ברוך מרדכי חלק א קכו

וזה היא סמיכת מתני' הקורא למפרע לא יצא. קרא וטעה דייקא משום דקורא למפרע לא יצא לכן קרא וטעה יחזור למקום שטעה דוקא למקום שטעה וג"כ יחזור כל הפרשה ממקום שטעה דאל"כ הוה כקורא למפרע:

אך מה שאני מתמה הוא תמי' רבה על הרא"ש פה שהביא ג"כ התוס' פה הא דאמרינן חוזר לתחלת הפרק היינו דוקא באותו מקום שטעה אבל בידוע מקום שטעה ונזכר שדלג תיבה אחת או פסוק אחד אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך והכי תניא בתוספתא דמכילתא פרק ב' הקורא את שמע טעה והשמיט בה פסוק אחד לא יתחיל מראש הפרק אלא יתחיל מאותו פסוק וגומר עיי'. ותמה אני על הרא"ש מדוע הביא התוספת' הלא משנה מפורשת היא לפנינו באין פלוגתא קרא וטעה יחזור למקום שטעה הרי מפורש להדיא דיחזור למקום שטעה ולא מקודם לכן כך היא פרוש' של מקום שטעה שיחזור למקום שטעה היינו מאותו מקום שטעה רע:

וצ"ע:

שוב ראיתי בכסף משנה שהובא זה הרא"ש. אבל לא יפה דק בדברי הרא"ש במחילת כבודו הקדוש כי הביא בשם המפרשים דהא דאמרינן טעה באמצע הפרק ואינו יודע מהיכן פסק חוזר לראש הפרק היינו דוקא שאינו יודע באיזה מקום טעה וגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל אם ברי לו שקרא פסוק הראשון או שנים ואח"כ דילג פסוק א' או תיבה אחת אין צריך להתחיל אלא ממקום שטעה או שדילג בלבד וכתב הרא"ש ז"ל דהכי תניא בתוספתא עיי' עכ"ל. ולע"ד ע"כ זה לא כתב הרא"ש דתני בתוספתא דאם ברי לו שקרא פסוק אחד לא הובא בתוספתא וגם הרא"ש לא הביא כן וצ"ע כל אלה:

גמרא א"ל הכי אמר רב ששת והוא שבטל ממלאכתן וקורין ולפ"ז קשה לי כיון דבטלן ממלאכתן וקורין ע"כ הכונה בה"ג יוכל לכוין לבו וא"כ קשה למה אין רשאין לעשות כן בתפלה יעיי' רש"י במתני' שמפרש מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה דצלותא רחמי' הוא ובעי כונה ובראש האילן אין יכול לכוין עיי' הא איירי שבטלן ממלאכתן וע"כ הפירוש בגמרא בטלן ממלאכתן יכולין לכוין לבם וא"כ כיון דיוכל לכוין מדוע לא רשאי לעשות כן בתפלה הא גם ק"ש צריך כונה כמוכח גמרא פה וקשה לפ"ז מאי חילוק בין ק"ש לתפלה ובפרט לפי' רש"י שמפרש דלא יוכל לכוין לבם מחמת ביעתות' וא"כ גם בק"ש לא יוכל לכוין וא"כ עדיין קושית הגמרא הא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו וצ"ע:

רש"י ד"ה ומתפללין בראש הזי' בזמן שעוסק בהן מפני שענפי' מרובים ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק ואין שם פחד ליפול לפיכך מתפללין וכו' ולפ"ז קשה לי מדוע קאמר ובעל הבית בין כך ובין כך יורד ומפרש רש"י כלומר בין מתאנה וכו' לפי שאין דעתן מיושבת עליו מבעתותא ואם הקילו בפועלי' הא רש"י מפרש לעיל מפני שענפים מרובים יכולין לעמוד שלא בדוחק ואין שם פחד ליפול וכיון דאין פחד ליפול למה לא מתפללין שם גם בעל הבית וע"כ צריך לומר אין כל כך פחד אבל קצת פחד איכא ובפועלים הקילו:

תוס' ד"ה לפי שאין דעתו מיושבת עליו וא"ת תיפוק לי' משום דלא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. והנראה לע"ד. דהנה על תירוץ התוס' מאוד צריך עיון דמתרץ דהתם מיירי על גבי כסא או ספסל הא שם איכא עוד ברייתא תנ"ה לא יעמוד אדם על גבי כסא או על גבי ספסל וכו' ולא במקום גבוה ויתפלל אלמא זה מקום גבוה לא איירי על גבי כסא או ספסל אלא איירי במקו' גבוה כפשטו כהר וצ"ע והנראה לע"ד זה שנקט אל יעמוד במקום גבוה ויתפלל היינו רק לכתחלה אסור לעשות כן לבחור מקום גבוה להתפלל כי אין גבהות לפני המקום. אבל אם כבר עמד במקום גבוה והגיע זמן תפלה אז אל ירד להתפלל כי מה עבירה לפני הקב"ה במקום גבוה אלא לכתחלה לא יחשוב דוקא במקום גבוה להתפלל אדרבה אין גבהות לפני המקום. אבל אם כבר עמד יתפלל אף במקום גבוה תדע דע"כ כונת הברייתא על לכתחלה הוא מדלא נקט כמו שנקט במתני' היה רוכב על החמור ירד ויתפלל וא"כ הו"ל למנקט היה עומד במקום גבוה ירד ויתפלל. אלא ע"כ דזה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם כבר עמד במקום גבוה יוכל להתפלל. ובזה ניחא לי כי לכאורה דקדקתי אם זה המימרא של ברייתא אמת ואסמכ' אקרא ממעמקים קראתיך ה' דאסור להתפלל במקום גבוה א"כ למה למתני' לאשמעי' היה רוכב על החמור ירד ויתפלל תיפוק לי' על החמור הוה מקום גבוה ובלאו הכי ידענו דאסור להתפלל במקום גבוה. ולהנ"ל ניחא מצד מקום גבוה אם כבר רוכב על החמור והגיע זמן תפלה לא צריך לירד אבל מצד טעמא דמתני' דאינו יוכל לכוין בתפלתו את צריך אפי' לירד:

שוב נראה גם על מתנית' גם על הגמרא לקמן דף למ"ד קשה כהנ"ל בהא דת"ר היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה וכו' ואם לאו ישב במקומו ויתפלל רבי אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ויתפלל שאין דעתו מיושבת עליו ואמר רבא הלכה כרבי ולהנ"ל קשה הא הוי מקום גבוה לכל הפחות ואיך רשאי להתפלל במקום גבוה אלא ע"כ כל אלה רק לכתחלה אסור. ומתורץ תמיהת התוספת פה דכבר עומד במלאכתו במקום גבוה בה"ג יתפלל מצד מקום גבוה דהוי דיעבד וק"ל ואגב דאיירי מזה הברייתא אבוא לדקדק שם דנקט תנ"ה לא יעמוד אדם במקום גבוה וכו' אלא במקום נמוך. והנה מרישא משמע במקום גבוה אל יעמוד אבל במקום שאינו גבוה אף דאינו נמוך יתפלל ומסיפא משמע דנקט אלא במקום כמוך דוקא במקום כמוך ואפילו במקום גרידא נמי לא וצריך לומר הכונה אלא במקום נמוך היינו בלב נמוך הלב צריך להיות נמוך ולא בגבהות אבל זה רק דרוש:

שוב יש להתבונן הלא למה לברייתא לומר כפלים הלא כיון שאמר אל יעמוד אדם במקום גבוה למה עוד הפעם לומר אלא במקום נמוך ואי דאשמעינן דצריך לעמוד דוקא במקום נמוך א"כ לא הו"ל לומר אל יעמוד אדם במקום גבוה. אלא יעמוד אדם להתפלל במקום נמוך. ושבתי וראיתי בכתב סופר סי' י"ט שדקדק כן ומפרש וז"ל ונ"ל דאי הוה אמר רק אל יעמוד אדם במקום גבוה הוי קאמינא במקום גבוה הוא אל יעמוד. אבל אין קפידא שיעמוד במקום נמוך לכן מפרש דוקא במקום כמוך יעמוד דלא סגי שלא מתגאה אלא צריך להראות הכנעה כהא דתניא אין עומדי' להתפלל אלא מתוך כובד ראש ופירש רש"י הכנעה והא דלא אמר דלא יתפלל אלא במקום נמוך נ"ל דלא יעמוד להתפלל במקום גבוה דינא היא דאין גבהות לפני המקום מ"מ יש חילוק בין לא יעמוד במקום גבוה דאסורא הוא אבל יעמוד במקום נמוך לאו דינא ואסורא הוא אלא מצוה להראות כניעה יתירה ולכן אמרה הברייתא בנפילא לא יעמוד במקום גבוה אסורא הוא אלא יעמוד במקום נמוך למצוה מן המובחר והנה לפי הנ"ל שפיר מתורץ הסתירה דהקשתי' והבין. ובדברי כתב סופר ניחא כמי תירוץ התוס' פה שמתרץ וי"ל דלקמן מיירי על גבי כסא או ספסל אבל באילן שעלה שם לעשות מלאכתו הוי כמו עליה ולכאור' קשה מסיפא דברייתא דקתני אלא במקום כמוך. וע"כ אילן לא הוה מקום נמוך ועדיין קשה. ולהנ"ל ניחא