ברוך מרדכי חלק א מא

כיומא דאיסתני' אבל פרשנו הצדיק באמונתו יחיה ומצפה לסוף היינו אם ראשית מצער אחרית ישגה. וזה שהסוף יהיה לטובה מיד מתחילה נתן לו תקוה לעמוד בטח לקיים תורה מעוני ועניות אל יבלבל אותו הרבה וזה מקמא דפתחו רבנן אמרי מילתא דבדיחותא וזה הוא לדעתי דאמר להם דברים טובים שיעלה לכבוד וגדולה לבני עניים אשר סוף הכבוד לבוא וזה היה מבדח לבם להיות להם לנחת ואמר אל תיראו ואל תדאגו אם עכשיו תלמדו תורה מעוני וכו' עוד ישגה אחרית' מרום הרים וזה אמר להם למען לא יבלבל להם העניות ויצפה לתקוה ואחרית טובה וזה יחזיק לבם לתורה ובדחו רבנן לסוף דייקא זה מילת לסוף קאי אשלפניו אבדחו רבנן לזה הסוף בדחו דמשמחים בזכרו הסוף שאחרית' ישגה מאוד ובדחו רבנן לסוף שסופו יהיה מתוק וטוב וע"יכן יתבו באימתא היינו ע"י כן היה בשמחה והשכינה עמהם והבן. ובזה הבנתי פה גמרא ברכות ידוע הרוצה שיעשיר יצפין עצמו עיי' גמרא ב"ב הרוצה שיחכם ידרים עצמו והרוצה שיעשר יצפין עצמו והנה ידוע מגמרא פה שבת דאין השכינה שרוי אלא מתוך שמחה של מצוה ואמרו וכן לדבר הלכה כי הא דרבא מקמי דפתחא להו רבנן אמר מילתא דבדיחותא וא"כ מקמי הלמודא צריך דבר המשמח לב וזה כוונת דוד דהיה כנור תלוי ובא רוח צפונית ומנסבת בו היינו כל המקיים תורה מעוני סופו לקיימ' מעושר וחצות לילה מרומז לתוקף הצרות עיי' צל"ח על פסוק חצות לילה אקום וכו' ואעפ"כ בחצות בא רוח צפונית ומכנן בכנור והכנור היה מנגן מאליו וזה הרמז שבכל הלילה בחצות הלילה רוח צפונית מנשבת היינו לאחר חצות הלילה אף שהצרות המה בתוקף אעפ"כ מיד זה בא רוח צפונית וזה רוח הטובה ורוח עשירות שמצפה לו. ובזה מבדח לב הלומד תורה והיה לו לשמח הלב ומיד היה עומד ועוסק בתורה מתוך שמחה שעוד יבוא הטיב אם ראשית מצער. וחיכם דוד בכינור לשמח הלב כמו שחיכם רבא במילתא דבדיחותא ובטוח לבו ובדח לבסוף שאחרית ישגה רם ונשא. ובזה חזרנו לבאר מדרש שהתחלנו דהנה בארנו יעקב אבינו עשה מאבני המקום מצבה ולדעתי נעשו לו פכים קטנים מזה האבנים אשר היה תחת ראשו ויצק שמן בתוכ' כאשר מבואר במהרש"ל שהיה בזה הפכים שמן לנסך במזבח. וזה הפכים קטנים היה ליעקב לראיה ולשנונה למען לא יבעט בעשרו ובשלותו כאשר באמת אמר יעקב לעשו קח נא את מנחתי כי חנני אלקים. וזכר בטוב כי לה' החסד וחלילה להזכיר כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל. והנה הכא הפסוק אומר לדעתי ויעבר יעקב את כל אשר לו דייקא יעקב היה מעביר את כל אשר לו כי שלו הכל בלי הזכרת שמה' הוא ויותר יעקב לבדו דייקא שהוא לבדו כי הוא המושל באלה שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ואף שחלילה להרהר על צדיק יעקב אבינו שהיה במדריגה הזה אבל אעפ"כ יעקב עצמו שמתירא מפני החטא חושב לנפשו כי הוא יבוא במדריגה הזה שיחשוב שהכל שלו ויותר לבדו שהוא יותר לבדו ולא יזכר בה' כך חישב יעקב בלבו שהוא ככה יהיה ואמר רש"י מדוע מתירא יעקב עכשיו שיביא למדריגה הזה ע"ז פירש רש"י שכח פכים קטנים דייקא ששכח בזה הפך שמן מאבני המקום אשר עשה מצבה שיהיה לו לראיה להודות שם ה' ובכן מתירא מאחר שזה הפכים איננו עמו ושכח מעבר לים שיהי' במדריגה הזה שיעבור כל אשר לו ויותר לבדו בלי לזכור בה' שה' נתן הכל מאחר שפכים הללו לא יהי' עמו לזכרון ומיד חזר עליהם למען יהיה השמן עם הפך תמיד עמו לראיה לשם ה' כהנ"ל והבן:

וזה כוונת המדרש אמר הקב"ה ליעקב אתה מסרת נפשך בפך קטן בשבילי רק בשבילי להיות זוכר בי דייקא זה הפך קטן הוא שמור למעני לבלתי שאתה לא תבעט ועכשיו שנשאר מעבר לנהר מסרת נפשך להביא לידך זה הפך למען זכור בי לעבוד אותי תמיד חייך שגם אני עתיד לשלם מדה נגד מדה לבניך נס בפך קטן לבית חשמונאי שנשאר גם שם פך קטן בחותם של כהן גדול לראיה לפני ה' תמיד כמבואר כי השמן למוסר להבן האדם מה השמן בא עת שיכבה עת שכלה השמן לא דולק השלהבת כך הבן אדם עת תבא נפשו ישיב ערום לאדמתו וכבה נרו וכמו שהשמן עליון כך נשמתך תמיד יהי' עליון על הגוף ולא הגוף עליון על הנשמה ולכך שילם ה' ג"כ בפך קטן להאיר לנו השמן למוסר השכל לעבוד שמו הגדול כי המה רוצים לכבות השמן לבלתי יהיה לעינינו מוסר ונעשה לנו נס אור עולם לנו ולבנינו ואל יחסר שמן על ראשינו לפנות לה' הרחמים תמיד לבינו:

ובארתי באלה כוונת הפסוק ביעקב ויאבק איש עמו פירש"י שהיה מעלה עפר ברגליהם ופרשתי יעקב אבינו מסר נפשו עבור פך קטן להיות בידו למוסר השכל לבלתי נטות ימין או שמאל. והראה לו המלאך למה זה לך והלא כאשר בארנו הפסוק לקמן תצא רוחו ישוב לאדמתו היינו אל תבטחו בנדיבים בבן אדם דייקא לשום הבטחתו בבן אדם שאין לו תשועה כי התשועה אינו לו כי רק לה' הישועה כי בן אדם בעצמו לא יוכל להושיע כי תצא רוחו ישוב לאדמתו. והנה אם יזכיר האדם בזה עת תצא רוחו ישוב לאדמתו אז מיד יתעורר ואל יתגאה וזה שהראה לו המלאך שמעלה עפר ברגלו הראה לו מעפר אתה ואל עפר תשוב ודי לך באלה למוסר השכל וכן הנרות של חנוכה שלהבת עולה למעלה ועפר נשאר למטה כך הוא סופו של אדם ואם בגבורה שמונים ואעפ"כ לעפר תשוב ודברתי בזה מוסר הרבה וגם בארנו אם ראשית מצער אחרית ישגה ככה הנרות של חנוכה כב"ה להלכה קיימא תחילה חד וסוף שמנה כך הבן אדם לתורה ולקדושה יעלה ראשית מצער ולבסוף יתעלה באור תורה בשלהבת גדולה תלמידי חכמים בזמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן אור תורה תמיד מאיר ביותר מנר קטן יעלה אור גדול רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל לכן קבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל. וזה שבארנו כנור היה תלוי על מטתו של דוד בחצות הלילה להאיר ולנגן זה הזמר אשר בעל בטחון יזמר אחר חצות הלילה עוד גדולה יעלה והבן:

ובדרוש לשבת הגדול בארתי זה הגמרא כנור היה תלוי על אופן אחר כאשר חקרנו ואמרנו דיציאת מצרים הוא עמוד היראה עת אשר אנו זוכרין ביציאת מצרים ניסים ונפלאות שעשה הקב"ה עמנו הוא עמוד היראה המחזיק לנו מצות הרבה ורבות שבת קודש הוא זכר ליציאת מצרים כמוכח וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים בכורים זכר ליציאת מצרים מצות סוכות כי בסוכות הושבתי אתכם בצאתי ממצרים ציצית וראיתם אותו וזכרתם אני ה' אשר הוצאתי מאמ"צ ק"ש ערב ובוקר תפילין וכו' הוא יציאת מצרים וכו' וכדומה:

והנה החיוב עלינו אם אנחנו מקיימים התורה והמצות כתקונן כסדרן וכהלכתן אז הרבה זכר לנו ביציאת מצרים בכל השנה לא בחג הפסח בלבד אשר מצוה עלינו לספר. ובזה בארתי כוונת בעל הגדה שאמר אפי' כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים וכו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח ואמרתי הן אמת החיוב עלינו בזמן הפסח כאשר ציוני לספר בעתו ובזמנו ביציאת מצרים ודבר בעתו מה טוב אבל לא בעת הללו דוקא כי גם בכל השנה מחוייבים לספר ביציאת מצרים כל השנה וכל היום התפילין שאנו מניחים בתוכו יצי"מ שבת ששמר יציאת מצרים וכדומה והנה מי שיעשה ויחזיק התורה והמצות כל השנה זה סיפר כל השנה הרבה פעמים יציאת מצרים אבל בעו"ה מי שלא