ברוך מרדכי חלק ב קסח

אלא דשפיר משני דשאני ממון דאתיהב למחילה הרי ראינו להדיא סברת התוס' מצד דאתיהב למחילה והן הן דברי ח"ס ונכון. הנה דברי הרמב"ם מאוד תמוה ולא מצאה ידי די ליישב דבריו, הנה זה לשונו של הרמב"ם הלכות כלאים פרק עשירי הלכה כ"ט הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו בשוק קופץ לו וקורע עליו מיד וכו' שאין כבוד הבריות וכו' ולמה נדחה דהשב אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה דטומאת מת הואיל ופרט הכתוב לאחותו מפי השמועה למדנו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה עיין. והנדה המעיין יעיין דהרמב"ם לא הזכיר כלל הקושי' מפסח וגם הא דלאחותו לא בא ללמד שמממ' למ"מ ואת למדנו מאביו ולאחותו אנו לומדין פסח ומיל' שאפילו דוחה פסח ומשמעות הרמב"ם משמע מהך דלאחותו מוכח דמטמא למת מצוה שוב קשה עליו האיך די בתירץ זה הא קש' ולגמר ורני' וצריך לשני שב ואל תעשה שאני וזה לא הובא הרמב"ם כלל, והנה מהך דכתיב ולאחותו עדיין קשה ולגמור מינה וצריך לשני שב ואל תעשה שאני, ודברי הכ"מ לא הבנתי שקאמר מה שצריך עיון על זה הוא ברש"י ובתוספות זה הוא מה שצריך לעיין על הגמרא אבל הרמב"ם אפילו תירוצו של הגמרא הביא ומדוע הביא לעיל גבי אבידה שהוא לאו דממון משום דצריך לתרץ הקושיא ולילף מינה ומדוע לא משני פה הרמב"ם נמי שב ואל תעשה שאני ועיין בצל"ח שהיא ג"כ מתמ' מאוד על הרמב"ם כן. שוב יש להתבונן מאחר דצריך לאסיק בכל אלה לתירץ הגמרא שב ואל תעשה דאל"כ קשה מפסח מדוע לא ילפינן מפסח מהך דלאחותו דנדחה מצות הפסח ומילה משום כבוד הבריות וע"כ צריך לומר שב ואל תעשה שאני וא"כ ה"ה באבידה נמי שב ואל תעש' שאני כאשר פירש רש"י דדחינן אינו בידים אם כן למה צריך הרמב"ם לומר מפני שהוא לאו של ממון תיפוק לי' מפני שהיא בשב ואל תעש' (אם לאו שאמרי' כאידך תירץ התוס' בשבועות דף למד ע"ב בד"ה אבל איסורא). ומאוד צריך עיון. והנראה לע"ד ליישב ואולי אוכל להצדיק רבינו הרמב"ם דהנה ראיתי בחידושי רבי עקיבא איגר אשר כבר הבאתי לעיל דמקשה על תירץ התוס' דמשני שאני כה"ג דהוה לאו שאינו שוה בכל והקשה דהא לדבריהם ע"כ פרכת הש"ס רק מלשחוט פסחו וצריך לומר דהברייתא אתיא כמ"ד נשים בראשון חובה והוי שוה בכל אבל מלמול את בנו ודאי ליכא קושיא דהא אינו שוה בכל, ולפי"ז קשה הא מדקתני ברייתא ולמול בנו יוכל לא יטמא הא דלא ילפינן מטומאת כהן דמה שאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות היינו משום דחמור שהוא מצוה שבכרת וא"כ היא גופ' תקשי מנ"ל דלאחותו אתיא להולך ולשחוט פסחו ולמול את בנו וללמוד מן לשחוט פסח בשב ואל תעשה אף דשוה בכל נדחה מפני כבוד הבריו' דילמא הקר' אתיא ללמול את בנו ומשום דאינו שוה בכל אבל בשוה בכל יש לומר דלא מהני שב ואל תעשה, ואסיק כפירש רש"י בפירש שני דלמול היינו משום דמילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסחו א"כ מיירי הכל מפסח י"ל דלמול בנו בעלמא לא צריך קרא דילפינן מטומאת כהן כיון דאינו שוה בכל עיין. והנראה לע"ד לומר דהרמב"ם באמת סובר וכן פסק בהלכות קרבן פסח נשים בראשון חובה עיין, ולפי"ז הוה פסח לאו השוה בכל אבל מילה הוא הלאו שאינו שוה בכל ר"ל דהרמב"ם סובר באמת כקושיא הגאון הנ"ל דהקרא רק אתיא ללמול את בנו ומשום דאינו שוה בכל זה ולאחותו רק אתיא ללמול את בנו ולא ילפינן מטומאת כהן משום דהוא מצוה שבכרת ופסח לא למדו כלל מלאחותו רק למול את בנו ואף פסח הוה לאו ששוה בכל ובה"ג אינו דוחה ורק מילה דוחה דהוה לאו שאינו בכל ובה"ג דוחה מפני כבוד הבריות ולא יוכל כלאים למילף מינה דהוי לאו שוה בכל, ולפ"ז לא צריך לאסיק לתירץ הגמרא שב ואל תעשה שאני ודי באלה דהוה לאו שאינו שוה בכל. ובהיות כן שפיר דצריך לומר הרמב"ם באבידה הטעם משום דהיא לאו של ממון דתירץ שב ואל תעשה לא אסיק ואפילו בשב ואל תעשה אינו דוח' לאו בכל וא"כ אבידה היא לאו ששוה בכל ומדוע לא ילפינן כלאים מאבידה לכן צריך לומר מפני שהוא לאו של ממון. אבל גם אלה קשה על הרמב"ם דלא הביא דהוי לאו שאינו שוה בכל שם הו"ל להביא מהך דלאחותו דילפינן מילה מינה ולא טומאת כהן גרידא ובאמת בכל הרמב"ם לא מצי' שהביא זה הדין ההולך לשחוט פסחו ולמול את בנו מהך דלאחותו דדוח' ופלא הוא ועיין בצל"ח שכוונתו לדבריו הקדושים לדעת הגדול דהקשה הוא גם כן על הרמב"ם כהנ"ל והוא מיישב באריכות עיין היטב והרמב"ם מאוד צריך עיון וה' יורנו בדרך אמת להבין דעת קדושים פנימה פה קצרה דעתי להבין. (על זה יש לי לומר וליישב מדנקט באביד' מפני שהוא לאו של ממון דאל"כ קשה למה פסק לאחותו ולמה לא ללמוד טומאת כה"ג דדוחה מאבידה על זה שפיר עולה תירוצו דהוא לאו של ממון ואיסור מממונא לא ילפינן.) לאחר העיון בכתבו חידושי זאת אמרתי לחזור על הראשונ' ברוחב ביאור לתרץ מה שהקשה הביאור מרדכי ריש הסוגיא שהבאתי מאי פריך הגמרא מהך דלאחותו על כלאים לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה דמאי קושיא שאני מת מצוה דאיכא מצות עשה דקבור תקברנו דהא ליכא כאן אחר לקברו אבל לעט במוצ' בגדו ליכ' מצו' עש' שלא לפשטו. ולענ"ד נראה הנה מבואר בגמרא בב"מ דף למד ע"א מנה"מ דתני רבנן והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם וכו' כיצד היה כהן והוא בבית הקברות וכו' למאי איצטרך קרא אילמ' לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה היא ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה פירש רש"י האי עשה השיב תשיב לא תעשה ועשה לנפש לא יטמא קדושים תהי' ואם כן היוצא מזה הגמרא פה דע"כ טומאת כהן הוא עשה ולא תעשה עשה דקדושים תהי' ולא תעשה לנפש לא יטמא, וא"כ שפיר מקשה הגמרא דע"כ טעמא הוא משום כבוד הבריות הוא דדחי דלא תימא דדחי משום עשה דקבור יקברנו הרי עשה לא דוחה עשה ולא תעשה טומאת כהן איכא עשה ולא תעשה עשה דקדושים תהי' ולא תעשה דלנפש לא יטמ' וע"כ דלא שייך משום עשה דקבור יקברנו שרינן מת מצוה וע"כ צריך לומר דטעמא הוא משום כבוד הבריו' ושפיר מקשה הגמרא. ואף גם אם אמר כאשר אנכי ביארתי לעיל גבי קבור יקברנו איכא עשה ולא תעשה נמי דלא ילין הרי יש לומר עדיין מאי מקשה הגמ' דילמא פה הטעם משום דלא תעשה דלא יטמא עם העשה קדושים יהיה. הוי נגדם ג"כ עשה ולא תעשה קבור יקברנו אבל ובכן הוה כלא הי' כלל ונדחה אז משום כבוד הבריות הרי זה לא אמרנו דע"כ קיי"ל בה"ג לא דוחה ונשאר העשי ולא תעשה כמוכח רש"י שם בב"מ האי עשה דהשיב תשיב ואע"ג דלא תעשה נמי איכא גבי אבידה אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי לה כדאמרינן ביבמות וא"כ ע"כ לא שייך פה דקבור