ברוך מרדכי חלק א קלא

עדיין לא למדתי כל צרכי אילך ואבקע כל שערי השמים וילמדו להכירך כי אין זולתך. אמר הקב"ה אתה אמרת אין עוד אף אני אומר ולא קם נביא עוד בישראל וא"כ כיון דלא קם נביא עוד ע"כ צריך לומר בך מיתה תלמיד כמותך לא יוכל להיות יבואר ברוחב גם סידור התורה שם וקצרתי וחן לנשמתו הטהורה ויזכר לטוב לעולמי'. גמרא מרגלא בפומא דרבנן וכו'. ובארתי עושה פרקמטי' לת"ח או מחזיק לומדי התורה גם כן בריה חשוב היינו אני בריה וגם חברי בריה מפני שהוא המחזיק אני מלאכתי בעיר לישב על התורה דייקא מפני שהוא מלאכתו בשדה ומחזיק אותי כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי שלא יוכל להתפאר בלימוד התורה כך אני איני מתגדר במלאכתו דהוא זוכה ונהנה מיגיע כפו ומהנה תלמידי חכמים ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט דייקא אעפ"כ מידותי טובים שאני אלמוד תורה ממדות המחזיק שהוא רק מיעוט נגדי אחד המרבה וא' הממעיט אך יכוין לבי לשמים דייקא כיון שהוא מתכון להחזיק התורה שכרו הרבה מאוד והבן עוד ביותר יש לומר על דרך גמרא זקני ת"ח דעתן מתישבת וזקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מטפשת וא"כ אני מרבה כל זמן שאני חי דעתי ביותר מתישבת עלי והוא ממעיט דעתי מטפשת זה אינו גם במחזיק ת"ת ומכוין לשם שמים גם דעתו מת מתישבת ואינו כזקני ע"ה והבן:

עוד יש לומר אחד המרבה וכו' ע"פ גמרא פסחים דף נ' ע"ב רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך כו' הא כיצד כאן בעושין שלא לשמה כו' וע"ש תוס' מי שאינו מכוין לשום רעה הוי עד השמים אבל מי שמכון לקנור הוי למטה מן השמים וזה שאמר פה אך שיכוון לבו לשמים דהיינו לכל הפחות לא לקנטר דהוי עד השמים והבין תוס' ד"ה העושה שלא לשמה וא"ת וכו' וי"ל דהכא מיירי לקנטר חבירו ולע"ד נראה לתרץ קושית התוס' דיש לומר לעולם יעסוק קאי על לימוד התורה והמצות היאך לעשות זה יוכל להיות שלא לשמה אבל עכ"פ בא לשמה אם יעשה המצוה ידע היאך לעשות אבל אם בא לעשות המצוה ועושה ג"כ שלא לשמה זה נח לו שלא נברא וזה הכונה כל העושה שלא לשמה דייקא העשיה הוא שלא לשמה מוטב שלא נברא אבל אם למוד רק שלא לשמה אז עוד בא לשמה בעשית המצוה והבין:

ולפ"ז הגירסא פה נעלה בברכות שכתוב כל העושה שלא לשמה אבל לא העוסק אבל גרס' תוס' בפסחים להנ"ל לא נעלה לתרץ כאלה ובזה מאוד ניחא פה גרסת הספרים שגרסי תמורת לעושים לא נאמר גרסי ללומדיה לא נאמר ולהנ"ל היטב הגירס' כי לומד יוכל להיות שלא לשמה ורק ע"י לימוד יבוא לידי המצוה גופא בעשיה לשמה אבל העשיה צריך להיות לשמה ודוק. ובפשיטות היה לתוס' להקשות הא פה רבא ורבא סבר מצות אין צריכת כונה ואיך שייך שמוטב שלא נברא אבל ע"כ צריך לומר כמו שתירץ תוס' לעיל ברכות דף י"ב בד"ה לאתויי נהמא שמפרש כונה להיפך אסור ואפשר זה הכונה כל העושה שלא לשמה שמתכוין להדיא שלא לשם מצוה אלא לשם דבר הוי בכונה להיפך זה מוטב שלא נברא אבל העוסק בתורה אף שלא לשם שמים רק לא נתכון להיפך טוב שעי"ז בא לשמה והבן. עוד הפעם תרצתי קושית התוס' ובארתי מאמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ע"פ שראיתי בספר כתב סופר בהקדמה שמבאר אמרי חכמינו ז"ל וז"ל אמרו חז"ל אל יאמר אדם אלמוד כדי שאקרא רב כדי שיקראוני רבי אלמוד ואהיה זקן ויושב בישיבה אלא הוי לומד לשמה א וסוף הכבוד לבא:

וכתב וז"ל והנה על לימוד תורה שלא לשמה שמתכוין רק להנאת גופו היינו קרדום לחתוך פה לפרנס עצמו או להרבות כבודו על זה וכיוצא בזה כבר אמר רבא כל הלומד תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא אבל יוכל להיות כי מכון לעיקר המצוה ללמוד ונלמד לאחרים אך אמר לו היצר כי לא יסתפחו אליו תלמידים ממרחקים ולא יקבצו ולא יבואו יחדיו לשמוע בלומדים אם לא יפרסם תחילה שמו ברבים ויקרא רב או חכם ואז יאספו אליו רבים לשמוע דבר ה' מפיו וכו', וכדי להשיג זה יתכוון לעשות השתדלות והתפעלות לפרסם שמו וע"י כן יבא להיות זקן ויושב בישיבה להרביץ תורה ברבים אמנם כן מעשה היצר שעומד על ימינו גם זה לשטנו וזאת כוונת המאמר אל יאמר אלמוד כדי שאקרא רב ורבי וכונתו בזה לא לכבוד עצמו לרדוף ולהשיג הכבוד המדומה רק אלמוד כדי שאהיה לבסוף זקן ויושב בישיבה כדי לזכות רבים וכו' אלא הוי לומד לשמה. לא תחשוב גם מחשבות אלה. אלא וסוף הכבוד לבא היינו הסוף התכלית מדבר הזה מעצמו יבא ודבריו חן חן:

ולע"ד נראה הא חלוקא לחלק פה רב אמר לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה וכונתו שלא לשמה כדי שיקרא רב או רבי אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה לכן ביקש שיקרא רב כדי שיתקבצו אליו רבים לשמוע ממנו תורה והלכה והיינו פרושו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה דייקא ככה יעסוק שלא לשמה מיד בכונתו שמתוך שלא לשמה בא לשמה וקאי על זה שלומד הוא לומד ככה שלא לשמה שמתוך זה שלא לשמה יבא לשמה זה הוא מבקש ולכן מבקש שיקראו רבי שיבא עי"ז לשמה להיות תופס ישיבה ולומד לאחרינא וזה רשאי בה"ג סוף כל סוף כוונתו לשם שמים להרביץ תורה אבל כל הלומד תורה שלא לשמה לגמרי ולא כונתו שע"י כן יבוא לשמה אלא קרדום לחתוך בה או רק להגדיל כבודו בה"ג נח לו שלא נברא כלל והבן. ומתורץ קושית התוס' לנכון. עוד נראה לבאר הגמרא כל העושה שלא לשמה וכו' כי ידוע לכל איש ישראל שלימות שקונה לו הוא חלק העבודה במעשה המצות בפועל ידים ממש מעשה לה' כגון להניח תפילין וכדומה אבל יש דעה כוזבת המה אומרים ראוהו וכן תמהו מה מרויח הקב"ה בפעולת ידינו ובכל כחינו כי נעבוד העיקר והתכלית הוא המחשבה טהורה לב חושב וזוכר בה' ובלבו שלם עם ה' אבל מעשה המצות המה למותר ובאלה לא חפץ רם על רמים בפעולת בשר ודם היה כלא היה אבל הוא דעה כוזבת אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר נרפים הם נרפים הם עבד' בהפקיר' ניח' לי לא רצו לקבלו עליהם עול העבודה לכן בעלילה באו והעיקר אצלינו הקב"ה חפץ במעשה ידינו להיות עובדים ה' בכל כחינו ובכל פעולת ידינו. וזה מעשה הקרבן, אשר הקב"ה ציוה להקריב במעשה ידינו בפעולת הכהן וסמיכת יד בעלים ובזה יעלה ריח ניחוח לפני ה' ובארתי בזה פסוקי התורה פרשת שמיני וירד אהרן מעשות החטאת וישא אהרן ידיו אל העם ויברכם דייקא לאחר שירד מעשות היינו העשיה שהוא העיקר וישא אהרן את ידיו אל העם להראות ידיו הידים העיקר לעשות בפועל ממש המצוה בידים ויברכם בזה הוא ברכה עליהם וזה שפירש רש"י יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם היינו שתעשה המצוה בפועל ידים ממש ולא רק בכונה ובזה תשרה השכינה ולא כדיעה כוזבת שה' לא ראה את אלה ולא חפץ באלה אלא דייקא אדרבא שתשרה השכינה במעשה ידיכם והבן:

ולדעתי יפה במה שאמרו חכמינו מצות אין צריכות כוונה היינו למען לפגל ולעקור מחשבות הכוזבת האומרים המחשבה הוא העיקר ורוצים לעקור