ברוך מרדכי חלק א קו

סוף דברי קדשו סיים ובדברינו אלו יש ליישב נכון לפי' י"מ ברשב"א דמפרש כשהפכו נוטל אתרוג בימין ולולב בשמאל והקשה הרשב"א הא בדיעבד יצא בשלקחם בדרך זה. דלפמ"ש ניחא אמת דגם הי"מ סבירא לי' בדיעבד יצא אבל לכתחילה יקח הלולב בימין ואתרוג בשמאל וכך מצות' וסתמא מי שהיפך דרך זה לקיחתו לאו לשמה קיימא ולמ"ד מצות צריכות כוונה לא יצא ככל מצות ושפיר מתורץ בשהפכו הגם בדיעבד יצא מ"מ אין דרך לקיחה למצוה כך היא ממילא צריך כוונה וכיון שלא כיון לא יצא משום חסרון הכוונה ואתי שפיר עכ"ל. ואם אמנם מורי ורבי הוא מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך לא זכיתי להבין דעת קדשו בזה הרי כל טעמא הוא שלקיחת ד' מינים אין צריך כוונה משום דבה"ג אין לקיחה של רשות וליכא כמו לקיחה זו רק למצוה ומיוחד מעשה זה למצוה כ"ע מודי דא"צ כוונה דסתמא לקיחה זו לשמה לשם מצוה קיימא ולפ"ז סיים בהיפך באתרוג בימין מסתמא לאו לשמה קיימא וא"כ לכאורה אף דהכא נמי אין נטילת של רשות בה"ג כי גם לרשות לא יקח אף בה"ג וע"כ עדיין מוכח מילתא כשם מצות לולב הוא דגם אם אתרוג הוא בימין ולולב בשמאל עדיין אין נטילת רשות בה"ג ויוכל לומר ע"כ למצוה קיימא אעפ"כ חושב רבינו כתב סופר דמוכח דלאו לשמה נקט בידיו דאם בשמה הו"ל למנקט כסדר וא"כ קשה לי על מעיקרא הסברא הא גם פה נקט הלולב שהוא רוצה לילך ללמוד אצל בקי ועדיין אינו מוכח אף אם לקח כסדר הטוב דסתמא לשמה קיימא הא כיון דהולך ברשות הרבים ע"כ כוונתו ללמוד אצל בקי ובודאי בה"ג לקיחה לאו לשמה קיימא לשם מצוה כי אם ללמוד כי למה ילך ברשות הרבים ועיין ברא"ש וכמו שבירר הכתב סופר משום דנקט האתרוג בידו דימין דסתמא לאו לשמה נקט שוב נמי מוכח מדלא בירך תחילה ע"כ מוכח דלאו לשמה קיימי כמו דלכתחילה צריך למנקט אתרוג בידו דשמאל כן לכתחילה צריך לברך ואף בדיעבד יצא בלא ברכה אבל כיון דלא בירך ע"כ מוכח דסתמא לאו לשמה קיימו וא"ת אף דנא לשמה מ"מ בהאי מצוה לא צריך כלל לשמה כיון דלקיחה באלה לא הוי בדבר רשות די בלקיחה א"כ לא מתרץ נמי על הך דלקח בהיפך בה"ג לא יצא דלקיחה לאו לשמה קיימי הא בהא מצוה לא צריך כלל לשמה מאחר שגופה של המצוה מוכח דלא שייך בנטילת רשות אלא ע"כ כוונת רבינו רק כיון דאין נטילה של רשות בה"ג מסתמא לשמה הוא ולא צריכה כוונה מיוחדת וא"כ בהיפך ע"כ אינו מסתמא לשמה א"כ ה"ה נמי אם מוציא ברשות הרבים ע"כ סתמא אינו כוונה לשמה כי לקיחה זו הוא ללמוד אצל בקי. וגם כיון דלא בירך ע"כ לא הוה סתמא לשמה כי אם כדרך המצוה צריך שיברך והו"ל לעשות כדרך מצותו בשלמא הטורי אבן שפיר מפרש בפסח לכ"ע לא בעי כוונה כיון שהקדשו תחילה ואינו נאכל אלא למנויו סתמא לשמה נכנס אבל פה דע"כ סתמא לאו לשמה נכנס מדלא בירך ומדהולך ללמוד. ויעיי' תוס' ד"ה אמר אביי כשהפכו שכתב מדאיצטרך לשנויי הכי משמע דסבירא להו דמצות אין צ"כ דהא קאי אמוציא לרשות הרבים והתם אין שייך מתכוון לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד הרי מתוס' הנ"ל מפורש בעין רואה כל דברי שאמרתי יוד הנה ותוס' כיון לאלה דלא תימא כסברת רבינו כתב סופר דפה לא צריך כוונה כי מאחר שלקיחה של רשות בה"ג ליכא בד' מינים א"כ הסברא ע"כ דפה סתמא לשמה קיימא על זה מתרץ התוס' הא קאי אמוציא לרשות הרבים והתם לא שייך מתכוון לצאת כל כמה דלא בירך דייקא דע"כ סתמא לאו לשמה מדלא עשה כמצותה ובירך ומדוע לא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד וא"כ ע"כ סתמא לאו לשמה אף דליכא כה"ג נטילה של רשות מ"מ סתמא לאו לשמה הוא דהוא מפני שרוצה לילך אצל בקי ללמוד לכן נקט בידו וא"כ ע"כ סתמא לאו לשמה הוא ומוכח דמצות אין צריכות כוונה וצ"ע:

ועדיין יש לי לקיים סברת רבינו כתב סופר אבל לא מטעמי' כי אם יוכל להסביר הדבר אם אמרינן בזה המצוה דהוא כמו לקיחת ד' מינים שאינם שייך בשל רשות בזה המצוה לא צריך כוונה כלל ולא משום דמסתמא היא לשמה. אלא בזה המצוה לא צריך לשמה דלקיחת ד' מינים בידינו כבר הוא מוכח מעשה לה' הוא ודי באלה בשלמא בשאר המצות כגון אכילת מצה הא גם איכא אכילת רשות וע"כ צריך כוונה להיכר שהיא של מצוה והכוונה היא המחלקת בין רשות למצוה אבל בלולב דלקיחת ד' מינים ברשות ליתא בזה כ"ע מודי דלא צריך כוונה והכל מיושב באלה וגם הרי"ף ורק הקושיא שרוצה רבינו כתב סופר ליישב קושית רשב"א על הי"מ בשהפכו נוטל אתרוג בימין וכו' אינו מיושב בזה דבה"ג סתמא לאו לשמה מדהיפך זה לא איכפת לנו אף דשלא לשמה מ"מ כיון בדיעבד יצא מצותה כעשה ולא צריך פה כוונה מעיקרא דדינא מאחר שלקיחת ד' מינים לא שייך בנטילת רשות ורבינו כתב סופר בדבריו הקדושים שפיר מתרץ הרבה אבל לפי דברי עיקר תרוצו על הרשב"א לא מובן ממילא גם זה לא מובן מה שרצה כתב סופר לומר בד"ה ולפמ"ש יש מש"ס סוכה וכו' עיי'. וצ"ע כל אלה להבין דעת קדשו. הנה הר"ז הלוי הקשה על הרי"ף דהרי"ף פסק כר"י דאמר לשמעי' אכוין ותקע לי וכתב הר"ז הלוי בשם אחיו ע"כ לא קאמר כוונת מצוה אלא כוונת משמיע לשם תקיעה ולא לשם מצוה והקשה הר"ז הלוי עליו דהא הש"ס קאמר התם דר"ז כר"י דתקיעה ור' יוסי בודאי סובר כוונת מצוה דהא קאמר פסחים קי"ד בסוגיא דמטבל בחזרת מצוה להביא חזרת עיין שם:

והנראה לע"ד לתרץ דהנה לכאורה הקשתי על ריש לקיש היאך דייק ממתניתין דמטבל בחזרת דמצות צריכות כוונה דא"כ למה לך תרי טבולי. הא תוס' הקשה שם ד"ה אין חרוסת מצוה הא אתיא חרוסת דרשות ומטבל לי למרור דמצוה ותירץ התוס' כיון דעיקר לא תקנו אלא ע"י קפא לא שייך דיבטל והקשתי לפי שמבואר תוס' לעיל מינה דטיבול הראשון לא היה מצוה אלא רשות וסגי בחומץ או במים לפ"ז קשה הא ע"כ צריך תרי טבולי ולא יוכל לצאת במרור הראשון הא אתיא טיבול דרשות ומבטל לי' למרור דמצוה. משא"כ טיבול שני דהיה בחרוסת שייך שפיר תירוץ תוס' דכל עיקר לא נתקנה אלא בשביל קפא. וצריך לומר ריש לקיש דדייק אליבא דת"ק דסבר טעמא משום קפא וחרוסת אינו מצוה וצריך רק חרוסת משום סכנה דקפא סובר דאפי' בטיבול הא' כיון שאוכל מרור צריך להיות חרוסת דוקא משום סכנה דמרור משום קפא וכיון דטעם הוא משום קפא לא מבטלי כתירוץ התוס' הנ"ל וראיה להני פוסקים דטיבול הראשון נמי צריך להיות בחרוסת ודלא כהרא"ש שפירש לת"ק אין סכנה רק במקום מצויה:

אבל אמרתי להקשות ר"ל ע"כ סובר כר' יוסי מדאמר תנאי הוא א"כ קשה מאי דייק הגמרא מר' יוסי דסבר מצות צריכות כוונה משום דקאמר מצוה להביא עוד הפעם הא ר' יוסי בפירוש סובר מצוה להביא חרוסת ע"כ סבר דחרוסת מצוה ולא משום קפא א"כ חזרה הקו' למקומה דילמא בטיבול הא' לכן לא יצא דאתיא חומץ ומים דרשות ומבטל מרור דמצוה ור' יוסי סובר טיבול הראשון היה בחומץ או במים דלר"י ע"כ חרוסת רק משום מצוה ולפ"ז בטיבול הראשון. לא צריך חרוסת דסכנה ליכא גם בטיבול השני לר' יוסי וכיון דהוי בחומץ או במים אתיא טיבול הרשות ומבטל לי' למרור דמצוה משא"כ טיבול השני דהוי בחרוסת דהוא מצוה ומצוה לא מבטל מצוה. וע"כ צריך לומר ר"ל דדייק סבר מדנקט