ברוך מרדכי חלק א לח

מתים איכא לועג לרש ושפיר אסורא בא לאשמעינן דדוקא בפני המת שלא בבה"ק אבל בבה"ק אסור אף דבריו של מת ושייך לומר תוך ד' אמות אסור והא קמ"ל דדבריו של מת דוקא מותר בפני המת יחיד אבל לא בפני מתים הרבה לכן ציינו התוס' על כל הדיבור וגם דבריו של מת וע"כ מוכח דטעמא הוא משום שפתיו דובבות וע"כ דוקא בפני המת עצמו אבל לא בבית הקברות כהנ"ל וא"כ שפיר פסק הרי"ף כלישנא קמא וגם תוך ד' אמות דוקא אסור והא קמ"ל כמו שבארנו ודוק ולפ"ז יש לי לומר דברי טעם דהנה אם אמרינן הטעם הוא משום היסח הדעת א"כ בודאי אף מילי דעלמא אסור אבל אם אמרינן דטעמא משום לועג לרש מילי דעלמא מותר וא"כ יש לומר הלשון הראשון עם לשון הב' בזה המה מחולקים דהלשון הראשון סבר דטעמא הוא משום היסח הדעת א"כ שפיר בודאי אף מילי דעלמא אסור ואף שהדרך תמיד לפסוק הילכתא כלישנא בתרא ומדוע פסק פה הרי"ף כלישנא קמא על זה יש לומר דפה כלישנא קמא מדקאמר רב זריקא אין אומרים פה"מ אלא דבריו של מת ונקט מילתא באנפא נפשיהו כל הדין חוזר אין אומרין בפני המת וזה כבר בברייתא אשמעינן ולמה לא נקט דינו על הברייתא ולומר אבל דבריו של מת מותר בבה"ק לכן ע"כ מוכח דכוונתו הוא לאשמעינן דדוקא דבריו של מת בפני עצמו מותר דשייך שפתיו דובבת אבל לא בבה"ק דאיכא מתים טוב' שייך לועג לרש וא"כ ע"כ מוכח דטעמא משום לועג לרש וא"כ שפיר פסק כלישנא קמא דמילי דעלמא לית לן בה ושפיר פסק הרי"ף דראיה מהלשון וזה מרמז שהביא דברי ר"ז לקמן בברייתא פרק מי שמתו אחר דהביא הברייתא לא יהלך וכו' עד גמירא הביא דברי רב זריקא וקשה לי לכאורה למה לרב זריקא לומר און אומרים בפני המת אלא רק על זה הברייתא למנקט אמר רב זריקא אבל דבריו של מת מותר לאמור אף בבה"ק ולמה לי למיתנ' מילתא באנפא נפשיהו ולחזור גם זה דאין אומרין אלא בודאי כיונו דהא דאמרינן דבריו של מת דוקא במת בלבד אם המת הוא ביחיד שם מותר כהנ"ל אבל בבה"ק אפי' דברי המת אסור כהנ"ל. ובכן לא יוכל לומר מיד בברייתא שם איירי בבה"ק שם אפי' דבריו של מת אסור לכן צריך לציין בפני עצמה כל הדין אין אומרים בפני המת דייקא אבל דבריו של מת בפני מת עצמו מותר והא קמ"ל. ובהיות כן מוכח דע"כ טעמא הוא משום לועג לרש דאי טעמא משום היסח הדעת בבה"ק ג"כ מותר דבריו של מת דלא יסיח דעתו מלקוברו אלא ע"כ טעמא משום לועג לרש ושפיר בה"ג פסק כלישנא קמא דמילתא דעלמא לית לן בה דלא שייך לועג לרש. וכיון שבאנו לדבר הזה אמרתי דבר נאה בדברי הרי"ף אשר דקדקתי דקדוק עצום בדבריו שהביא שתי הלשונות לאחר זה כתב וכתב רבינו האי גאון משמי' דקמאי כלישנא קמא עבדינן דאין אומרין דברי תורה אלא דבריו של מת בלבד אבל מילתא דעלמא אמרינן וצריך אני לדקדק זה שנקט בלשונו דאין אומרין דברי תורה אלא דבריו של מת בלבד הא זה גם הלישנא קמא ולישנא בתרא מודה בדבריו של מת מותר ולמה הגי' זה לא שייך כלל אלא הוה לי למנקט דכלישנא קמא עבדינן דאין אומרין דברי תורה לפני המת אבל מילי דעלמא אמרינן ולמה חוזר גם זה אלא דבריו של מת עוד דקדקתי בדברי הרי"ף למה נקט דבריו של מת בלבד מילת בלבד לגמרי מיותר מדוע לא נקט כמו בגמרא אלא דבריו של מת והרא"ש הביא זה רבינו האי גאון ולא הביא מילת בלבד וצ"ע. ולהנ"ל מדוקדק היטב דכל מה דמיירי הרי"ף דפסקינן כלישנא קמא היינו משום דהיה לו להביא רב זריקא על זה הברייתא מ"ד ולמה חזר עוד הפעם ע"כ הא דדוקא בפני המת עצמו מותר אבל לא בבה"ק וע"כ טעמו הוא משום לועג לרש וממילא כלישנא קמא עבדינן וזה שחוזר בטוב טעם בדבריו והביא שני הלשונות ולכאורה הו"ל לפסוק כלישנא בתרא ע"ז כתב דבריו של מת דייקא כיון דנקט דבריו של מת מותר וקשה למה לחזור כל וכל הו"ל רק על הברייתא לומר אלא ע"כ כוונתו דדוקא דבריו של מת בלבד מותר דייקא ככה כוונת ר' זריקא לפני המת בלבד אם המת מוטל לבד שם דבריו של מת מותר אבל אם לא בפני המת בלבד אלא בבה"ק אף דבריו של מת אסור כבארנו מפני לועג לרש של אחרינא וע"כ טעמא הוא משום לועג לרש וא"כ אבל מילי דעלמא מותר בזה לא שייך לועג לרש ודוק כי חריף הוא:

ולאחר העיון היה נראה בפשיטות לומר דהא דאמרינן דדבריו של מת מותר אף בלא פירוש סמיכת חכמים הפשט הוא משום כבודו של מת דברי הספר מותר וזה נראה לע"ד דוקא מותר בפני המת עצמו אבל לא בבה"ק אף שכבוד לזה המת אבל הוא לועג לרש לאחרינא וזה קמ"ל רב זריקא כהנ"ל דדוקא בפני המת עצמו מותר דבריו של מת אבל לא בבה"ק שם גם דבריו של מת אסור ובזה מיושב כל הנ"ל וגם הרי"ף מיושב במילת בלבד היטב ודוק:

אבל לזה מצאתי לי און ממה שראיתי במ"מ שנקט נמוקי יוסף בשם הרמ"ה גבי וכבוד עשה לו במותו שהושיב ישיבה על קברו דלכבוד שכיבה הוא דעביד שזה אפי' תוך ד' אמות וכתב מהרי"א שעל זה סמכ' לומר הפסוקים בבה"ק ודרשה למתים וסיים שאין זה לועג לרש לשאר המתים כיון דככה עבד לכבוד מת ניחא לכולהו ומשמע מפה כיון שעושה לכבוד מת אחד ניחא לכולהו ובאמת לע"ד מהך דהושיב ישיבה על קברו לא מוכח דיש לומר קבורה הוה חוץ ד' אמות של שאר מתים ולא שייך לועג לרש. ובפרט בדרשה למת יש לומר דמותר כי זה כל אדם עת צאתו עושין כן כך היה המנהג וא"כ בודאי ניחא לכולהו אבל כאשר פרשתי בשם סמיכת חכמים משום שפתיו דובבת דיאמר הלכה שהוא שלו זה בודאי לפני שאר המתים אסור דיאמר שמעתא דחד וכולן דומי' ולהנ"ל שפיר פרשנו דברינו והרי"ף סובר כסמיכת חכמים בסברתו וסמיכה לו ודוק היטב:

רש"י ד"ה אלא לדבר הלכה ועי' שהכל חייבין לספר בהן והמת דומם והוי לי' לועג לרש מה בעי רש"י בזה הכל חייבי' לספר בהן מדוע לא מפרש כמו שפירש לקמן על הברייתא לא ילך אדם ומפרש רש"י משום דהוי לועג לרש ובארתי ואין להאריך ה' ימינו יאריך חיים טובים לנו ולכל ישראל אמן:

דוד סימני' הוה לי' והקשתי דעדיין קשה קושית התוס' לימא משה בחצות כמו שאמרו לו מן השמים דהא אמת אמרו לו ויש לומר דלא היה רוצה לומר דבר שלא היה יוכל להראות ולהוכיח אם ישאלו ולע"ד מאוד קשה מדוע לא נתן נמי משה סימן כזה כמו דוד וכי שייך משה לא ידע לעשות סימן כזה מה שעושה דוד הא הגמרא עכשיו קאמר דמשה יותר ידע מדוד ועדיין קושית התוס' במקומה הא יוכל לעשות סימן כמו דוד ולהוכיח אם ישאלו. והנראה לע"ד דבר נאה דהנה איתא בגמרא יבמות דף ע"ב ת"ר כל אותן מ' שנה לא היה יום שלא היה נשבה בו רוח צפונית בחצות לילה שנאמר ויהי בחצות לילה וה' הכה כל בכור ומאי תלמודא הא קמ"ל דעת רצון מילתא הוא ומפרש רש"י וכיון דחצות לילה הוה עת רצון למכות בכורים הוה נמי כת רצון לרוח צפונית ואין לך יום שרוח צפונית לא מנשבת בו בחצי הלילה וזה היה סימן לדוד והנה ראינו פה להדיא ואז שנעשה עת רצון במכות בכורות בחצות הלילה מאותו זמן ואילך הלך מידי לילה בלילה בחצות הלילה הרוח צפונית וא"כ משה רבינו עדיין קודם מכות בכורות היה אומר למחר ע"כ עוד לא ידע מרוח צפונית ונכון דמשה לא