיין שם היטב. ולענ"ד נראה לומר זה הוא כוונת תוס' כפשוטו דהתומים הביא לשון התוס' שנקט וז"ל ותירץ דבלא"ה משני שפיר זה לא מצאנו בתוס' שנקט בלא"ה אלא לשון התוס' הוא אלא דשפיר משני שאני ממון דאתיהב למחילה וכוונת התוס' כדברי תומי' הנ"ל