ברוך מרדכי חלק א צא

לכולהו והכח כבר בארנו אם הברכות המה ג' אז שפיר יוכל אהבה רבה לפטור לכל הפחות ברכה אחת דאז איכא ברכת לעסוק בתורה קצרה משא"כ אם רק ב' ברכות אז ליכא למימר דיפטור אהבה רבה כי אין שום ברכה דקצרה כהנ"ל ולכן מפרש התוס' שפיר שכבר נפטר באהבה רבה גם למסקנא ולכאורה קשה איך יוכל לפטור אהבה רבה הרי היא קצרה ואינו פוטר ארוכה. על זה מפרש התוס' עד הילכך נימרינהו לכולהו ככה הגירסא וא"כ איכא ג' ברכות ולא גרסינן נימרינהו לתרווייהו בא"כ גם במסקנא שפיר שייך אהבה רבה פוטר לכל הפחות ברכה אחת כאשר בארנו ונכון ומושכל ולדעת הפרי מגדים בארנו גם דעת התוס' דפוטר הכל אף באהבה רבה אף למסקנא דנימרינהו לכולהו דגם האהבה רבה מיקרי ארוכה דסמוכה היא והמבין יקרב את אשר יבחר:

ועוד בפשיטות יש לפרש דברי התוס' הנ"ל דיש לומר הא דסיים פה הגמרא שכבר נפטר באהבה רבה יש לומר כמה דאסיק הילכך נימרינהו לכולהו אבל לאחר דאסיק הילכך נימרינהו לכולהו ראינו להדיא אף אם מברך ואמר לעסוק בדברי תורה דיצא אעפ"כ אמרינן דיאמר כולהו. ועוד ביותר יש להסביר ולומר דאשר בחר בנו מכל העמים הוי מעולה שבברכות א"כ הו"א כיון דמעולה שבברכות היא אף שנפטר באהבה רבה אעפ"כ לאמרה ולברך ברכה המעולה אשר אינו בתוך אהבה רבה. לכן קמ"ל התוס' פה אף לאחר דמסיק הילכך נימרינהו לכולהו אעפ"כ ברכת אהבה רבה פוטרת לכל הברכות וכוונת התוס' שכבר נפטר באהבה רבה עד הילכך נימרינהו לכולהו דייקא הכוונה עד הילכך היינו אף למסקנא דאמרינן הילכך נימרינהו לכולהו אהבה רבה פוטרת ג"כ ובכלל אהבה רבה הוא וגם עד זה פוטר אהבה רבה ואף שקצת הלשון קשה בתוס' להבין כך עם כל אלה לחומר המילתא בארנו ואפשר לכוון באלה וטעמא כי אהבה רבה סיים הבוחר בעמו ישראל באהבה וזה ג"כ בכלל אשר בחר בנו והבן. והאהבה זו תורה כמבואר במס' סוטה דף כ"א דבר אחר עבירה מכבה אהבה עיי' רש"י שם שמפרש אהבה זו תורה והבן איתא בדין סי' מ"ז נשים מברכין ברכת התורה עיי' טו"ז ומג"א שרוצים לומר תחילה משום שגם נשים חייבין ללמוד תורה שבכתב וגם הדינים ששייכים להם ובפרט סיימו דפרשת קרבנות גם המה חייבין לאמרו וצריכים לברך ברכת התורה משום פרשת קרבנות ובלימוד נמי חייבים כמוכח ביו"ד רמ"ו סי' י"ג בהג"ה מ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. ועל זה נראה לי קצת עיון דהא מוכח פה סימן מ"ז ס"ק ב' המהרהר בדברי תורה אין צריך לברך וה"ה דיוכל לפסוק דין בלא נתינת טעם וא"כ עדיין לא שייך דאשת צריך לברך משום דצריכה ללמוד דינים השייכים לה הא יכולה ללמוד דינים שלה בלא נתינת טעם ואפשר לומר אם ילמדה בלא נתינת טעם בקל ישכח מלבה ובכן מצותה ללמוד עם נתינת הטעם. שוב יש לי עיון הא מוכח שם ביורה דעה אבל תורה שבכתב לא ילמוד אותה לכתחילה וא"כ כיון דלכתחילה לא ילמדה ממילא היא בודאי אינו מחייבת ואיך שייך ברכה אשר קדשנו וצ"ע דברי הטו"ז שכתב תורה שבכתב חייבין נשים ללמוד ולע"ד מחוורתא דאשה צריך לברך ברכת התורה משום פרשת קרבנות דגם היא צריכה לאמרה ולפע"ד נראה לומר כיון שאשה אינה חייבת בוהגית בה יומם וכו' וא"כ שייך בה היסח הדעת ואם האשה ילמוד תורה ביום לאחר ברכת התורה בשחרית כגון באמצע היום הו"א דמברכה ועיי' צל"ח שצידד לומר כן ולע"ד לא מברכת כי היא אינו מחויבת בלימוד תורה והא דמברכת בשחרית משום פרשת קרבנות. ובזה נראה לע"ד אם האשה רוצה ללמוד תורה קודם ברכת השחר וברכת התורה לא צריכה לברך ויכולה ללמוד בלא ברכה כי היא אינו מצוה ללמוד:

ובזה נראה לי דרוש אחד לדרוש מה שאמר שלמה בחכמתו על אשת חיל פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה ולהנ"ל נראה חכמה זה תורה כמבואר רש"י סוטה אני חכמה שכנתי. והנה אנשים לא יכלו לפתוח בחכמה היינו בתורה כי צריכים לברך תחילה ברכת התורה אבל פיה פתחה בחכמה מיד יוכל לפתוח בתורה בלא ברכה ואמר טעמא שתורת חסד על לשונה כי היא אינה מצווה ועושה בלימוד התורה, ורק התורה היא חסד על לשונה חסד היא ממנה אם למדה תורה והבן. אבל דינים השייכים לה זה צריכה ללמוד ועל זה אם ילמוד בודאי צריכה לברך כמוכח בטו"ז ומג"א דינים השייכים להם צריכים ללמוד. ואפשר לרמז בזה חכמת נשים בנתה ביתה היינו לכאורה ע"כ אינו רשאי לאשה ללמוד כמוכח בדין תורה שבכתב לא ילמוד אותה לכתחילה וא"כ איך שייך חכמה בנשים אם אינם רשאי ללמוד אבל דינים השייכים לה רשאי ללמוד וא"כ עדיין שייך חכמה וזה חכמת נשים היינו ששייך חכמה בנשים היינו משום בנתה ביתה ששייך לביתה במה שהיא צריכה לבנות ביתה דינים השייכים לה זה צריכה ללמוד וזה היא חכמה בנשים שבנתה ביתה ששייכים לבנות ביתה דינים השייכים לה והבן:

דף י"ב מקום שאמרו להאריך פשיטא וכו' רש"י ד"ה פתח בשכרא תחילת הברכה אומר ע"מ שהכל וכיון שהגיע למלך עולם נזכר שהוא יין תמהתי על רש"י שמפרש כיון שהגיע למלך העולם אף אם היה אומר מלך העולם נמי אדעתא דשכרא ג"כ היה יוצא ולמה מחלק רש"י במלך עולם נזכר וכן בפתח אדעתא דחמרא גם שם מפרש רש"י כשהגיע למלך העולם נזכר אבל יעיין בתוס' להדיא מפרש פתח ואמר בר"א מלך עולם והוא סבר שהוא יין וגם במחבר ראיתי שגורס כן דמלך עולם שייך לעיקר הברכה ותמהתי על רש"י ומה בעי בזה ככה לפרש וצ"ע. הרמב"ם הלכות ברכות פ"ח הלכה י"א פסק לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר פרי הגפן אין מחזירין אותו וסיים מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוון אלא לברכה הראוי לאותו מין ואע"פ שטעה בסופה יצא ואין מחזירין אותו. ובהלכות ק"ש פ"א הלכה ח' פסק בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא שכל הברכות הולכין אחר חתימתן וא"כ הוא סותר את עצמו פה פסק כיון שלא היה בעיקר הברכה טעות אע"פ שטעה בסופה יצא ובק"ש פסק דהולכין אחר חתימתן ועיין בכסף משנה שהאריך מאוד לתרץ ואפשר לפרש הרמב"ם דהא דנקט פתח ביוצר אור רק משמע לי דפתח רק בברוך אתה ה' אבל כיון שהגיע למלך עולם כבר סיים בטוב. ואמר כדבעי וא"כ הסוף היה בטוב ותחילה מלך עולם ומצרפין זה תחילתה לסופה והוי שם ומלכות בטוב והבן:

ולרש"י מאוד צ"ע דרש"י מפרש כאשר הבאתי דעד שהגיע למלך עולם היה הטעות א"כ מלך עולם גם בברכת שחרית בטוב אמר וגם הסיום היה בטוב א"כ מאי מקשה הגמרא אלא לר' יוחנן דיש לומר גם לר' יוחנן ניחא דמצרפין מלך העולם בפתיחה שכבר היה בטוב עד הסיום דמסיים בברוך אתת והוי כבר ברכה בשם ומלכות בטוב משא"כ לגבי חמרא ושכרא אף שמיד במלך עולם נזכר אבל אעפ"כ כיון דהסיום לא היה בטוב לא מועיל כלל כיון שנחסר מעיקר הברכת היינו השם ורש"י מפרש באמת דהגמרא רק בה"ג מסופק כיון שהגיע למלך עולם נזכר וצ"ע מאוד:

שבתי וראיתי במגן גבורים סי' ר"ט שהוא מתרץ