ברוך מרדכי חלק א כו

מתמיד וע"ז משני הגמרא מקרא דבשכבך ופירש"י משם למד חובת הקריאה וא"כ שם נקט להדיא שכיבה תחילה הרי ביותר למנקט ממילתא דמבואר להדיא בק"ש מדברי קבלה ברמז ובכן כעת אין להקשות מדוע נקט בשחר תחילה הכי בשחר לענין ברכות דרק מרומז מוהגית יומם ולילה שפיר דנקט שחרית ברישא משא"כ לענין ק"ש דכתיב להדיא בשכבך שפיר נקט ערבית תחילה אבל לאחר דמשני הגמרא ואב"א יליף מברייתו ש"ע ע"כ משמע לעולם בשכבך לא אתיא לק"ש אלא בדברי תורה איירי כאשר סובר זה המ"ד דסובר ק"ש דרבנן ורק מתרץ דלכך נקט ערב תחילה משום שכן הוא בברייתו של עולם א"כ קשה בשחר מברך שתים. ליתני דשחרית ברישא ואי תימא משום דברכת השחר הוא מרומז בו והגית בו יומם ושם יום תחילה זה אינו הא גם ק"ש במנין הזה הקרא כמו הברכות ואעפ"כ ערבין ברישא משום הקרא ויהי ערב א"כ גם לענין ברכות יהי' כן ושפיר מקשה הגמרא. וצריך עיון לפ"ז התוס' מדוע בחרו לפרש דוקא משבע ביום הללתיך הלא גם הקושי' אם כמי מקרא והגית בו יומם ולילה. ועכשיו שבאנו לעיין בדבר הזה אמרתי עוד הפעם לפרש סדר הגמרא והנה זה הוא מדרש תהילים וככה הסדר כאשר הובא בהרשב"א שגיון לדוד וכו' וזה שאמר הכתוב שבע ביום הללתיך אמר ריב"ל אלו שבע מצות שבק"ש יוצר אור ואהבה רבה שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב גאל ישראל ולפי שאין מצות ציצית ערבית מוסיף פורס סוכת שלום עכ"ל ועיי':

ואמרתי בהיות כן רמז לק"ש מצאנו לאומרה משבע ביום הללתיך וא"כ חוזר אנו לאשר הקדמנו תחילה אם מבשכבך אזי לא שייך לשאול מתי זמן הקריאה הרי מפורש אבל אז ניחא דערבין תחילה אבל אי קאי על קרא שבע ביום הללתיך אז שפיר דשואל מתי זמן הקריאה כי לא מפורש מאימתי אבל אז הקושיא א"כ הו"ל להתחיל בשל שחרית וא"ת דשייך על כל הזמן ולעולם קאי על בשכבך וקושית הגמרא על כל הזמן הוא. א"כ כא שייך מאימתי במם השימוש דמשמע רק אהתחלה ותירץ הגמרא אף לעולם דקאי על בשכבך ואעפ"כ שפיר שואל הגמרא מאימתי או דשואל על כל הזמן ומם ראשונה אינו עיקר וכשדי יהושע. והכי קאמר זמן ק"ש דשכיבה אימת בני מם שימוש או דתירץ הגמרא הוא על זמן שכיבה גופ' צריך לשאול מתי זמן השכיבה תמן ק"ש דשכיבה אימת היינו אף שהתורה אמרה בשכבך אבל מתי זה הזמן השכיבה. ולפ"ז גם אב"א ניחא כיון דיליף מברייתו של עולם לעולם יוכל לומר ק"ש ידענו מפסוקי תהילים שבע ביום והא דלא נקט שחרית ברישא גם שם יום תחילה דנק' משבע ביום משום ברייתו של עולם גם שם נקט ערב תחילה ועל בריאת עולם קפיד תנא ולפ"ז שפיר דמקשה א"ה בשלמא אי משכבך הו"א דוקא בק"ש קפיד קרא ערב תחילה. אבל עכשיו דיליף ויהי ערב משמע אכל מילי קפיד למנקט ערב תחילה א"כ מתנית' בשחר הו"ל להקדים נמי ערב ודוק כי קצרתי וה' הרחמים יורנו נפלאות מתורתו הקדושה:

ועתה באתי לבאר מה שהנחתי בצ"ע על תוס' למה מביא ז' ברכות המה נגד שבע ביום הללתיך ותירוץ צל"ח וסמיכת חכמים כבר כתבתי דלא זכיתי להבין והנראה לע"ד לבוא למכון בעה"י דהנה ראיתי בהרשב"א שבע ביום הללתיך קאי על שחרית לחודא היינו כל הברכות והפרשיות המה ז' וכמו כן בלילה עם ק"ש המה ז' וכן מפסוק והגית בו יומם ולילה נמי חשבינן פרשת ק"ש שחרית למנין שבע וע"כ לע"ד להנ"ל מאוד קשה א"כ מאי מתרץ הגמרא תנא פתח בערבית. והדר תנא שחרית מעד דקאי וכו' פריש מילי דשחרית וא"כ היכא דקאי שם מפרש על אותו הדבר כולה א"כ קשה מדוע לא מיד כשפתח בערבית מדוע לא מפרש מיד מילי דערבית והי"ל מיד למיתני בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה דשייך לערבית ואז לפרש שחרית ומילי דשחרית מיד לאחר ק"ש של שחרית ומיד למיתני ובשחר מברך שתים וכו' וא"כ הקושיא ליתני מיד ערבית ברישא ובהדדי במילי דערבית כולו מילת' דערבית ועכשיו בא"א קיימינן דאפי' ק"ש לאו דאורייתא ומערב ובקר דצריך ערב תחילה וצ"ע:

אבל כל אלה אם אמרינן ק"ש מן המנין שבע ביום הללתיך קאי על שחרית גופ' או מקרא והגית בו יומם וכו' ואז שפיר שייך למיתני ברכת שחרית לגבי ק"ש של שחרית וברכת דמעריב לגבי ק"ש של מעריב אבל אם אמרינן דזה הפסוקים על ז' ברכות דשחרית ודערבית א"כ אין בהם שום שייכות לק"ש ונפ"מ אם אין להם לק"ש אז ברכות אין מעכבות והבן. ובכן לא יוכל למנקט בהדי ק"ש כי אין להם שייכות בהדדי לכן שפיר משני הגמרא פתח בערבין מק"ש ואז ג"כ ק"ש בשחרית כי לא יוכל ללמוד מיד בהדדי גם הברכות כי אז יטעה ויאמר דשייכים הם עם ק"ש בהדדי ועליהם אמר הכתוב שבע ביום לכן מפריד ונקט בנתיי' ק"ש של שחרית להורות דהברכות אינ' שייכים לק"ש והברכות במנין בפני עצמם עומדים מאחר דברכות שחרית וגם ערבית שייכ' להדדי והמה מפסוק שבע ביום הללתיך ועליה' קאי אקרא ולכן מפרש התוס' ח' הברכות המה נגד שבע ביום הללתיך ואז יובן כהנ"ל ולא קשה מידי ומובן תירוץ הגמרא לנכון ודוק היטב:

הנה הקשתי על תירוץ הגמרא עד דקאי בשחרית וכו' הלא לא כן הוא הא נקט בנתיים מילי דערבית ב"ש אומרים בערב כל אדם יטה וכו' וצל"ח לקמן הרגיש בזה אבל תירוץ לא מצאתי:

ולע"ד אפשר לומר דקאי אמשנה שלפניו ב"ש אומרים בערב יטה ובבקר יעמוד וסיים בבקר וכן בשעה שבני אדם וכו' ובשעה שבני אדם עומדין וסיים עומדים והוא שחרית לכן פתח אז בשחרית ואל תקשה כיון דסיים במשנה שלפניו בשחרית מדוע פתח בערבית יש לומר שם קאי על בשכבך ובקומך ונקט במתנית' דומיא דקרא כן צריך לומר לחומר המילתא ואפשר יוכל לומר כיון דכבר איירי מענין ק"ש ההכרח לסיים בק"ש עצמה ואז פתח במה דסיים בשחרית במשנה שלפניו וגם לאחריו אלא כל זה דחוק והקושיא במקומה מדוע מפסיק בנתיים בק"ש של ערבית וצ"ע:

שבתי וראיתי בתוי"ט במשנה ב' בשחר מברך הכא מיירי בברכות דלא כתב בקרא ניחא לי' למנקט ברישא כדאשכח' בתמיד דכתיב בקר תחילה אבל בריש פרקין דמיירי בק"ש דקאי אקרא נקט ברישא דערבית כמ"ש שם ולא זכיתי להבין מה בעי התוי"ט באלה הדברים הלא לא אסקינן כן בגמרא הא בגמרא תירץ תנא פתח בערבית והדר פריש מילי דשחרית וכו'. אבל לא משום תמיד ומדוע לא רצה התוי"ט בתירוץ הגמרא שלפנינו אף דיש לומר התוי"ט נקט כתירוץ הראשון שהביא דק"ש דאורייתא מקרא בשכבך וא"כ הרי חזינא מגמרא באשר דקיימ' על בשכבך לית קושי' כי התורה רק על ק"ש קפיד ומה בעי התוי"ט דצריך להיות דומיא דתמיד ובפרט מאוד קשה הרי למסקנא ע"כ ידע מקרא ויהי ערב ויהי בקר ומה חזית ללמוד יותר מתמיד מאשר הובא בקרא ויהי ערב דערב תחילה וצ"ע מדוע נייד התוי"ט מתירוץ הגמרא תנא פתח בשחרית וצ"ע:

רש"י בד"ה צאת הכוכבים שהוא גמר ביאת השמש כדיליף לקמן ע"ב הנה צריך עיון מה בעי רש"י בזה פה להורות אדרבה ביאת השמש לידע הוא הסימן צ"ה ועל ביאת השמש הו"ל לרש"י לפרש זה הוא בשעת צ"ה והנראה לע"ד דהנה מאוד צריך עיון על גמרא להבין דקאמר מילתא אגב אורחא קמ"ל כהנים אימת קא אכלו