ברוך מרדכי חלק א קכא

א"כ חייב מן התורה. כי כל תקנתם דברי תורה הוא ועיין היטב שם:

ואמר הרב המאה"ג הנ"ל א"כ היוצא מזה אף דרק אינו חייב אלא מדרבנן מ"מ מיקרי דאורייתא מלאו דלא תסור ומכל אשר יורוך. ולפ"ז שפיר מתורץ קושית התוס' אפי' היכא דרק אכל כזית דגן דרק חיובא מדרבנן מ"מ מוציא אף מי שאכל כדי שביעה כיון דמדרבנן מחוייב מיקרי מחוייב מדאורייתא מלאו דלא תסור ומכל אשר יורוך ושפיר דמוציא ושפיר מחוייב בדבר קרינן בי'. ולפ"ז שפיר בקטן דקאמר הגמרא לעיל דלא יוכל להוציא אביו אלא היכא דאכל אביו נמי רק שעורא דרבנן ושם לא שייך לומר דהוא דאורייתא מלאו דלא תסור זה אינו הא קטן גם על לאו דלא תסור אינו מחוייב כי קטן לאו בר חיובא הוא ונשאר רק דרבנן וממילא אינו מוציא אביו כי אם אכל אביו רק שעורא דרבנן. עד כאן דברי הרב המאה"ג החריף מוה' גאטטליב פישער נ"י והמה מחודדים ויזכר לטוב:

אבל לאחר בואי לביתי ובאתי לעיון היטב בסוגיא הנ"ל ראיתי כי יש לטעון על דברי הרב הנ"ל לדבריו קשה לי איך קאמר הגמרא שם ולטעמך קטן בר חיובא הוא אלא ע"כ דאכל שעורא דרבנן ואביו אכל רק כזית ובה"ג הקטן מוציא הא עדיין קשה הא זה הכזית דאכל אביו אף שהוא שעורא דרבנן מ"מ הוא דאורייתא מלאו דלא תסור וא"כ עדיין קשה הא זה הכזית דאכל אביו דאורייתא הוא והאיך מוציא הקטן את אביו הא בקטן בשעורא דזהו יאכל מה שיאכל אעפ"כ רק דרבנן ולאו דלא תסור לא שייך בקטן ואביו שאכל כזית שייך לאו דלא תסיר וא"כ עדיין קשה איך מוציא הקטן את אביו וצ"ע:

ובגוף הדבר שהובא בחתם סופר הנ"ל בשם הגדולים והיינו כיון שאמרו בברכה שמדרבנן מחייב מיקרי מחוייב מן התורה א"כ קשה פה הגמרא איך מתרץ דאביו אכל שעורא דרבנן א"כ עדיין הוא דאורייתא מלאו דלא חסור וא"כ איך מוציא קטן דאינו בר חיובא ואינו בכלל לאו דלא תסור לאביו דהוא בכלל לאו דלא תסור ואביו מצד זה הוא דאורייתא וצ"ע. ומה שנראה לע"ד לומר סברא ישרה ע"פ דברי הטו"ז סי' קי"ז ביורה דעה שכתב דאין כח ביד החכמים לאסור דבר שפירש התורה בפי' להתיר דאין כח ביד החכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא"כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה עיין היטב:

ולהנ"ל יש לי לומר פה כיון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הרי כתיב להדיא בתורה דוקא אם אכל כדי שביעה אז צריך לברך ברכת המזון אבל בלא אכל כדי שביעה הרי ההיתר מפורש בתורה וכן משמע להדיא מגמרא לקמן דף כ' ע"ב אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עצמם וכו' והנה ראינו דכתיב להדיא בתורה דוקא בכדי שיעור שביעה צריך לברך ברכת המזון ואף שאנו מדקדקים עצמן ועשו בזה כהחכמים והיינו מפני שאנו מדקדקין עצמן ויש כח בזה להחמיר על עצמן והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל אם אנו אין מברכין ברכת המזון ואינם שומעים לרבנן בזה בודאי לאו דלא תסור לא שייך, כי בדבר המפורש בתורה להדיא להתיר לע"ד עכ"פ מחזקת סברת הטו"ז על לאו דלא תסור אינו עובר ולא הוה דאורייתא. כי אפי' אין כח בשאר דברים המפורש בתורה להתיר להדיא להחכמים לאסור ורק בתפלה ובברכה יש לומר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ויוכל לדקדק על עצמן בה"ג יש לחכמים לתקן ברכת המזון אף פחות משיעור דאורייתא אבל עכ"פ לזאת מחזקת סברת הטו"ז כיון שנקט בתורה בפירש להתיר היינו רק לברך בהמ"ז אם אכל כדי שביעה ע"כ לא עוברין על לאו דלא תסור בה"ג לא שייך לאו דלא תסור כיון דמפורש בתורה להדיא פחות משיעור פטור מברכת המזון ורק בגונא שאין בתורה לא היתר ולא איסור והחכמים תקנו כגון הדלקת נר חנוכה ומקרא מגילה וברכת ק"ש אם דרבנן הוא דלא קתני בתורה כלל בה"ג שייך לאו דלא תסור וכאשר יור' ונכון הדבר:

ולפ"ז שפיר לענין כל הברכות קאמר החתם סופר דהוה כדאורייתא אבל פה בברכת המזון אף דהחכמים תקנו אף שלא שבעו ובכזית צריך לברך אבל הבו דלא להוסיף אף שאמרינן בה"ג יוכלו לתקן ברכת המזון אבל זה ודאי לא שייך אם לא יברך בכזית דיעבור על לאו דלא תסור היכא דמפורש בתורה להדיא דוקא אם אכל כדי שביעה אז יברך ברכת המזון והוי ההיתר מפורש בתורה בה"ג לא שייך לאו דלא תסור והוי רק דרבנן גמור ושפיר עולה דברי חתם סופר ולא קשה מברכת המזון ודוק היטב:

ובהיות כן חזרנו לסוגיא אשר לפנינו לתרץ קושית התוס' שהתחלנו דהקשה התוס' אמאי אמרינן דקטן שהגיע לחינוך דאינו כשר לקרות המגילה הא ע"כ כל מיקרי מגילה אינו אלא דרבנן וא"כ קשה אמאי לא אמרינן דאתיא דרבנן ומפיק דרבנן:

ולהנ"ל מאוד נעלה במקרא מגילה אמת אף שהוא מדרבנן מ"מ הוא דאורייתא מצד לאו דלא תסור כאשר מוכח באמת בגמרא דמדרבנן אשר ציונו מלאו דלא תסור וא"כ כיון דלאו דלא תסור שייך במגילה וזה אינו מפורש בתורה כלל ובה"ג הוה נמי איסור דרבנן דאורייתא תקנת חכמים לקרוא מגילה דאורייתא ובקטן לא שייך לאו דלא תסור וכל אשר יורוך דקטן גם על זה אינו מחויב לאו בר חיובא הוא כלל ורק דרבנן גמור הוא וע"כ לא יוכל הקטן שהוא דרבנן גמור להוציא אחרים ידי מגילה שהמה מדאורייתא מלאו דלא תסור ודוק היטב מאוד:

אך לאחר העיון נשאר עוד דבר צ"ע גדול לי על דברי חתם סופר הנ"ל שכל הברכות המה דאורייתא מלאו דלא תסור א"כ מאי בעי הגמרא ברכות דף כ' נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן ונפ"מ להוציא רבים ידי חובתן וכו' ואי דרבנן לא יוכלו להוציא הא להנ"ל גם נשים אם מדרבנן יוכלו להוציא דהמה בכלל לאו דלא תסור וא"כ הוה גם הדרבנן דאורייתא וצ"ע:

ולפי אשר בארנו פה אולי גם זה נעלה דטעמא דנשים פטורות משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והוי כמו שמפורש בהדיא דנשים פטורות מברכת המזון ובה"ג אם מפורש בהדיא לפטור בה"ג לא שייך לאו דלא תסור כאשר בארנו ונכון:

רש"י ד"ה הלכה כדברי שניהם להקל הלכה כר"י דלא בעי שמיעה והלכה כר' יוסי דלא בעי דקדק ומשמע מפירש"י הנ"ל אפי' לכתחילה לא צריך להשמיע לאזנו דלא בעי ע"כ משמע אפי' לכתחילה. והן אמת הרי"ף לא כן פירש אלא פירש להדיא הלכה כדברי שניהם להקל שאם לא השמיע לאזנו יצא וכו' ודוקא דיעבד וכו' ורש"י לא כן פירש אלא מפרש דלא בעי שמיעה אפי' לכתחילה משמע ומנ"ל לרש"י לפרש ככה וצ"ע:

ומה שנראה לע"ד דרש"י כיון לתרץ מה שהובא ברשב"א והוא הירושלמי רשב"א ד"ה אמר רב הלכה כדברי שניהם להקל כיון דאמרינן סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא רב יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ומה צריכ' לומר הלכה כדברי שניהם להקל אלא בגין דמשמע דתנ' לה ר' חייא בשם ר' מאיר לפום כן צריך למימר כדברי שניהם להקל ועיי':

ולפ"ז נראה לי לומר דרש"י רוצה לתרץ ולפרש כאשר הגירס' לפנינו בגמרא ובמתנית' דידן ברישא הקורא את שמע הוא סתם והוי סתמא ור' יוסי וקשה אז