ברוך מרדכי חלק א נד

הקרבן ותצדיק הוא הקרבן וזה אינו ע"י הכהן אז בהאי גונא אם ה' לוקח צדיק אז חסרנו צדיק יסוד עולם דנאבד צדיק בעונינו וזה כוונת הפסוק שאחר שאמר תחילה ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם וכו' כאשר ציוה ה' והיינו שה' ציוה ע"י אהרן והיינו ע"י כהנים המה יקריבו וזה הקרבן לרצון והיינו שכתב אח"כ וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם דייקא שהוא ישא להם את ידיו הראה להם ידיו שהקרבנות יעשה ע"י ידיו ככה ביקש שידיו יהיה אל העם לשמש בקרבנותיהן וממילא בזה ויברכם בזה הוא ברכה לעם שיד כהן יבוא הקרבן ולא ע"י שהקב"ה לוקח צדיק שה' בעצמו לקח אותו וביותר יש לומר לאחר שירד אהרן מלעשות חטאתו וכו' וישא ידיו אל העם דייקא הראה להם שידיו מוכנים הם לעשות תמיד קרבן העם וזה חפצו ורצונו ועי"ז ויברכם זה גופא ברכה להם שלא נוטל הקב"ה בעצמו הקרבן. ורש"י מפרש על פסוק זה וירא משה וכו' ויברכו את העם יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם ג"כ על דרך הנ"ל ויש לבאר אם לוקח הקב"ה הצדיק לקרבן אז גם הקב"ה בצער ומתאבל על מיתת צדיק כמוכח במיתת משה ואין השכינה שרויה אלא בשמחה אבל אם הקרבן הוא ע"י הכהן אז תשרה השכינה בהבאת קרבן וזה הוא ברכתי שתמיד יהיה הקרבן ע"י מעשה ידינו ותשרה השכינה במעשה ידיכם וזה בתפלינו בהיות מזבחי ומקדשי על מכונו וגבולו היו מכפרים עלינו שעירים העולים לגורלו אבל עתה באשמתינו אין לנו קרבן לא זובח ולא זבח רק מיתת צדיקים המה קרבנות אבל באלה אין שמחה לפני ה' וזה שסימנו לא לקח מידינו עולה ומנחה עכשיו גם כן איכא קרבן זה שנוטל הקב"ה הצדיק אבל מידינו אינו הקרבן כי אם הקב"ה לוקח את הצדיק וזה רע ומר לנו ואיך נרים פנינו להתרצות לפני ה' בקרבן הזה אשר אנחנו גרמנו למיתת צדיק בעונינו ועוד הארכתי במדרשים ופסוקים לבאר במילי דהספידא. ולקצר אני צריך וה' ירפא פצעי לבבנו ויהי נועם ה' עלינו ויכפר על כל חטאתינו וכתבתי זה איזה דברי הספד פה לזכרון בספר שיהיה זכר צדיק וקדוש אאמ"ו הרב הגאון מוה' מאיר לברכה לעולמים ינוח צדיק זה במנוחת קדושים ועליונים וזכותו הקדוש יגן עלינו ועל זרעינו לדור דורים:

גמרא הא דהוה לי' הא דלא הוה לי' כלל זה אינו יסורין של אהבה ועיי' רש"י האבילות לא מכפר ומדוע לא מפרש בפשיטות היכא דיש ביטול תורה לא הוא יסורין של האהבה והנה הכא מבוטל מצות עשה פרו ורבו ע"פ דברי רב הונא ביבמות דף ס"ב ע"א אתמר היה לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פרו ורבו ולפ"ז שפיר לחלק בלא היה לו בנים אז מבוטל ממצות פ"ו וכיון דהפסיד המצוה לא היה יסורין של האהבה אבל בהיה לו אז כבר קיים המצוה אף שמתו אבל אמרתי שם מבואר בשם ר' יוחנן דאם היה לו בנים ומתו לא קיים פ"ו וא"כ ר' יוחנן לשיטתו פה שפיר מפרש רש"י טעם אחר אך קשה איך שייך שיהי' זה יסורין של אהבה לר' יוחנן בהוי לי' ומתו בה"ג סובר ר' יוחנן נמי לא קיים מ"ע פ"ו א"כ מבטל אותו ממ"ע ובה"ג היאך שייך האהבה וצ"ע:

גמרא תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער וכו' והקשה בב"י דמשמע דאסורא כמי איכא וכו' משום כבוד השכינה והיאך אמר דאמר רב"ח דמשמע משום בנים זכרים הוא דעבד ועיי' ב"י סי' ג'. והנלע"ד ליישב באמת היה מצער משום דהשכינה במערב וגנאי הוא לישן שם בין מזרח ומערב דאיכא השכינה וככה משמע מלישנא שנקט כל ימי הייתי מצער משמע כל ימיו אף בלא אשה דשוכב לבדו ומייתי ראיה מדאמר רב הנותן מטתו בין צפון ודרום הויין לו בנים זכרים וע"כ טעמו ונמוקו עמו משום בין מזרח ומערב הוא השכינה וגנאי הוא לשכוב עם אשתו וכן הוא נזהר אף בעצמו כל ימיו לישן שם משום כבוד השכינה:

דף ו גמרא מנין שאפי' חד שיושב ועוסק בתורה וכו' חד לא מכתב מיל' ובארתי דלכאורה קשה דהול"ל ומנין ששנים שיושבים ועוסקין וכו' שמילייהו נכתבין בספר זכרונות דהשכינה עמו זה ידעינן מקו"ח והנראה דיש לומר דיותר מסתבר שהשכינה עם חד שעוסק בתורה כי זה בודאי לשמה הוא כי אין מי שיחזיק לו טובה ואין מי שיפרסם שמו ואין מי שיאמר ממנו הלכה להגדיל ערכו משא"כ הלומד תורה ברבים כבוד רב יגיע על ראשו בקראו אותו רבו אלופו ומפרסם שמו בכל מיני גדולה יקר וערך וזה לכוון בגמרא ובכל מקום אשר אזכיר את שמי היינו רק לשמי מפרש רש"י על מצותי ועל דברי שאתה רק עוסק בתורה על דברי לשם ה' אז אבוא אליך וברכתיך פשיטא ודאי אבוא אליך ומעתה ביותר מסתבר שהשכינה עם חד אז כולו לשם שמים משא"כ שנים דמחדדין זה בזה בהלכה זה מספר בשבחו של זה אז אינו כל כך לש"ש וזה שאפשר לכוון בגמרא תרי מכתבי מילייהו בספר הזכרונות היינו שיש זכרון לתורתו כי חבר' חבר' אית לי' אבל חד לא מכתב' מילי' בספר הזכרונות אין אחד יודע ממנו ולדבריו אין זכרון בודאי השכינה עמו ולפ"ז בה"ג איכא יותר סברא דשכינה עם חד מתרווייהו ויש נמי סברא נוטה בתרי דהלימוד ביותר טוב וא"כ צריך לאשמעינן תרווייהו. אבל זה רק לולא דמיסתפנא אמרתי והגמרא אינו יוצא מידי פשיטא שהכוונה שהקב"ה כותב מילייהו בספר זכרון בתרווייהו ועיי' רש"י שמפרש כדכתיב ויכתב בספר זכרון לפניו והן אמת תמהתי מדוע לא הביא הגמרא כדכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו. ובפרקי אבות הובא זה הפסוק ויכתב עיי'. מיד על זה ששכינה עמו שנאמר אז נדברו עד גמירא. ועוד יש דברים לדבר ואין להאריך:

ואגב גררא מהך דפה מוכח הלומד ילמוד לשמה בארתי פירוש המשנה קדושין דף פ"ב רבי נהוראי אמר מניח אני כל אומנות ואיני מלמד את בני אלא תורה שאדם אוכל וכו' ושאר כל האומנות אינו כן אלא כשאדם בא לידי חולה הרי הוא מת ברעב והתורה אינו כן אלא משמרתו וכו' ונותן לו אחרית ותקוה בזקנותו ובארתי שאל יעשה מהתורה אומנות קרדום לחתוך בה כדי שע"י התורה יפרנס אלא כולו לשם ה' וז"ש רב נהוראי מניח אני כל אומנות שבעולם דייקא גם בתורה בלימוד התורה מניח אני כל אומנות ואיני מלמד בני אלא תורה דייקא כוונתו רק ללמוד בנו תורה לשמה ולא לעשות מהתורה אומנות וכל האומנות קאי נמי על התורה אפי' אומנות מהתורה אין אני רוצה ואיני מלמד אלא תורה דייקא רק תורה בכוונתו דאם הוא כולו לשמה אז אדם אוכל משכרה בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב ושאר כל האומנות אינו כן קאי נמי על התורה לעשות מהתורה אומנות אם נעשה מהתורה אומנות אז כשהיה חולה וכו' אבל התורה דייקא מי שלמד רק תורה בלי שום פניה אינו כן אלא משמרתו ואחריתו שמור לעוה"ב. וזה שכיון דוד בתפילתו אלקים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך וגם עד זקנה ועד שיבה. אל תעזבני דייקא אלקים למדתני אתה אלקים לבדך אתה היית בכוונת למודי עד הנה רק לקיים תורה לשמה ולא היה בדעתי לעשות שום אומנות מהתורה רק אגיד נפלאותיך להודיע לבני אדם גבורותך וכבר מבואר מתנית' פה נותנין לו אחרית ותקוה גם בימי זקנה ובכן התפלל גם עד זקנה ועד שיבה אל תעזבני ליתן לי עזר וסעד לכל דור יבוא גבורותיך והבן:

ע"ב גמרא אמר ר' יוחנן בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה