ברוך מרדכי חלק א קז

סתם מטבל בחזרת משמע אפי' בחרוסת נמי יוכל להטביל בטיבול הראשון וכיון דטיבול הראשון הוי בחרוסת הוי מצוה במצוה ואין מבטל המרור ואי דלא כיון לשם חרוסת הא אין צריך כוונה ואף דלא כיון לשם חרוסת ולא לשם מרור אפי' הכי יצא בלא כוונה אלא ע"כ מצ"כ:

ובהיות כן מתורץ קושית התוס' בר"ה דהקשה מדוע לא הקשה על רבא מר' יוסי פסחים דע"כ מוכח דמצ"כ לפי הנ"ל לא מוכח מידי די"ל דרבא סובר טיבול הראשון הוי בחומץ או במים וכהנ"ל ואתיא טיבול דרשות ומבטל לי' למרור דמצוה אבל לעולם מצות אין צריכות כוונה ודוק. ולפ"ז לדידן דנוהגין טיבול הראשון חומץ או מים שפיר פסק הרי"ף מצות אין צריכות כוונה ומר' יוסי לא מוכח דע"כ בטיבול הראשון אתיא טיבול הרשות ומבטל לי' למרור דמצוה ודוק:

וכיון שבאנו לזה אמרנו ג"כ לתרץ הרמב"ם דהרמב"ם פסק דטיבול הראשון נמי הוה בחרוסת ע"כ פסק כר' יוסי מצות צריכות כוונה כיון דטיבול הראשון הוי בחרוסת מוכח מר"י דמצות צריכות כוונה כהנ"ל דאז קשה למה לך תרי טבולי ואי דטיבול הראשין מבטל הא להרמב"ם דטיבול הראשון הוי בחרוסת ע"כ לא מבטל כהנ"ל ודוק. עיי' רמב"ם פרק ח' מהלכות חו"מ הלכה ב':

באופן אחר פניתי ליישב כל אלה דהנה תוס' הקשה כאשר כבר הזכרתי הא איכא חרוסת דרשות ומבטל לי' למרור דרבנן והנראה לתרץ קושית התוס' הא מרור צריך כזית וחרוסת סגי בכל שהוא וכל שהוא ע"כ לא מבטל הכזית בשלמא מצה ומרור דקאמר הגמרא דמבטלו כל אחד כזית הוא. אבל חרוסת רק כל שהוא ואיך יבטל למרור דאורייתא דאיתא בכזית ועיי' תוס' שם פסחים בד"ה אתיא מרור דרבנן וכו' שכתב דאין מן הבשמים כי אם דבר מועט אלמא המועט לא מבטל המרובה וא"כ הכ"נ חרוסת סגי בכל שהוא ומרור צריך כזית ולא מבטל הכל שהוא את הכזית. אך אמרתי לכאורה תוס' שפיר הקשה דהקשה על מ"ד דסובר אע"פ שאין חרוסת מצוה וטעמא משום קפא לרב פפא שם דקאמר דצריך לשקועיה כול' בחרוסת וא"כ הוה חרוסת טובא דאי משום סכנה צריך לשקועיה כולה בחרוסת וקשה לרב פפא. ובהיות כן מתורץ קושית מהרש"א לראב"צ דסובר מצוה מדוע לא הקשה התוס' הא איכא חרוסת דמצוה ומבטל לי' למרור דאורייתא הא לא קשה לראב"צ דלא הוי משום סכנה אלא מצוה ע"כ די בחרוסת רק כל שהוא ולא אתיא כל שהוא ומבטל לי' הכזית ודוק. אבל סוף כל סוף קושית התוס' לגמרי מתורץ כי הגמרא פסחים אסיק שם לא צריך לשקועיה כולה וקפא מריח' מיית וא"כ הוה חרוסת די בכל שהוא ולא מבטל לי' למרור דהוי כזית ודוק:

אך לפ"ז קשה לי איך דייק ר"ל ממתנית' מטבל בחזרת דמצות צריכות כוונה דילמא אין צ"כ ורק בטיבול הראשון דע"כ לא צריך כזית מרור אלא בכל שהוא סגי לא שייך דיצא דאתיא טיבול הרשות ומבטל לי' למרור דהמרור נמי הוי רק כל שהוא ושפיר אף שהטיבול נמי כל שהוא מ"מ מבטל לי' למרור:

והנה ראיתי הובא בכתב סופר שהיא קושית הב"ח אך בדרך אחר שהב"ח הקשה לשיטת דסוברים דיוצא בטיבול הראשון בחצי שיעור מנ"ל דמצות צ"כ דילמא מתניתן בשאכל חצי שיעור וע"י אכילת מרור לא יצא בחצי שיעור אבל לזה הקושיא כתב הכתב סופר וז"ל ונלפע"ד לפמ"ש הרא"ש דלא היה צריך לאכול כזית מרור דלאו אכילה כתיב ביה אלא מדצריך לברך לאכול ואין אכילה פחות מכזית לפ"ז אם אכל חצי שיעור ולא בירך כבר יצא ידי חובת מרור ואם בירך הוא דובר שקרים נגד ה' אבל ידי מצוה יצא וכן ס"ל לשג"א לשיטת הרא"ש סי' ק' והא"ש דאמר ר"ל ש"מ מצ"כ דגם אם מתנית' בשלא אכל רק חצי שיעור מ"מ כבר יצא ידי מצות מרור דלא בעי כזית רק כדי שיוכל לברך ולאכול ואתיא שפיר עכ"ל הכתב סופר. ולפי כאשר אני הקשתי עדיין הקושיא במקומה הא ע"כ כיון דהוא רק חצי שיעור המרור ע"כ אתיא חרוסת דרשות ומבטל לי' למרור והוה כלא היה מרור כלל וכלל ואף גם אם יצא בחצי שיעור הא הכא מבטל לי' החרוסת וצ"ע. וכאשר בארתי לעיל אפשר גם פה לתרץ דר"ל סובר טעמא משום קפא א"כ שייך תירוץ תוס' כיון דכל עיקר משום קפא לא מבטל לי' וכן ברישא בטיבול הראשון נמי חרוסת צריך משום קפא ולא מבטל לי'. אבל עדיין הקושיא ר"ל ע"כ סובר כר' יוס' וא"כ קשה מאי דייק מר' יוס' דסובר מצ"כ הא ר' יוס' סובר חרוסת מצוה ולא משום קפא וא"כ בטיבול הראשון לא צריך חרוסת ודי בחומץ ובמים וא"כ אתיא טיבול דרשות ומבטל לי' למרור דמצוה משא"כ טיבול השני בחרוסת דהוי מצוה לא מבטל זה את זה וע"כ צריך לומר כל אלה כאשר בארתי באופן הראשון וגם באלה יפה מתורץ קושית התוס' ר"ה וגם הרי"ף לדידן דנוהגין טיבול הראשון בחומץ ובמים וכל כאשר בארתי לעיל. ובאלה עוד יתרנו לתרץ הרמב"ם פרק ח' מהלכות חו"מ הלכה ח' דפסק דמטבל מצה בחרוסת והקשה עליו הא אתיא חרוסת הדרבנן ומבטל למצה דאורייתא ולהנ"ל מאוד נעלה חרוסת רק כל שהוא ומצה כזית ואין כל שהוא מבטל לי' הכזית ודוק:

עיי' בביאור מרדכי שמתמה על תירוץ התוס' בזבחים דמתרץ דחוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן והקשה הא ע"כ מוכח מגמרא לקמן פסחים דמסקינן מברך על אכילת מצה ואכל והדר מברך על מרור ואכל ופי' התוס' שם ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחילה כשהיה כורכין אח"כ אתיא מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן ע"ש הרי מפורש בש"ס שגם מצה שאין לה מרירות מבטל מרירות המרור ואפשר לדחות כיון דבמרור טעם בעינן חיישינן לביטול כל דהוא שיתבטל מקצת מרירות וממילא מה"ט ג"כ שפיר הקשה התוס' והר"ן שיתבטל החרוסת למרור אפי' לתירוץ קמא דהתם ולפ"ז קושיא לא מכח הא דקאמר ר"מ ברי' דר"נ דאתיא מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאורייתא דאהא שפיר יש לומר כהנ"ל דוקא מרור יש לו כח לבטל כתי' תוס' קמא בזבחים אלא עיקר קושית מהא דמסיק הש"ס דלא סגי לי' שיאכל מצה בלא מרור תחילה כשהם כורכין אח"כ אתיא מצה דרשות ומבטלה למרור דרבנן מזה מוכח דגם ע"י מצה שייך ביטול עכ"פ למרירות המרור דבעינן טעם מרירות גמור ע"ז הקשה מחרוסת שיבטל המרור עיי' ועיין מה שתירץ קושית מהרש"א משום דגם ראיתי ממסקנא לקמן בכה"ג דחזינן מצה דרשות מבטלא למרור דרבנן ה"נ נימא דאתיא חרוסת דרשות ומבטלא מרור דרבנן אבל שיבטל חרוסת דרבנן למרור דרבנן לא בעי לאקשויי דילמא המצה אין מבטל טעם המרור ולא קאמרינן הכא אלא כשהוא מצה דרשות עכ"ל:

ודבריו הקדושים לא זכיתי להבין הא עכשיו קיימינן לראב"צ דסובר חרוסת מצוה ויבטל בזמן שב"ה קיים מרור דאורייתא וכמו דחזינן דרשות מבטל למצוה ה"ה נחות דרגא רבנן מבטל לי' לדאורייתא ומה חילוק יש הא קיימינן להקשות למ"ד מצות מבטל' זו את זו ואם חזינן דמצה דרשות מבטל לי' למרור דרבנן ה"ה חרוסת דרבנן למרור דרבנן וצע"ג:

ולע"ד נראה דבר יקר לומר ולתרץ קושית מהרש"א הנ"ל לראב"צ לדברי ביאור מרדכי הזה אבל לא מטעמי' אלא מה שנראה לע"ד כי יש לומר כל דיוקא הוא מהך דקאמר מברך תחילה על אכילת מצה ואז מברך על אכילת מרור ולאחר זה יכרוך מצה עם מרור וה"ט דלא יוכל לכרוך אחר אכילת מצה מצה ומרור דאתיא מצה דרשות ומבטל לי' למרור הרי מוכח דגם מצה יוכל לבטל מרור. ולע"ד נראה כל אלה מדויק אליבא דת"ק