ברוך מרדכי חלק א סט

ויען שאין שמעתא בלא חידוש אענה גם אני את חלקי שהורנו מן השמים ליישב דיוק' המתנית' דלא סתרי אהדדי ונראה לי סברא נכונה. הא דאסור ברישא שוה בשוה היינו דוקא ע"י מכירה משום דאיכא זלזול מכירה אבל להחליף שוי' בשוי' בודאי לע"ד מותר. וכן מצאתי בכתב סופר תשובה זו להחליף בהמ"ד לביהכ"נ היכא דהם שוין בקדושה כיון שאין בזיון בגוף החילוף מודה גם ר"א וגם ר"ן דמותר דדוקא ע"י מכירה איכא זלזול ואוסר נמי שוי' בשוי' ולפ"ז יש לי לומר רישא וסיפא כל חד איירי בכל גונא ואשמעינן רבותא ברישא דלוקחין בדמיו בית הכנסת אפי' ליקח מותר קדושה יתירה ודיוק' ממילא הא שוי' בשוי' אסור אבל היינו ליקח היינו ע"י מכירה כאשר איירי הרישא דלוקחין בדמיו וע"כ משמע ע"י מכירה ממש נמי שרי וע"ז קאי הדיוק הא שוי' בשוי' ע"י לקיחה אסור. ומסיפא דייקינן דע"כ צריך אני לדקדק כל הסיפא אך למותר כיון דנקט ברישא דוקא מעלין ידעינן בודאי בספרים לא יקחו מטפחות הרי אפי' שוה בשוה אסור וא"כ למה כלל הסיפא אלא ממשנה יתירה למדנו סיפא בא לאשמעינן אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים קמ"ל אפי' בחליפין רישא רק אשמעינן ע"י מכירה אסור כי רישא אשמעינן רבותא קדושה יותר מותר אפי' למכור אפי' אם מכר מותר להעלות לקדושה יתירה ומרישא רק אשמעינן הדיוק להוריד או שוי' בשוי' דוקא ע"י מכירה אסור והו"א לחלוף דליכא בזיון מכירה אפי' פחות מקדושה נמי לכן נקט סיפא מכרו תורה לא יקחו ספרים משמע ממשנה יתירה דלא יקחו ספרים ואיירי דכל גונא דלא יקחו ספרים אפי' בחליפן אם מכר תורה עבור ספרים ג"כ אסור לחלוף להוריד מקדושתן (ואפשר משום זה משני בלשון ונקט לא יקחו) וע"ז קאי הדיוק הא שוה בשוה מותר היינו דוקא ע"י חליפין שם מותר שוה בשוה ורישא וסיפא חדא נינהו ואין כאן סתירה ובהיות כן מדויק היטב בחליפין שוה בשוה מותר כי ככה מדויק מסיפא ואז אין סתירה מרישא לסיפא ודוק היטב. וראיה לסברת כתב סופר כי אמת ונכון כיון בחליפין שוה בשוה מותר מאחר שאין כאן זלזול מכירה:

ובהיות כן יש לי לומר שפיר דנקט רש"י וכן במותרת' דוקא מורידין אסור אבל שוה בשוה מותר דרש"י דייק זאת מסיפא דככה כוונתו דע"כ שוה בשוה בחליפין מותר משום דלא שייך זלזול מכירה א"כ ה"ה במותרתיה' ששם נמי ליכא זלזול מכירה כי לקח מזה המעות קדושה יותר וא"כ מה שהותר דכבר אזלא זלזול מכירה ע"כ מוכח אז דשוה בשוה מותר וזה שנקט במתנית' וכן במותרתיהן נמי הדין הכא שוה בשוה מותר ורק מגוף המעות לא יקח אפי' שוה בשוה אם לא בחליפין דמותר. אך לכאורה מצאתי לי און דקשה לפי אלה מאי קאמר הגמרא לקמן כ"ז אבעי' להו מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי' ליה אסור או דילמא כיון דליכא לעלוי' אחרינא שפיר דמי ת"ש אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי ולהנ"ל היאך יוכל לפשוט מזה הא יש לומר הדיוק הוא דוקא בחליפין תורה בתורה שפיר דמי אבל במכירה אפי' שוה בשוה אסור והגמרא בעי מהו למכור ספר תורה וליקח באותו דמים ספר אחר וא"כ היאך נפשיט להנ"ל ומאוד קשה וע"כ צריך לומר דהגמרא סובר דלא כדעת כתב סופר דאין חילוק בין חליפין למכירה אבל לאמת מצד הסברא קשה הא שפיר שני ושני ומאי פשט הגמרא. ואמרתי דהן אמת דהגמרא היה יוכל לדחות באלה אבל לזה צריך להאריך הרבה, והגמרא ביותר מתרץ אף אם אמת כאשר פשט דכן כוונת המתנית' אעפ"כ לא נפשיט דמתנית' רק דעביד קאמר ואנא לכתחילה קא מבעיא כן צ"ל לחומר המילתא ועדינו צ"ע וכל אלה רק אגב גררא כתבנו פה וה' ינחנו בדרך אמת להבין דעת קדושים פנימה:

נחזור לענין הברכות אשר בדף לפנינו הנה כאשר בארנו פה מוסכם בפי ראשונים וגם אחרונים מבית הכנסת בית המדרש רשאי לעשות ובהדי זה אמרתי לתרץ דהקשה מאי מעליותא דבי' כנישתא הא הוא השיב לו ממעליותא דבית המדרש ולהנ"ל יפה מתורץ כאשר הקדמתי מעלין בקודש ולזה בארנו פה מביהכ"נ ביהמ"ד רשאי לעשות משום דמעלין בקודש ובית מדרש חביב וקדוש יותר וא"כ יוכל לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד וא"כ אז יהיה לזה בית המדרש תרתי קדושות קדושת ביהכנ"ס אשר היה לו מקדם כי מבואר בצל"ח כל הקובע מקום לתפלתו היינו טעמא משום שאם מתפלל שם כבר מסייע קדושה זו שהתפלל אתמול שם וקבע שם מקום קדושה לתפלתו. ולפ"ז בודאי אם יעשה מביהכ"נ ביהמ"ד אז תרתי קדושה איכא קדושת ביהכנ"ס וקדושת בהמ"ד וא"כ היינו מעליותא דבי' כנישתא דיוכל אז לעשות ממנו בית המדרש ויעלה בבית אחד קדושות תרתי וז"ש אוהב ה' שערי המצוינ' יותר מבתי כנסיות והמה במעלה יתירה מבתי כנסיות ומעלין בקודש ולפ"ז זה הוא המעליותא דיוכל לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד וזה טוב מאוד משא"כ מבית המדרש לא יוכל לעשות ביהכ"נ ותמיד רק חד קדושה והבן:

אבל עדיין נשאר הקושיא שניה פה בגמרא שקאמר המצוינ' בהלכה ולא בתי מדרשות א"כ גם מבתי מדרשות יוכל להעלות לקדושה יותר לשערי המצוינ' בהלכה אבל לע"ד זה אעפ"כ חדא קדושה היא. וכל אלה צריך קצת עיון ורוחב לבב ירחב:

תוס' ד"ה מהדר אפי' וגרס וא"ת וכו' ויש לומר התם איירי בקול רם כדי שלא יבטלו קריאת התורה והכא איירי בנחת ולכאורה קשה לי הלא מפסוק אשר ילמד זה משמע ועמדו שתיקה שלא דיבר כלל כמבואר שם אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד ומשם משמע דלא דיבר כלל והאיך שייך לומר בנחת מותר ויש לומר אליבא דר' זירא דאמר משום דכתיב ואזני כל העם אל ספר התורה שם משמע בלחש מותר מאחר שיוכל אז לשמוע אל קול התורה אבל על כל הגמרא הנ"ל צ"ע הכא נקט ואין עמידה אלא שתיקה ולעיל דף ה' נקט ואין עמידה אלא תפלה שנאמר וישכם אברהם וכו' אל המקום אשר עמד שם ונאמר ויעמוד פנחס ויפלל אין עמידה אלא תפלה וא"כ קשה הא עמידה נמי שתיקה וגם פה קשה היאך שייך דאלא שתיקה הא עמידה איכא נמי תפלה ולע"ד נראה היינו שתיקה היינו תפלה דמוכח לקמן פרק אין עומדין דחסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה ושעה אחת לאחר התפלה כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים ואז מתפללין לבם לאביהם וא"כ שעה אחת קודם התפלה היה שותקין וזה הפירוש ויעמוד פנחס דייקא תחילה עמד היינו שתיקה שתק ומכוון לבו לאב שבשמים, ואז ויפלל וזה נמי וישכם אברהם וכו' אשר עמד שם שם עמד היינו שתק לכוון לבו לתפלה ואח"כ מתפלל וא"כ שפיר אין עמידה אלא תפלה וזה נמי בפירש בפתחו עמדו כל העם היינו שתיקה לשמוע היטב אל התורה לקול הקורא:

ותמהתי על הטו"ז סי' קמ"ו באורח חיים שמתמה וז"ל לכאורה קשה על מה שעמד מהר"ם והלא מפרש בגמרא אין עמידה אלא שתיקה ואני בעניי לא הבנתי דברי רב שר שלום דודאי העמידה הוא כפשוטו אלא דאותו עמידה צריכה להיות בשתיקה דאל"כ קשה מה דאמרינן בפ' שבועות העדות ועמדו שני האנשים בשעת גמר דין צריכין ב"ד להיות מעומד ה"נ נימא דלא צריך להיות מעומד אלא בשתיקה עכ"ל הטו"ז ולע"ד קשה מדוע לא מקשה מגמרא ויעמד אברהם בבקר דעמידה זו תפלה וא"כ איך שייך לומר פה עמידה עמידה ממש אי