ברוך מרדכי חלק א קיא

ופה כתב מטעמת אינו מברך כלל וע"כ צריך לחלק בין מטעמת לאוכל מטעמת כיון שאינו כוונתו לאכילה פחות מכשיעור לא יברך אבל אוכל כיון שכוונתו לאכול אף פחות מכשיעור צריך לברך וכן מבואר בכסף משנה שמפרש משום דכתיב ואכלת וברכת שיהיה לו כוונת אכילה משמע ורביעית אע"פ שמטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פסק המחבר באורח חיים סימן ר"י:

והנה מה שנראה לי לפלפל ולתמה בזה הענין הוא דהנה הכסף משנה מפרש שם פרק ג' על אכל פחות מכזית הטעם מפני מה מברך ברכה לפניה כיון שאינו מברך לבסוף לא הוה לברך לפניו וסיים שלכך אמרו בתחילה יברך אפי' על כל שהוא שמא ימלוך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמא אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו אוקמא אדינא. ולפ"ז קשה לי אם זה הוא הטעם קשה ג"כ מטעמת פחות יהיה חייב ברכה לפניה אף שלא היה לו כוונת אכילה וחייב על רביעית ברכה וא"כ למה פסק במטעמת פחות מרביעית דלא חייב בברכה וכשאני לעצמי הייתי אומר הא דאמרינן מטעמת אינו טעונה ברכה לפניה היינו כשיטות התוס' דאיירי בחוזר ופולט וכן כתב הרי"ף בתענית וא"כ שפיר איכא סברא לחלק בין אוכל לטועם אוכל פחות מכשיעור חייב משום דבלוע ושייך סברת כ"מ דימלך ויאכל עוד ויצרף משא"כ טועם היינו דחוזר ופולט ופה לא שייך דיטעום עוד ויצרף דלא שייך שיצרף דכבר פלט הראשון אלא פה עדיין יש לחוש דילמא ימלך ויבלע אף שכעת רק חושב לפלוט וא"כ יהיה צריך ברכה אבל גם זה נעלה אם מתחילה רק טועם פחות מרביעית ועל דעת לפלוט וא"כ אם יבלע גם זה עדיין לא צריך ברכה מדינא דפחות מרביעית הוא ורק החשש דימלוך ויטעום עוד בה"ג איכא שני חששות חדא דילמא יבלע ואז דילמא יטעום עוד ויצרף ותרי חששות לע"ד לא חיישינן. אבל אם אמרינן כסברת כסף משנה דהרמב"ם סובר מדנקט סתם לגבי ברכה שאפילו בולע נמי פטור ולהנ"ל קשה איך יפרנס לדעתו הא הוא מפרש דטעמא דהרמב"ם הוא דפחות מכשיעור אכילה דלא יברך דילמא יאכל עוד ויצרף א"כ בטעמא פחות מכשיעור נמי יחייב מה"ט דילמא יטעום עוד ויצרף ואפשר לדחוק ולומר במטעמת כיון שבשעת שהוא טועם היה כוונתו רק על פחות מרביעית ואף שאז ימלוך ויטעום עד רביעית מ"מ לא מיקרי בזה אכילה כיון דבאמת כוונתו רק לטעום ולא לאכול אבל אם מתחילה כוונתו מיד לטעום רביעית אף על שמטעמת כוונת אכילה יש לה כן יש לדחוק. אבל לפ"ז נדחה דברי הצל"ח במחילת כבודו ריש פרק כיצד מברכין דקאמר שם הגמרא מכאן אמר ר"ע אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיברך וכתב בסברתו הוא גזירה שמא יאכל כשיעור וגזירה זו שייך בברכה לפניה וכתב כן מצא בכסף משנה פ"ג מהלכות ברכות כאשר הבאתי לעיל ולע"ד לפי הנ"ל בטעימה ע"כ לא שייך לגזור דהא ראינו דהרמב"ם פסק בטעימה פחות מכשיעור דלא לברך וכבר בארנו דטעמא הוא דבתר כוונתו אזלינן כיון דחושב רק לטעום פחות מרביעית לא מצרפין אז אף אי טועם יותר כסברת הנ"ל שבארנו יהי' איך שיהיה הצל"ח הביא ראיה מכסף משנה ובמחילת כבודו לא זכיתי להבין דע"כ מכסף משנה אינו ראיה הוא מפרש דוקא כן על הרמב"ם אם אוכל פחות מרביעית שם פסק הרמב"ם דחייב אבל לא בטועם פחות מכשיעור שם פסק הרמב"ם להדיא דלא מברך ור' עקיבא איירי מטעימה דאמר אסור לאדם שיטעום כלום וצ"ע בשלמא לשיטת ר"ת דקאמר דוקא טועם ופולט אינו צריך ברכה וא"כ יש לחלק כאשר אמרתי בטועם ופולט ליכא למגזר דיצרף עוד ור"ע יש לומר איירי הכא בטועם ובולע בה"ג שייך סברא שיצרף. ובגוף דברי ר"ע אנכי מסופק מאי בכוונתו אם כוונתו טועם ובולע הוא דצריך לברך או כוונתו אפי' טועם ופולט ובזה יש קצת ראיה לשיטת ר"ת דמטעמת איירי בטועם ופולט דאז ר"ע שפיר דלא מחולק על הברייתא דיש לומר ר"ע איירי בטועם ובולע אבל להני שיטות דאיירי בטועם ובולע א"כ הו"ל להביא ברייתא דלא כר"ע כדרך הש"ס ומדבריו שנקט אסור לאדם שיטעום כלום משמע דאפי' פחות מכשיעור וכל אלה צריך עיון ולפי דעת הכ"מ פרק א' מהלכות ברכות דאפי' טועם ובולע פטור מברכה ע"כ ר"ע מחולק על הברייתא הזאת ולע"ד טעמא של הכסף משנה משום דהרמב"ם סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי פטור מברכה ואמר טעם וסמך לזה כי מצד הסברא החיצונה כיון שהוא בולע ומיקרי הנאה לחייב בברכה אבל נתן טעם לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת שיהיה לו כוונת אכילה במשמע. ובתר כוונה אזלינן לאפוקי מטעמת דלא היה לו כוונת אכילה ליכא למיחש לצירוף כהנ"ל כאשר בארתי:

ובזה נראה לע"ד לומר לכן באמת נדחק לקמן פרק ג' בסברא זו דטעמא דהרמב"ם הוא משום הכי חייב משום דיצרף ולא מפרש כפשוט' דברכה תליא בהנאה וכיון דפחות מכשיעור עכ"פ הנאה יש לו חייב לברך מצד אסור להנות בלא ברכה אבל אי ככה מפרש דעל הנאה צריך לברך א"כ קשה מדוע פסק הרמב"ם דבריו לענין טעימה דפטור ונקט סתם ומשמע דאפי' בולע כמי פטור וטועם ובולע מיקרי הנאה כמוכח מדברי הרמב"ם הלכות תענית דוקא כשחוזר ופולט אבל בולע מיקרי הנאה לענין תענית וא"כ גם פה מיקרי הנאה ומדוע לא יברך לכן מפרש על הנאה לחוד אי לא מיקרי אכילה לא מברך כי סמך על קרא ואכלת וברכת לאפוקי חצי שיעור דלא מיקרי אכילה ורק באוכל חצי שיעור הטעם משום חשש דשמא יצרף וזה לא שייך פה בטעימה כיון דבתר כוונתו אזלינן וכוונתו רק לטעום ולא לאכול ואף דאם ימלך ויטעום עוד אבל עכ"פ כוונתו בבת אחת לא היה על שיעור לטעום ולא מיקרי אכילה כהנ"ל משא"כ באכילה כיון דמתחילה מיד היה הכוונה לאכול אלא דהוא חצי שיעור אז כיון דאם מיד תוך אכיל' פרס אוכל עוד שפיר דמצרף והבן:

גמרא אמר רב כל הנותן שלום וכו' שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא עיי' רש"י כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תעסקו בכבוד אדם וראיתי רש"י בישע מפרש הפסוק שם על דרך אחר שמפרש שלא לשמוע לאותן המתעים אתכם מאחרי ולהשתחות למעשה ידיו אשר נשמה באפו אשר כל חיותו וכוחו תלוי בנשמת אפו שהוא רוח פורח היום ישנה בו ומחר תצא ממנו וכו':

ובדרוש אגדה בארתי שדברי רש"י מכוונים להדדי וכאשר בארתי ודרשתי בדרוש לשבת תשובה מה שאנו מתפללין מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו' ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' מלך ומלכותו בכל משלה. ובארתי הנה יסוד גדול לאדם קרוץ מחומר לשמרו מכל אבני נגף שלא יפול במצודת היצר וירומם וינשא באהבת ה' ובתורתו ויום יום יוסיף אומץ לקרב אל הקודש אם רוממת אל בגרונו והשריש האמונה היקרה בלבו שמה' הרחמים כל מצעדי גבר ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ה' מנת חלקינו הוא תומך גורלינו ואף איש איש מפרי מעללו יאכל ובזיעת אפו יבקש לחמו ואיש את רעהו יעזור אלו חורשים ואלו בונים אלו טוחנים ואלו אופים אלו אורגים ואלו טווים אלו בוצרים ואלו דורכים אלו מוכרים ואלו קונים ודרכו של אדם יחפץ עם כל אלה מבין ומביט ה' הוא הנותן כח לעשות חיל ועל כל מעשה בני אדם ופעולתיו דבר ה' יקום לעולם הוא אמר ויהי הוא ציוה