ברוך מרדכי חלק א קח

דסובר חרוסת אינו מצוה. אבל לראב"צ דסובר חרוסת מצוה דרבנן יש לומר לעולם אף אי קיימינן כתירוץ התוס' זבחים דחוזק המרירות דוקא מבטל אבל עדיין נראה בסברתי ויש לומר בודאי טעם מרור חזק הוא ובקל מבטל את הטעם של מצה אבל הסברה נמי בחזקה לומר איפכא אין כל דבר דיוכל לבטל המרור דחוזק המרירות קשה מאוד ותמיד נשאר טעם מרור והסברא נכונה מאחר שהמרור בקל יתבטל דבר אחר מחמת חוזק המרירות א"כ גם דבר אחר לא יוכל לבטל המרור דחזק הוא טעם המרור וכח מרירות לא יבטל בקל וסוף כל סוף נשאר טעם מרור. ואי תימא הא ע"כ מוכח מהך כאשר בארנו דאחר מצה ראשונה לא יוכל לכרוך הדדי מצה ומרור דאתיא מצה דרשות ומבטל לי' למרור אלמא דמצה יוכל לבטל גם מרור אף שיש למרור חוזק מרירות. אבל לראב"צ לא מוכח כאלה דהא ראב"צ סבר חרוסה מצוה וא"כ יוכל לומר דלכן לא יכרוך הדדי מצה עם מרור ויאכל מיד אחר אכילת מצה הראשונה דא"כ היאך יקיים מצות החרוסת דלטבול תחילה מצה בחרוסת אי אפשר דאתי חרוסת דרבנן ומבטל לי' למצה דאורייתא ואי דיטבול אח"כ זה מצה ומרור שיאכל בהדדי בכריכה בחרוסת אז אתיא מצה דרשות כיון דכבר אכל מצה החובה. אז הוא מצה רשות ומבטל לי' לחרוסת דמצוה ומצה לחרוסת יוכל לבטל וא"כ לעולם מצה לא יוכל לבטל מרור דחוזק המרירות לא יתבטל והא דלא לכרוך מצה עם מרור משום דאתיא מצה דרשות ומבטל לי' לחרוסת דמצוה וא"כ שפיר דלא מקשה התוס' על ראב"צ דיבוא חרוסת דמצוה ויבטל למרור דאורייתא חרוסת אין יוכל לבטל מרור מפני חוזק המרירות כאשר בארנו. מרור יוכל לבטל דבר אחר מפני חוזק המרירות כאשר בארנו אבל מצה יוכל לבטל החרוסת ובכן יוכל לבוא מצה דרשות ומבטל לי' לחרוסת דמצוה כאשר בארנו. ואל תשיבנו בחרוסת רק הטיבול המצוה ולא שייך שיבטל החרוסת. זה אינו מגמרא פסחים שהקשה מאי מצוה זכר לתפוח וכו' ע"כ משמע משום דמצוה לאכול בחרוסת והבן:

ותוס' רק מקשה לרבנן דקאמרי חרוסת רשות וא"כ ע"כ מוכח מדוע לא עשה כריכה בהדדי מצה ומרור ע"כ מוכח דיבוא מצה דרשות ויבטל למרור אף למרור ולא אמרינן משום חוזק המרירות לא יתבטל וגם לא יוכל לומר דמצה רשות יבטל החרוסת הא לרבנן חרוסת נמי רשות היא משא"כ לראב"צ לא מדויק כלל דיוכל מצה לבטל המרור ודוק היטב מאוד:

גמרא ש"מ מצות צ"כ והקשתי אם זאת רוצה לאשמעינן מדוע לא בקט הקורא את שמע צריך שיכוון את לבו או הקורא את שמע אם כיון לבו יצא. והנראה ליישב כי הנה עוד דקדקתי דנקט והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא זה פשיטא דיצא וע"כ רק רוצה לאשמעינן אם לא כיון דלא יצא הו"ל למנקט אם לא כיון לבו לא יצא. שוב יש לדקדק לע"ד מה זה דנקט לשון דיעבד הקורא בתורה והגיע וכו' דמשמע דוקא דיעבד יצא הו"ל לכתחילה יוכל לומר כן אם הגיע זמן המקרא יוכל לכוין לידי ק"ש ויקרא. והנלע"ד ע"פ תוס' ד"ה היה קורא אם כיון לבו יצא בירושלמי אמרינן ברכות אין מעכבות דאע"פ שלא אמר שתים לפניו ושתים לאחריו יצא דאל"כ תקשי מאי מהני אם כיון לבו הא לא בירך תחילה ולהנ"ל יש לי לומר זה שרוצה לאשמעינן דרק בדיעבד יצא דברכות ע"כ מעכבות עכ"פ לכתחילה וזה שנקט לישנא דיעבד משום לכתחילה הברכות מעכבות. ולפ"ז מתורץ נמי למה לא נקט אם לא כיון לבו לא יצא אז הו"א הא אם כיון לבו אפי' לכתחילה מותר לעשות כן וברכות אין מעכבות אפי' לכתחילה לכן שפיר דנקט אם כיון לבו רק בדיעבד יצא. ולפ"ז מתורץ מה שהתחלנו להקשות למה נקט היה קורא בתורה הו"ל למנקט הקורא את שמע צריך שיכוון ולהנ"ל מתורץ בזה הלישנא בקורא בתורה רוצה לאשמעינן דברכות אין מעכבות ואף אם קורא בתורה דע"כ לא מברך יצא ומילתא אגב אורחא קמ"ל ודוק. וכן מבואר בהרשב"א ואשמעינן מהכא תרתי חדא דאין הברכות מעכבות וכו' ובודאי כנים דברי:

הפ"י הקשה על רבינו יונה שכתב לעיל בפרקא קמא גבי פתח בדחמרא כתב הר"י דאע"ג דקי"ל מצות אין צ"כ היינו כשעושה מעשה המצוה כגון נטילת לולב וכו' משא"כ במצוה שאינו אלא באמירה כגון ברכת הנהנין וברכת המצות בה"ג צריך כוונה ולפ"ז קשה סוגיא דהכא דמקשה מק"ש אתוקע לשיר ולפי שיטתו לא קשה מידי דהא ק"ש נמי הוה מצוה שתלוי באמירה בה"ג צריך כוונה עיי'. והנלע"ד ע"פ דברי פ"י שהקשה עוד מאי קאמר הגמרא ש"מ דילמא שאני ק"ש דבעי כוונה משום דכתיב על לבבך כדאיתא בסמוך להדיא בברייתא אשר אנכי וכו' ויש ליישב דהא דילפינן מעל לבבך דצריך כוונה היינו שצריך לכוון פי' המלות לצאת ידי חובת המצוה וא"כ למאי דס"ד השתא דהא דקתני ואם לאו לא יצא היינו משום שלא נתכוון לצאת אע"פ שמתכוון פי' המלות דהא קתני היה קורא בתורה ומסקינן לקמן דדברי תורה בהסכת והיינו שמכוון היטב פי' הדברים ואפ"ה כיון שלא נתכוון לצאת לא יצא א"כ מקשה שפיר ש"מ מצות צ"כ ולפ"ז נראה לי לתרץ התמיה על רבינו יונה והנראה בסברתי הן אמת הרבינו יונה אמר כיון שאין מתכוון באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות וזה דוקא אם לא מתכוון כלל אפי' פירש המלות לא מכוון אלא אמר סתם. אבל היכא שמכוון פי' המלות זה כבר עושה מעשה כמו מעשה לולב בלא כוונה גם הוא עושה לכל הפחות מצוה שיכוון פי' המלות ורק שלא מכוון לשם ק"ש לשם מצות ק"ש אבל פי' המילות מכוין בה"ג אם אמרינן מצות אין צ"כ די באלה משא"כ באמירה בעלמא בה"ג בודאי צ"כ ובאמת ראינו לכוון פי' המלות מילתא הוא דדוקא גבי ק"ש צריך לכוון משום על לבבך ושפיר מקשה הגמרא בהו"א דאפ"ה אם לא מתכוון לצאת לא יצא אף שפי' המילות מכוון וע"כ מוכח דמצות צ"כ:

ובזה נראה לי יפה עולה תירץ הגמרא שמתרץ באמת כן מאי אם כיון לבו לקרות דייקא באמת אין צ"כ רק באמירה בעלמא בשום אופן לא יוצא כסברת רבינו יונה וכיון לבו פה לקרות היינו דמכוון פי' המילות וכיון דזה לכל הפחות כיון כבר יצא ע"ז הקשה הגמרא והא קא קרי ומתרץ בקורא להגיה ופירש"י שאין מתכוון לקרות ואז אפי' פי' המילות לא כיון, ובה"ג הוי רק אמירה בעלמא ובזה בודאי לא יצא כדעת רבינו יונה. ובהיות כן מתורץ קושית התוס' ד"ה בקורא להגיה שהקשה התוס' הא אכתי קא קרי ולהנ"ל מאוד נעלה כיון דרק קורא להגיה ואפי' פי' המילות לא מכוון בה"ג בודאי לא יצא רק אמירה בעלמא ובאמירה לא יצא כדעת רבינו יונה ואדרבא ראיה לדבריו ודוק היטב:

שוב מצאתי שישר הילכתא בתירוץ על קושית התוס' שכונתי לדעת הצל"ח וברוך שכוונתי אבל מקום הניחו לי לתרץ באלה הרבינו יונה ונעלה מאוד בעה"י. ע"ב גמרא ואמר רב יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש פירש"י פרקדן וכו' לייט מאן דגני שמא יתקשה אבר תוך שינתו ונראה לרבים והוא גנאי ועיי' תוס' נדה ד"ה לייט ומה שפירש עוד שפעמים מתגלה ומתקשה לא נראה דבבית סגור או אפל מאי איכא למימר אבל לרש"י גם שם מפרש שגנות הוא וע"כ צריך לומר באמת בבית אפל מותר מצד ה"ט ורק באינו אפל אסור אבל רש"י גם שם נדה מפרש עוד טעם אחר ועוד שידו מונחת לו על איברו ומתחמם ולזה הטעם אפי' בבית אפל נמי אסור וקשה לי פה ברכות מדוע הביא רש"י