ברוך מרדכי חלק א ע

עמידה זו שתיקה הרי חזינא דעמידה נמי קרי תפלה ומכ"ש דג"כ לא יוצא מידי פשיט' דעמידה שעמד ממש ומחורת' דמשמע ככה ומשמע ככה:

עוד נראה לע"ד להשוות תרי מימרא הנ"ל כמבואר מדרש וגמרא לקמן כל המשמיע קולו בשעת תפלתו הרי זה מקטני אמנה ומבואר מדרש ואתחנן הלכה אדם מישראל שהיה עומד ומתפלל יכול ישמע קולו כבר פרשה חנה וחנה היא מדברת על לבה אלמא תפלה בלחש בעי וכן מוכח בגמרא לקמן דף ל"א יכול ישמיע קולו וכו' כבר מפורש ע"י חנה שנאמר וקולה לא ישמע ובכן שפיר נקט אין עמידה אלא שתיקה ואין עמידה אלא תפלה והיינו בשתיקה להתפלל בלחש ולא בקול וזה שפיר ויעמוד פנחס ויפלל היינו שהיה מתפלל בלחש וכן באברהם והבן. ובזה נראה לי ראיה לתירוץ תוס' הנ"ל ד"ה רב ששת שהתחלנו דשפיר עול' תרוצם הכא איירי בנחת בלחש בה"ג רשאי ושם איירי בקול וראיה ברורה דזה ויעמוד שקאמר שתיקה ע"כ הכוונה בלחש דאל"כ הכוונה הוא שישתוק לגמרי א"כ קשה איך שייך ויעמוד פנחס ויפלל או באברהם דקאמר אין עמידה אלא תפלה אלא ע"כ כהנ"ל ששתיקה הוא בלחש ושפיר צדקו יחדיו עמידה הוא בלחש וגם תפלה צריך בלחש וראיה דתפלה צריך בלחש מהך אין עמידה אלא תפלה:

ומעתה נראה לי איפכא למאן דסובר דאסור לספר מהך אין עמידה אלא שתיקה ע"כ צריך לומר בלחש רשאי רק להרים קול אסור. אבל למאן דסובר שם דטעמא הוא משום ואזני כל העם אל הספר אז בודאי אפי' בנחת בלחש נמי אינו רשאי דע"כ היה צריך לכוון לשמוע אות לאות ואם הוא בפני עצמו מתפלל איך יכוון אזנו לתורה ובזה נראה לע"ד הרמב"ם פרק י"ב מהלכות תפלה הלכה ט' הובא ואזני כל העם אל התורה, ולע"ד לכן הביא הרמב"ם זה הקרא מאחר דהרמב"ם נקט להדיא אסור לספר אפי' בדבר הלכה אלא הכל שומעין ושותקין וע"כ צריך להביא הקרא ואזני כל העם וכו' דכוונת הרמב"ם שישתוק לגמרי דנקט ומשימין אל לבם וא"כ ממילא כיון דכן סובר הרמב"ם ע"כ צריך להביא בסיומא ומי שהוא עוסק בתורה ותורתו אומנתו מותר כיון באלה לתרץ קושית התוס' מעל רב ששת דלהרמב"ם לא שייך לומר בלחש ובנחת כתירוץ הראשון דהרמב"ם דסובר אף בה"ג אסור כאשר בארתי לכן הביא בתורתו אומנתו שאני ורב ששת תורתו אומנתו היה:

ע"ב גמרא גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים ונראה לבאר ע"פ מה שמבואר בהמקנה תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא ופירש המקנה מי שכל דרכיו ומעשיו לשם ה' מזה גופא שאכל בעוה"ז מזה גופא נוחל לעוה"ב כי כל מעשיו עבור ה' והבן. ובזה בארתי גמרא ביצה ריש פרק י"ט אמרו עליו על שמאי שהיה אוכל כל ימיו לכבוד השבת מצא בהמה נאה אומר זו לכבוד שבת מצא נאה הימנה אוכל הראשונה ומניח השניה אבל הילל עדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש שאמר ברוך ה' יום יום והנה הנראה מאכילת שבת אף שהגוף נמי נהנה אעפ"כ שכרו שמור לעוה"ב כי אכילת שבת הוא אכילה של מצוה וא"כ שמאי שכל אכילתו בימי שבוע רוצה שיהיה לש"ש שמזה אכילה גופא יצמיח לו ג"כ עולם הבא לכן חיכם שמאי לאכול כל ימי השבוע לכבוד שבת ואז הוי כל אכילתו לש"ש לשם שבת קודש ואוכל אז בעוה"ז ומזה גופא יצמיח לו חלק ונחלה לעוה"ב אבל באמת לא צריך לאכול דוקא לכבוד שבת מי שכל מעשיו לש"ש וכל חפצו לעשות רצון קונו וכל מה שאוכל רק אוכל לשובע "נפשו" שיהיה כח לנפש לעשות חיל היינו לנשמה מה שנפשו חפץ זה לא צריך לאכול דוקא לכבוד שבת אלא כל מה שאוכל הוא לשם ה' ובכל אכילתו יצמיח לו מזה אכילה גופא חלק לעוה"ב וז"ש אח"כ אבל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש שאמר ברוך ה' יום יום שבכל יום ויום הוא עומד לברך שמו הגדול ולה' יברך יום יום בכל מה דאוכל ומחזיק הגוף כל אלה רק לברך ה' ולעבוד אותו בלב ונפש וא"כ לא צריך דוקא מאכילת שבת לנחול עוה"ב אלא מכל אכילתו בכל ימות החול נמי נוחל עוה"ב כי כל מעשיו וכל דרכיו וכל אכילתו לשם ה' הוא והבן כי טוב הוא. זה דרך בית אל להיות כהלל בכל מעשינו לש"ש ובזה ניחא לי לפרש הפסוק אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו היינו אף שהוא הולך בדרכיו בדרכו של אדם בענין הגוף שלו באכילתו בשתיתו אם גם שם הוא ירא ה' וכל מעשיו לש"ש אז יגיע כפיך כי תאכל אף שאוכל בעוה"ז מיגיע כפו אעפ"כ אשרך וטוב אשרך בעוה"ז שאוכל מיגיע כפו באין מחסור וטוב לך לעוה"ב היינו מזה גופא שאשרך בעוה"ז זה גופא יהיה ג"כ טוב לך לעוה"ב כי מהנאת עוה"ז שתאכל ותשתה מזה גופא נצמח לך קרן עוה"ב יען שכולו לש"ש והבן. וזה פירש הגמרא גדול הנהנה מיגיעו דייקא אשר נהנה מיגיעו לשם ה' יותר מירא שמים דייקא רק ירא שמים אבל בשעת שנהנה לא ידע ליהנות לשם ה' ולא יוכל לעצור תאותו בשעת אכילה ולחוש חושו שיהי' כולו לש"ש זה צריך לסגף ולצמצם הנאתו ולא יוכל להנות כדבעי. אבל גדול הנהנה מיגיעו וידע להנאה לכוון לשם ה' כי פה וטוב לך לא נאמר כי באמת מי שנהנה בעניני עוה"ז רק לעוה"ז בזה אינו טוב לעוה"ב היינו בזה הנאה שנהנה בעוה"ז ע"כ אינו טוב לו לעוה"ב אדרבה מנכין לו והבן:

ע"ב רש"י ד"ה מעלה עליו הכתוב והכי קאמר הכינו את עצמיכם בתשעה לחדש לעינוי המחרת והרי הוא בעיני כעינוי היום דברי הרש"י הזה קשה מה מחדש יותר מאשר לפנינו בגמרא. וראיתי בספר הצל"ח שמדקדק על הגמרא מה זה דנקט תשיעי ועשירי למה זה ועשירי הא בלאו הכי מתענה והו"ל רק לומר כאלו מתענה תשיעי ורוצה הצל"ח לומר דהוה כשני ימים רצופים אבל מרש"יפה לא משמע כן דרש"י רק מפרש דהוי כעינוי היום לכן נראה לע"ד דרש"י בעי זה לומר דלא כהצל"ח דע"כ דייק מדנקט בלשון תשיעי ועשירי ורש"י לא כן דימה אלא לשון עינוי מפרש רש"י הכינו עצמיכם בתשעה לחדש לעינוי ליום המחרת ובזה במה שאנו מרבין באכילה היום משום שבלבבנו למחר לענות נפשנו וא"כ בזה המחשבה הוה כאלו ענוי היום ודייקא רק כהיום ולא כהדדי שני ימים רצופים והא דנקט תשיעי ועשירי באכילה של תשיעי בלבו נמי תענית של עשירי ודוק:

א"ל האי סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר ולפ"ז קשה לי למה לי' כלל לאמר דלכן לא ישלים פרשיות' במעל' דיומא דכפורא משום ועניתם את נפשותיכם הו"ל לומר ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, וא"כ במעלי יומא דכפורא הוי מאוחר הרבה אבל יש לומר באמת היה יוכל להשיב כן אבל הוא ראה מדרצה בערב יוה"כ להשלים פרשיות ע"כ גם זה לא ידע לו דמצוה בערב יוה"כ לאכול הרבה דנחשב כעינוי ולכן אמר לו בזה האופן כדי שילמוד נמי זה הדין דבערב יוה"כ מצוה לאכול. ובזה אמרתי מדוקדק מדוע נקט בשם תנ' לי חיי' ולא נקט אמר' לי חיי' אלא באמת היה יכול להשיב לו ובלבד שלא יאחר אלא דהוא תנא לי היינו דהוא רוצה ללמוד לו גם זה הדין במעל' יומא דכפורא דמצוה לאכול וזה שנקט תנא לי לא שהשיב על דבריו אלא תנא לי דין זה והבן:

גמרא אל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין מסייע לי' לריב"ל דאמר ריב"ל אסור לו לאדם שיעבור אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין אסור לעבור פירש"י שנראה כמבריח עצמו מפתח ביהכ"נ שבמזרח ולקמן דף ס"א גם שם איתא זה הדין ושם מפרש רש"י אסור לעבור כיון שאינו נכנס כראה כפורק