ברוך מרדכי חלק א קטז

דמי ע"כ מוכח מינה דהוא סובר אפי' לכתחילה מותר בלא השמיע לאזנו ואינו צריך כסברת התוס' דאי שרי דיעבד מהיכא תיתי לכתחילה וא"כ לכאורה קשה מאי מקשה הגמרא כלל וממאי דר' יוס' היא דילמא ר' יהודה ואמר גבי ק"ש נמי דיעבד אין לכתחילה לא הלא לא יוכל לפרש כן בשום אופן דלר' יהודה מתיר בדיעבד ולכתחילה אוסר הלא זה פשיטא הוא כסברת התוס' מהיכא תיתי לאוסרה אי שרי דיעבד ה"ה לכתחילה כיון דלא דרש שמע וא"כ מאי מקשה הגמרא כלל ושפיר קאמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הוא אבל יש לומר הגמרא הקשה מכח תדע דע"כ מוכח כן במתנית' והי' הטעם איך ש היה ע"כ מפורש להדיא דר' יהודה רק בדיעבד מתיר וזה שסמך להקושיא תדע דקתני הקורא דיעבד אין דייקא אף שמצד הסברא ע"כ ליכא למימר כן כאשר בארנו פשיטא הוא כיון דמתיר דיעבד ע"כ לכתחילה נמי אבל אעפ"כ מדויק דסובר רק בדיעבד והוי מפורש בהדיא תדע דנקט הקורא דיעבד אין ולכתחילה לא וכל קושית הגמרא מהך תדע ודוק. על זה משני הגמרא היטב בטוב טעם הא דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאמר דיעבד נמי לא ואז מפרש הגמרא בטוב. וא"ת אף אי ליכא מדויק מלשון הקורא אבל אעפ"כ יוכל למימר כן דר"י רק דיעבד מתיר אבל לזה מפרש הגמרא דאי רב יהודה אפי' לכתחילה נמי יצא דייקא זה הוא עוד דיוק גמור לתנא דמסייע לרב חסדא אי רב יהודה אפי' לכתחילה נמי יצא במתנית' דע"כ כיון דמתיר דיעבד ע"כ לכתחילה נמי יצא מהיכא תיתי לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכיון הגמרא לסברא הנ"ל כיון דלא דרש שמע ע"כ רב יהודה לכתחילה נמי מכשיר וזה הוא עיקר סברתו דאי רב יהודה אפי' לכתחילה נמי דאין לחלק וכיון הגמרא לסברת התוס' אות לאות בקיצור לשונו הטהור והמבין יבין. וזה הוא עיקר טעמא דרב חסדא דע"כ לא שייך לאוקמא כר' יהודה. כיון דרב סובר הרהור לאו כדיבור דמי ע"כ אי שרי דיעבד ה"ה לכתחילה נמי שרי ודוק כי חרוץ הוא. ובזה נראה לי נמי ליישב דקדוק אחד שדקדקתי מדוע לקמן בקושית רב מתנא שאמר במגילה הא נמי ר' יוסי הוא דהקשה הגמרא דילמא רב יהודה ולכתחילה הוא דלא ולא קאמר תדע אלא דשני ושני לעיל קאי על רב חסדא ויוכל לומר על ר"י תרתי ש"מ ודוק היטב. וכיון שבאנו לדבר הזה שוב יש לי לומר דבר חידוד בגרס' דאי ר' יהודה הנה התוס' בד"ה דילמא רב יהודה היא הקשה והלא אין נזכר ר' יהודה ברישא וי"ל דפשיטא מדסיפא רב יהודה רישא נמי רב יהודה ועיי' פ"י שמתמה מאוד על תוס' הנ"ל שכתב דבריהם תמוהים אדרבה בכמה סוגי' הש"ס משמע להיפוך מדסיפא ר"י רישא לאו ר"י היא עיי' בפ"י והנה גם בתירץ פ"י בהו"א ע"כ לא מוכח מיד בפשיטות דמתנית' ת"ק ר' יהודה הוא ויוכל לומר ג"כ ר"מ היא. ולהנ"ל יש לומר כיון דכל אלה דלא יוכל לומר תרתי ש"מ לרב יהודה דוקא כאשר בארנו פה דהוא סובר הרהור לאו כדיבור דמי בפירוש במתנית' לקמן אבל אי הגירסא כר' מאיר אז לא מדויק מידי דלא יוכל לומר תרתי ש"מ ובאמת יוכל לומר תרתי ש"מ ודוקא דיעבד וקרא אתיא בכל לשון שאתה שומע וממילא יוכל לחלק בין לכתחילה לדיעבד אבל אי הגירסא ר' יהודה היא אז ע"כ אי שרי דיעבד אפי' לכתחילה מותר דלדידי' ליכא למימר תרתי ש"מ דהרהור לאו כדיבור דמי כן סובר ר' יהודה וכיון דלא יוכל לומר תרתי ש"מ ממילא כיון דשרי דיעבד גם לכתחילה מותר כהנ"ל ובפרט רב חסדא ככה היה לו הגירסא דנקט דתנן הקורא וכו' דברי רבי יהודה וגם הגמרא נקט דילמא ר"י הוא וא"כ שפיר כיון דהיה לו הגירסא ר' יהודה שפיר דמוקי כר' יוסי ולא כרב יהודה דבדיעבד דוקא כסברת התוס' דע"כ ליכא לחלק לרב יהודה בין לכתחילה לדיעבד וזה שנקט הגמרא דאי רב יהודה אם באמת הגירסא במתניתא רבי יהודה כאשר נקט פה רב חסדא וגמרא. א"כ אפי' לכתחילה נמי יצא דר' יהודה סובר הרהור לאו כדיבור דמי ע"כ מדויק היטב דאפי' לכתחילה נמי יצא כסברת התוס' אבל מה שאינ' כן אי לא היה הגירסא כרבי יהודה הייתי יוכל לחלק בין לכתחילה לדיעבד או אי היה הגירסא כשאר תנאי גם רב מאיר לא צריך לגרוס כי באמת לר"מ דדרש על לבבך נמי היה קשה כמוכח בגמרא אלא דהגמרא רק כיון אי רבי יהודה אי הגירסא רבי יהודה ע"כ מוכח דלכתחילה נמי יצא ודוק כי חרוץ הוא:

והנה גם הגאון הצל"ח מפרש פה התוס' בדרך נאה ומחודר והוא מפרש דע"כ מדויק מרבי יהודה דסובר דצריך דוקא להוציא בשפתיו ולא יצא בהרהור מאחר שנקט במתנית' קרא ולא דקדק באותיות רבי יהודה אומר לא יצא א"כ ע"כ מוכח דבהרהור לא יצא דאל"כ לא יהיה גרע קרא ולא דקדק מהרהור דג"כ יוצא עיי' היטב:

והנה אף שבארתי לעיל דאין זה מכרעת דר' יהודה לקמן במתנית' בעל קרי סובר הרהור לאו כדיבור דמי וכפירש תוי"ט לקמן דגם ר' יהודה ברישא מחולק. אבל יש לומר כל דברי הזה לצל"ח דג"כ מוכח דר' יהודה סובר בהרהור בשום אופן. לא יצא ממתניתין פה. וצריך דוקא להוציא בשפתיו ועדיין רבי יהודה לשיטתו הכל נעלה כאשר בארנו. וממילא לא צריך לדברי צל"ח שהאריך. אלא כביאור מרדכי הנ"ל וכאשר אנכי בארתי בה"ג כיון דמוכח ממתניתין מר' יהודה גופא דסוב' הרהור לאו כדיבור דמי מהך דקרא ולא דקדק באותיו' דאף דיוצא בלא השמיע לאזנו אבל עכ"פ צריך להוציא בשפתיו ובכל אלה ניחא כל דברי שבארתי עד הנה גם הגירסא דאי רבי יהודה הכל נכון מאוד אות לאות כאשר דברנו עד הנה והבן כי נעים. והיה רצוני לאמר בזה לתרץ קושית התוס' דהקשה בד"ה דילמא רבי יהודה והלא אין נזכר ר' יהודה ברישא. ולהנ"ל יש לומר דהגמרא דייק דע"כ רבי יהודה היא ברישא מאחר דשקלא וטריא וסיים ור' יוסי תרתי ש"מ ולסברת הרשב"א קשה א"כ מ"ט דת"ק דלא אמר תרתי ש"מ ע"כ צריך לומר דת"ק סובר דצריך עכ"פ להוציא בשפתיו וע"כ הסברא דזה הוא רבי יהודה הת"ק ולא צריך לפרש כלל דבריו ולומר ות"ק סובר דצריך עכ"פ להוציא בשפתיו כיון דזה הוא רבי יהודה הת"ק ורב' יהודה בפירוש סובר בסיפא קרא ולא דקדק באותיות ר' יהודה אומר לא יצא ע"כ רישא ר' יהודה הוא זה וצריך להוציא בשפתיו וממילא לא שייך תרתי ש"מ ולכן הסברא דזה הת"ק הוא רבי יהודה ודוק:

ובהיות כן נעלה לי מאוד לתרץ דקדק שדקדקתי הנה האמת הגמרא לקמן נקט ודילמא רבי יהודה וכן רב חסדא היה לו ככה הגירסא דנקט דתנן ור' יהודה אומר ואם כתירוץ התוס', ע"כ דייק מסיפא רבי יהודה רישא נמי רבי יהודה א"כ קשה לי מדוע נקט בתחילת הסוגיא שהקשה מ"ט דר' יוסי ות"ק סבר שמע בכל לשון א"כ קשה אם היה מוחלט בגמרא פה הגירסא רבי יהודה או מפני דסיפא ר"י רישא נמי ר' יהודה מדוע נקט פה ות"ק והו"ל לגמרא לומר ורבי יהודה סובר שמע בכל לשון ולמה נקט שם ות"ק. ולהנ"ל מאוד נעלה דבכל אלה דדייק הגמרא דמסתבר דת"ק ר' יהודה הוא היינו לאחר דתירץ הגמרא ור' יוסי תרתי ש"מ וא"כ קשה א"כ מ"ט דת"ק דלא דרש תרתי וע"כ אז צריך לומר ת"ק ע"כ רבי יהודה היא דסובר להדיא בסיפא קרא ולא דקדק באותי' לא יצא וע"כ צריך להוציא בשפתיו וע"כ ברישא הוא רבי יהודה ושפיר לר' יהודה לא שייך תרתי ש"מ ולא צריך לפרש כלל כי ממילא מובן כיון דהוא רבי יהודה ע"כ סובר דצריך לפרש בשפתיו. והנה כל אלה לאחר דתירץ הגמרא תרתי ש"מ אבל קודם