ברוך מרדכי חלק א קיז

תירוץ זה עדיין לא מוכח לומר רבי יהודה הוא וא"כ קודם תירוץ זה שפיר נקט הגמרא בשם תנא קמא דעדיין לא מוכח דר' יהודה הוא והבן:

וגם לביאור מרדכי יוכל לפרש ולתרץ ככה וכאשר תרצתי לעיל קושית התוס' סוטה בדברי קדשו דפה שייך דלא צריך לפרש דזה הוא רבי יהודה דמפרש להדיא לקמן הרהור לאו כדיבור דמי וממילא יש לומר מה"ט קאמר רבי יהודה ברישא דמסתבר דכן מתרץ הגמרא תרתי ש"מ וכל אלה לאחר שתירץ תרתי ש"מ אבל קודם לכן שפיר קאמר בשם ת"ק. ולאחר העיון יש לומר יש לנו שני טעמים דרב יהודה סובר הרהור לאו כדיבור דמי הן מצד שביאר הצל"ח או מצד שביאר ביאור מרדכי ודוק והפך בה וה' יורנו נפלאות מתורתו הקדושה:

ובפשיטות פרשתי זה הגירסא דאי רבי יהודה ע"פ התוס' הנ"ל דתוס' הקשה מדוע לא קאמר כח' דהתירא ותירץ התוס' לר' יהודה פשיטא אי דיעבד מותר ה"ה אפי' לכתחילה נמי וזה שרצה הגמרא לאחר שסיים אמרו האי דקתני הקורא להודיע כחו דר' יוסי אז קשה קושית התוס' מדוע לא קאמר כחו דהתירא על זה קאמר הגמרא דאי רבי יהודה אפי' לכתחילה נמי יצא דהיינו פשיטא לר' יהודה דלכתחילה יצא ולא צריך לאשמעינן כסברת התוס' ודוק היטב:

הנה הרמב"ם פסק הרהור כדיבור דמי כמוכח הלכות ברכות פ"א הלכה ז' כל הברכות כולן צריך שישמע לאזנו ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו ופ"ק מהלכות ק"ש פסק הרמב"ם לגבי ק"ש וצריך שישמיע לאזנו כשהוא קורא ועיין כסף משנה בשם הר"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך בשפתיו לא שיקרא בלבו וראיתי במגן גבורים דכתב טעמא הוא משום דכתיב ודברת בם ובעינן דיבור גמור וכתב להביא ראיה דבפ"ק בעי ע"כ חיתוך שפתים ע"פ הרשב"א דכתב לפרש תרתי ש"מ דהיינו דאי בהרהור לא שייך לשון ור' יהודה ס"ל דאין צריך להשמיע לאזנו אבל צריך חיתוך שפתים ולכך צריך קרא לכל לשון הרי דבעי חיתוך שפתים לר"י דקי"ל כותי' והקשה לפ"ז יהיה קשה לרבינא דאמר דף כ' ע"ב הרהור כדבור דמי א"כ אתיא דלא כמאן דלר"י צריך להשמיע לאזנו ואף לר"י עכ"פ חתוך שפתים בעי וגם לרבינא למה לי קרא דשמע בכל לשון שאתה שומע הא בהרהור לבד סגי עיי' בשלטי גבורים:

ולע"ד הרי ביותר יוכל להקשות הרי אליבא דרבינא דאמר ממתנית' בעל קרי מדויק הרהור כדבור דמי וא"כ רבי יהודה דמחלק בסיפא במזון מברך לפניה ולאחריה משמע להדיא לדינא דרישא מודה רבי יהודה וכן החליט בעל ביאור מרדכי כאשר הבאתי וא"כ ע"כ ר' יהודה מודה לרישא דהרהור כדבור דמי וא"כ יהיה ר' יהודה עצמו מני' ובי' במתנית' סובר דבעי עכ"פ חיתוך שפתים. והנראה לע"ד באמת למסקנא דאסיק הגמרא רבי יהודה כרבא סבירא לי' יש לומר מן התורה צריך להשמיע לאזנו רק לכתחילה אבל לא דיעבד והנה כיון דחזינן מרבי דיוכל ללמוד מן התורה ולחלק בין לכתחילה ודיעבד ויש לומר גם לר"י תרתי ש"מ אעפ"כ לא צריך להוציא בשפתיו ויוצא בהרהור בדיעבד אפי' בהרהור אבל באמת יש לומר דפסוק אתיא כיון דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וצריך להוציא בשפתיו שפיר בא הכתוב על זה דלכתחילה דצריך להוציא בשפתיו בכל לשון שאתה שומע יוכל להוציא בשפתיו ועכ"פ נשמע מזה הפסוק דכתב שמע בכל לשון שאתה שומע דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו דאל"כ אפי' לכתחילה דלא צריך א"כ למה פסוק שמע בכל לשון אלא ע"כ עכ"פ לכתחילה צריך להשמיע לאזנו. ובא אז הכתוב לומר שלא צריך דוקא בלשון הקודש אלא בכל לשון וא"כ שפיר יוכל לומר לרבי יהודה הרהור כדיבור דמי ויוצא בדיעבד נמי בהרהור רק לכתחילה צריך להשמיע לאזנו ובכן שמע בכל לשון שפיר אתיא. ובכן יש לומר כיון דרק תרתי ש"מ והפסוק שמע לא בא רק להורות דצריך להשמיע לאזנו וע"כ שמע בכל לשון שאתה שומע יש לחלק בה"ג בין לכתחילה לדיעבד וא"כ יש לומר חדשות הא דרבינא סובר הרהור כדבור דמי יש לומר רק דיעבד הרהור בדיעבד כדבור דאי וכגון בעל קרי דהוא דיעבד אבל לכתחילה גם רבינא מודה דצריך להוציא בשפתיו. ובאלה היה נראה לע"ד לתרץ בגמרא דף כ' על רבינא דבעי אי נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן נ"מ להוציא רבים ידי חובתן והקשה הגאון רבי עקיבא איגר קשה לי' לרבינא לשיטתו דסובר דהרהור כדבור דמי אף אם אשה בהמ"ז דרבנן מ"מ יהיה יוצאים אנשים בברכתן דכיון ששומע לא גרע מהרהור ואף דנראה גם לרבינא עכ"פ מדרבנן צריך להוציא בשפתיו ע"ז שפיר אתיא דרבנן ומפיק דרבנן עכ"ל עיי':

ולע"ד נראה כאשר בארתי גם מדאורייתא לרבינא צריך להוציא בשפתיו וא"כ שפיר דבעי גמרא נ"מ להוציא רבים לכתחילה ואף שהרהור כדבור דמי דוקא דיעבד כגון בבעל קרי אבל לכתחילה שיוכלו נשים להוציא אנשים בברכת המזון לא דכל אחד יברך לעצמו ברכת המזון ואי דלא גרע מהרהור זה רק דיעבד אבל לכתחילה לא ולחלק מדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד ע"כ מוכח פה מרבו של ר"י דיש לחלק בה"ג בין לכתחילה לדיעבד וכמוכח בסברת הפוסקים. ובפרט יש לי לומר דבר חדש הנה ראיתי בטו"ז הלכות מגילה רפ"ט ס"ק א' שרוצה ליישב הרמב"ם דהרמב"ם פסק במגילה חרש דיעבד נמי לא ובק"ש פסק לא השמיע לאזנו בדיעבד יצא עיי' שסיים בסוף דקאמר כר"י אליבא דראב"ע דאמר צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע וקשה בדבריו דמלשון צריך משמע לכתחילה כדפירש רש"י ואח"כ מביא הפסוק דמשמע אפי' דיעבד דהא קרא לא זכר לכתחילה אלא ע"כ הפסוק ממעט אפי' דיעבד היכא דאינ' בר שמיעה לגמרי דהיינו חרש. אבל שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו ע"כ אין שם רק אזהרה בעלמא לכתחילה עיי' ולפ"ז יש לנו לומר בק"ש דצריך לשמוע באזנו ע"כ הוא רק לכתחילה וכתוב לחרש אתיא וא"כ ממילא בדיעבד יוצא בהרהור אבל לא לכתחילה. ויש לומר הא דרבינא סובר בק"ש יוצא בהרהור אבל רק בדיעבד כגון בעל קרי דלא יוכל לקרות וגם רב יהודה מודה לזה:

אך על זה צריך חקירה פה בק"ש אם הוא בעל קרי אם הוא כחרש ויהיה בילה מעכבת בו כה"ג לא יהיה הרהור כדיבור דמי או לומר דראוי לבילה. מיקרי ורק קרי דרמי' עליו אבל זה דחוק ובודאי בשעה הזה אינו ראוי לבילה מיקרי ויהיה קשה לטו"ז הנ"ל וצ"ע:

אך בדבר הזה גופא צריכים אנחנו לדון אם דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו רק בדיעבד יצא מה הדין בהרהור אם הוא תמיד כלכתחילה דעדיין לא עשה ולא כלום דהיה רק מהרהר ודיעבד שייך רק במעשה או דבור נמי הוי כמעשה אבל הרהור הוי תמיד כלכתחילה ושייך רק דיעבד בבעל קרי. או יש לומר לענין שבת דהרהור אסור או לענין דמהרהר בבהכ"ס שם אסור דהרהור כדבור דמי ויש נפ"מ טובא ולע"ד נראה כל הרהור הוי רק כלכתחילה היכא דיוכל להתפלל לא יהרהר ולא מהני ההרהור דהוי כלכתחילה. ולפ"ז נראה לי ליישב תמיהת הביאור מרדכי שמתמה אהר"י והרא"ש דאמרו לקמן בסוגיא בספקו אם קי"ל דהרהור כדבור דמי אם לאו אמאי לא מייתי ראיה מהך מתניתא דמגילה וגם מהא דתנן בר"ה כ"ט זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח ואמאי הא לא גרע שמיע' מפי אחרים מאלו הרהור בעצמו למ"ד הרהור כדבור דמי אלא ע"כ דקי"ל בפשיטות הרהור לאו כדבור דמי עכ"ל. ולע"ד יש לומר לעולם הרהור כדבור דמי אך זה רק דיעבד היכא דלא