ברוך מרדכי חלק א צז

משא"כ באברהם דרוצה הקב"ה ששם אברהם לחוד יהיה ולא יקרא עוד אברם כלל וכלל מיד התחיל הקב"ה ולא יקרא עוד שמך אברם ושם נקט נמי ולא יקרא עוד את שמך אברם גם שם את בא לרבות והיינו אפי' את שמך אברם לרבות על שם הראשון אברהם אברם גם זה לא יקרא והיה שמך אברהם לחודא והבן. ולסיומא דפרקא אמרתי דבר. יען שפה איירי משם ישראל ואבינו יעקב נקרא ישראל והבאתי המדרש שבני ישראל מיקרי על שם אבינו ישראל. אמרתי דהנה ידוע שק"ש זכו ישראל ע"י יעקב אבינו כמבואר מדרש רבה פ' ואתחנן על הפסוק שמע ישראל וז"ל מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע משעה שנטה יעקב למות קרא לכל השבטים וכו' אמרו לו שמע ישראל ה' אלקינו וכו'. ועיין גמרא פסחים דף נ"ו ע"א ויקרא יעקב אל בניו וכו' אמרו שמע ישראל עיי' רש"י לאביהם היו אומרים וכו' וכמ"ש ר' לוי הובא במדרש אמר ר' לוי ומה ישראל אומר עכשיו שמע אבינו ישראל אותו הדבר שציותנו נוהג בנו ה' אלקינו ה' אחד והנה מוכח מכל אלה שק"ש אנו אומרים לאבינו ישראל שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והנה תורה שבכתב סיים לעיני כל ישראל ושם ישראל כצמח לנו מאבינו יעקב ולישראל אבינו אנו אומרים גם היום שמע ובכן מתחיל התנא מאימתי קורין את שמע כי שמע שייך לישראל כי אנו אומרים לאבינו ישראל שמע ישראל ה' אלקינו וכו' וא"כ התורה שסיים ישראל התחיל התנא מאימתי קורין שמע לישראל ושייכ' להדדי תורה שבכתב סיים ישראל והתנא מתחיל לשאול על שמע ושייך שמע ישראל בהדדי והבן. ובזה נראה לי לתרץ קושית המפרשים מדוע מתחיל התנא דוקא בק"ש הא יש ברכות הקדומין וכו' ולע"ד כיון דרצה לומר ולחבר תורה שבכתב לבעל פה שמע לישראל לכן מתחיל שמע והבן. ובזה יש לחדד ולפרש לעיל קושית הגמרא תנא היכא קאי וגם ותו מ"ש דתנא וכו' והמבין ירחיב ויזכיר אותי לטובה סליק חדושי פרק הראשון. אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון:

ואתה ה' אל תבישני. בצדקתך חייני ותורתך הנני. גם בפרק השני:

פרק שני מתנית' רש"י ד"ה היה קורא בתורה פרשת ק"ש והנה רש"י בעי פה להורות דלא תימא דמתנית' אתיא כשמואל דק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב וממילא אם יאמר פסוקי התורה בכל מקום שהיא יוצא אם מכוון לקיים מצות בשכבך ובקומך ולכאורה היה יוכל לומר פשט המתנית' דנקט סתם היה קורא בתורה משמע בכל מקום שהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא דייקא זמן ק"ש אשר צריך לקיים בשכבך ובקומך לקרות פסוק אחד לכל הפחות ולכן נקט רק זמן המקרא ולא נקט זמן ק"ש יצא ולא צריך עוד לאמר ק"ש כי יצא בכל פסוקי תורה בכל מקום שהיא וכאשר ביאור חתם סופר ושאגת אריה לשמואל באמת גם ק"ש דאורייתא אלא לאו דוקא פרשת שמע אלא בכל מקום בתורה קיים המצוה:

אבל ע"כ זה ליתא כמוכח לקמן סתם מתנית' סובר ק"ש דאורייתא פרשת ק"ש היא דאורייתא וזה שרוצה רש"י היה קורא בתורה פרשת ק"ש ואז יצא דוקא אם קראו פרשת ק"ש ולע"ד בודאי מזה מוכח דרק פרשה ראשונה דאורייתא כי בתורה אינו כתוב ומסודר ג' פרשיות בהדדי ואם קרא בתורה ע"כ לא קרא כל הג' פרשיות בהדדי אם לא בהפסק רב בנתיים ובאמת ראיתי בצל"ח שרק פסוק ראשון הוא דאורייתא כי צריך לומר ברוך שם כבוד וכו' אחר פרשה ראשונה:

תוס' ד"ה היה קורא:

רש"י ד"ה ויאמר אינו נוהג אלא ביום דמשתעי בציצית שאינו נוהגת אלא ביום דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה שבת דף כ"ז. והנה מכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם שפסק דכסות המיוחד ליום אף שלבשו בלילה פטור מן המצות ולהרמב"ם בתר לבישה אזלינן ואף כסות המיוחד ללילה אם לבשו ביום חייב בציצית ולפ"ז בלילה אף אם לבשו כסות המיוחד ליום פטור מן הציצית ובכן ויאמר אינה נוהג אלא ביום אבל בלילה בשום אופן אינה מצות ציצית:

אבל לשיטת הרא"ש דקאמר כסות המיוחד ליום אף אם לבשו בלילה חייב בציצית א"כ קשה הא גם ויאמר נוהג בלילה אם לובש כסות המיוחד ליום גם בלילה חייב בציצית. ובאמת כבר הקשה הרא"ש בעצמו היאך שייך שציצית הוא מצות עשה שהזמן גרמא הא כסות המיוחד ליום אם לבשו בלילה חייב בציצית ותירץ כיון דעכ"פ כסות המיוחד ללילה פטור וא"כ שפיר מיקרי זמן גרמא דהא הזמן גורם החיוב דהיינו לענין יחוד דבעי שיהיה מיוחד ליום:

ובכן גם פה צריך לדחוק לדעת הרא"ש ולומר כיון דלענין יחוד דבעי שיהיה מיוחד ליום ולא ללילה אף שלובש בלילה נמי חייב אבל כיון דעיקר חיובא רק משום יום נצמח ולא מלילה הו"ל דבר הבאה החיוב משום יום ולא משום לילה והיה אם שמוע נוהג בין ביום ובלילה החיוב בעצמה ג"כ בלילה נצמח כמו ביום כן צריך לומר וזה שנקט הרא"ש פה משום דציצית מצות עשה שהזמן גרמא ולכאורה מה בעי פה במצות עשה שהזמן גרמא הו"ל פשוט משום דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה אבל בזה עדיין לא היה עולה יפה דאז יהיה קשה הא כסות המיוחד ליום אף לובש בלילה חייב לשיט' הרא"ש. א"כ עדיין נוהג ויאמר אף בלילה לכן הביא הרא"ש טעמ' דמתנית' הוא משום שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ולכאורה קשה הא עדיין בלילה איכא חיוב ציצית בכסות יום כמו שהקשה הרא"ש וע"כ צריך לומר כתירוצי כיון דעיקר החיוב רק מיום נצמח שפיר מיקרי זמן גרמא וא"כ גם פה ראוי להקדים והיה אם שמוע כיון דהחיוב של לימוד התורה נצמח בלילה כמו ביום, משא"כ החיוב של הציצית נצמח רק מביום והבן:

אך לפי אלה הלשון של המתנית' אינו מכוון קצת דאמר ויאמר אינו נוהג אלא ביום זה אינו הא באמת נוהג אף בלילה בכסות המיוחד ליום אלא היינו טעמא משום דהחיוב נצמח מביום והו"ל לומר משום ויאמר אינה החיוב אלא מביום. אבל לפי פירש הרמב"ם שמפרש בלילה בכל אופן פטור מציצית אף בכסות המיוחד ביום נ"כ פטור בלילה שפיר מדויק הלשון ויאמר אינו נוהג אלא ביום ובלילה בשום אופן אינו מצות הציצית. ובדין הוא להקדים ונכון מאוד:

ומה מאוד מתקו לי לפרש הלשון של פירש משניות להרמב"ם שנקט ענין דברו אינה נוהג אלא ביום כי המצוה האמורה בפרשת ויאמר והוא מצות ציצית אינו מחוייבת אלא ביום עכ"ל. וכוונתו להנ"ל ענין דברו אינו נוהג שנקט משמע להדיא דלא כהרא"ש והיא מצות ציצית אינו מחוייבת אלא ביום דייקא אפי' כסות המיוחד