ברוך מרדכי חלק א קלו

בפלטין תחילה האיסור מן היורה. ואח"כ ישוב להבליע ביורה ויש לומר להפליט ולהבליע כאחד זה כוחם כחוש וי"ל אע"ג שקלוש כוחם מ"מ משהו מיהו מבליעם ודוגמ' בסברא זו עיי' בפ"מ סי' ס"ח סוף דבריו עי"ש ולפ"ז יש לי לומר הריב"ש הנ"ל ג"כ סבר כהנ"ל ולפ"ז לא צריך לומר לפי שדרכו של יורה להשתמש בשפע שאפי' לא ישתמש בשפע אח"כ ביורה מ"מ המים אין מבליען אלא משהו וכל מה שישתמש אח"כ נתבטל אלא לכל הפחות קשה הא אין מבטלין איסור לכתחילה אפי' משהו וע"כ לפי שאין כוונתו לבטל ודוק היטב כי הדברים ברורים בעה"י:

ועיין בפ"מ סוף סי' צ"ט ד"ה הנה הרשב"א וכו' מבאר ג"כ שסברת הרשב"א שבדבר שדרכו להשתמש בשפע שמותר היינו משום שאין כוונתו לבטל ואף מדברי הר"ן בע"ז וסוגית הגמרא בע"ז ל"ג ע"ב משמע שלא סבר כן ברשב"א אבל יש לומר שבאמת גם כל היתר של רשב"א משום שאין כוונתו לבטל וכדסיים הר"ן אח"כ רק בדבר שאין דרכו להשתמש בשפע גזרינן אטו שמא יתן טעם וכן מבואר בפ"מ ודו"ק:

הנה השער המלך הקשה על הר"ן הנ"ל פרק שני דע"ז שאמר בפי' אין כוונתו לבטל מותר שסתר עצמו שבפסחים דף ל' הקשה הר"ן ג"כ על קושית הגמרא ולשהינו עד אחר הפסח הא אין מבטלין איסור וע"כ שלא סבר אם אין כוונתו לבטל מותר וכן הוכיח שם מתוס' דהקשה בפסחים הא אין מבטלין איסור שע"כ אין כוונתו לבטל אסור:

ומה שנראה לע"ד עכשיו לתרץ ומתורץ נמי סתירת הר"ן שי"ל למ"ד דבר שאינו מתכוון אסור ג"כ אין כוונתו לבטל אסור שהרי בכלאים שג"כ עיקר האיסור לפי שנהנה כמבואר בחות יאיר אפ"ה אמרינן בגמרא למאן דאמר דבר שאינו מתכון אסור כה"ג אסור ועיין ריש פרק הגוזל ובדוכתא טובא וכן נמי לא מבעי' אם אין מב"א הוא מן התורה ודאי הוי כשאר איסור דאורייתא כיון דבר שאינו מתכוון אסור גם בזה אסרינן ואפי' אם א"מ איסור רק דרבנן אעפ"כ עשו כשאר אסורים ולמ"ד דשא"מ אסור גם בזה אסור אפי' אין כוונתו לבטל ולפ"ז לא סתר הר"ן בגמרא פסחים הקושיא לרב ולשהיב' שפיר הקשה הר"ן הא אין מבטלין איסור ואין לומר הא אין כוונתו לבטל הא רב לשיטתו סובר דבר שאינו מתכוון אסור אבל בע"ז שפיר אמר אם אין מתכוון מותר ואף שבל הוכחת הר"ן שם בע"ז שאם אין כוונתו לבטל דמותר מזה שאמרינן שם בגמרא ע"ז הנ"ל מאי ליטול לתוכו שכר רב נחמן ב"י אסרה ורב שרי הא באמת ברי"ף שם הגירסא ורבא שרי וכן הר"ן ועיי' שם לפ"ז גם תוס' שפיר הקשה ודו"ק:

עיין בשער המלך מה שהקשה על הר"ן דהר"ן סתר את עצמו בקדרות בפסח אף שצריך לשבור את הקדירה מ"מ לא מיקרי דיעבד ואסור ובסוגי' זה וזה גורם לפי שצריך לחוץ הוה כדיעבד וסותר את עצמו עיי':

ונראה לע"ד כד דייקת היטב בלשון ר"ן לא קשה מידי וז"ל הר"ן בפסחים דף ל' ואע"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור את הקדירה אפ"ה לא הוי כדיעבד וראיה לדבר דאמרינן בפרק כל הבשר האי פנכא דאתמלח בה בשרא אתבר וכו' ואי כדיעבד למה להו למתבר לשהינ' עד למחר אלא ודאי פנכ' וקדירה אע"ג דצריך לשברן לא כדיעבד דמי ולכאורה קשה על הר"ן למה צריך לכפול דבריו פנכ' וקדירה הוה לומר אפי' צריך לשבור לא הוה כדיעבד אלא ודאי בכיון נקט דוקא הנך תרתי ואשמעינן דוקא קדירה ופנכ' לא הוה דיעבד לפי שאין הפסד כל כך מה שאין כן בתנור שם הפסד גדול ובה"ג הוי כדיעבד ולא סתר. ולי הכותב מרדכי נראה להסביר דאין לחלק בין קדירה אחת להרבה ויעיין בחכמת אדם כלל נ"ה סי' ז' שכתב נמי דאין לחלק בין קדירה זאת להרבה דאנו רק על קדירה אחת דנין. ויפה כיון:

ובדברי אאמ"ו הגאון הנ"ל כראה לי הכותב מרדכי הקטן לומר דבר חידוד לפרש שם הגמרא בפסחים דף ל' שקאמר שם ואזדא שמואל לטעמא דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו' זבינ' אכנדיכו ואי לא דרשינ' לכו כר' שמעון וכו' ולדרוש להו אתר' דרב הוה ולכאורה קשה לע"ד היאך שייך לומר ואי לא דרשינ' לכו כר' שמעון הא כיון דהוה אתר' דרב ע"כ לא יוכר לדרוש להו כר' שמעון. ואי נמי דלא אשוו' זבינא ג"כ לא היה יוכל לדרוש להו כר' שמעון כיון דהוה אתרא דרב. והנראה לע"ד להביא בזה ראיה לדברי אאמ"ו הגאון הקדוש זצ"ל דוקא היכא דאיכא הפסד מרובה בה"ג מיקרי בדיעבד ומותר נותן טעם לפגם אבל בהפסד מועט לא מיקרי דיעבד ואסור נותן טעם לפגם והנה באמת לכאורה קשה גם על רב למה לשבור קדרות בפסח כקושית התוס' הא הוי נותן טעם לפגם וצריך לומר לפי תירוץ ראשון של תוס' דנותן ט"ל דוקא דיעבד מותר אבל עדיין קשה הא כיון דצריך לשבור הקדירה א"כ הוי כדיעבד ועדיין מותר אבל ע"כ צריך לומר כדברי הר"ן אף דצריך לשבור לא הוי כדיעבד וכהסבר אאמ"ו זצ"ל דהוי רק הפסד מועט כאשר בארנו. אבל היכא דאיכא הפסד מרובה גם הר"ן מודה דהוי כדיעבד כמו בתנור בה"ג מותר נותן טעם לפגם. וא"כ להנ"ל יש לומר זה שרוצה שמואל דאמר להנהו דמזבני כנדכ' אשוו זבינא דיהיה זול ליקח הקדרות ממכם אבל אי תתיקר השער ויהיה ביוקר יותר אז יהיה הפסד מרובה לשבור הקדרות ויהיה כדיעבד ומותר מצד נותן טעם לפגם אלא אי אתם אינם תיקרו השער אז הוה רק הפסד מועט וכה"ג נותן טעם לפגם אסור אבל אי אתם תיקרו השער אז יהיה הפסד מרובה ויהיה מותר נט"ל וזה שאמר ואי לא דרשינן לכו כר' שמעון דייקא אף שאתם באתרא דרב דורש אני כר' שמעון אבל לא מטעמא דר' שמעון אלא מטעמא דרב גופא וגם רב יהיה מסכים לזה כי מאחר דיהיה ביוקר יהיה הפסד מרובה ויהיה כדיעבד ומותר גם לרב דנותן טעם לפגם הוא. ויעיין רש"י כר' שמעון דמותרת הקדרות הישנות לאחר הפסח ולכאורה דברי רש"י צריכים ביאור הו"ל לרש"י לומר כר' שמעון דסובר חמץ ע"י תערובת מותר לאחר הפסח הלא ר"ש לא מחולק בקדרות אלא בגוף הדבר דחמץ לאחר הפסח מותר הו"ל לרש"י לומר דדורש להו כר' שמעון חמץ לאחר הפסח מותר עי"ת. ולהנ"ל מאוד נעלה באמת כר' שמעון לא יוכל לדרוש להו מאחר דאתר' דרב הוה אלא רש"י כיון לאחר הפסח לענין הקדרות דמותרים בזה ידרוש להו כר' שמעון אבל לא מטעמא אלא מטעמא דרב גופ' אם תתיקרו השער ודוק היטב:

ועל זה מקשה הגמרא ולדרוש להו כר' שמעון לומר דמותר אף אי מכרו בזול ע"ז משני הגמרא אתרא דרב הוה ולגמרי כר' שמעון לא יוכל לומר אלא כהנ"ל אי תתיקרו אז גם רב מודה דמותר ונכון. ושמחתי לעשות מטעמים לאאמ"ו הגאון זצ"ל. ובחדושי עוד הרבתי דברים בענין הזה ואין כאן מקומו להאריך:

בעה"י סוגיא דפוגם שטרו [שבועות דף מ"א] מחדושי אאמ"ו הגאון מוה' מאיר זצוק"ל. ככתבו וכלשונו הטהור:

עיין רמב"ם הלכות מלוה ולוה פ' ט"ו הלכה ב' התנה מלוה על הלוה שיהיה נאמן וכו' הלכה ו' התנה הלוה וכו' וטען הלוה בשטר זה ואמר פרעתי מקצת וכו' לח"מ ד"ה התנה הלוה על המלוה וכו' ומתמה מדוע לעיל בנאמנת אפי' בלא שבועה ועיין במ"ל ד"ה התנה המלוה על הלוה ומתמה כמי מדוע לעיל בנאמנת אפי' בלא שבועה