ברוך מרדכי חלק א קה

מדוע לא רצה לקיים מצות אכילת מצה בפסח וע"כ צריך לומר דיצרו אלבש' והוא אינו רוצה לקיים המצוה ולא חפץ במצות המצה ולכן נראה לע"ד אבל אם כפאו ואכל מצה הוי ככופין אותו עד שיאמר רוצה אני דסוף כל סוף כיון שכופין הלך ממנו יצרו כמבואר ברמב"ם ונשאר לבבו הטוב שחפץ במצות ה' ובטוח שסופו הוא ברצון ככה דרכה של בר ישראל לאחר הכפיה נשאר על לבבו הטוב וחפץ לעבוד את ה' דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני והבן:

ולפ"ז יש לי לתרץ ולומר בכפאו ואכל מצה בה"ג יצא משום דהוי מידי דאכילה עכ"פ מיקרי נהנה ואונס אינ' מדחה פה הנאה בודאי בסוף הוא ברצון שרצה לקיים מצות הפסח כי לאחר כפיה נשאר קל לבבו ורצונו הטוב ובודאי רוצה לקיים אכילת מצה. ומיקרי נהנה וכיון דנהנה לא בעי כוונה ושפיר משום דאכילה הוא וגם מצוה הוא הוי סופה ברצון ונהנה מיקרי ולא בעי כוונה. משא"כ לגבי ברכה באכילת רשות אם לא רצה לאכול גם בסופה לא רצה ואף שנהנה מ"מ כיון דאונס הוא והוא ע"כ אינו רוצה בכך מדחה רצינו ההנאה ולא מברך ודוק היטב. ושפיר הרמ"א דלא הגיה כאן באכילת מצה בכפאו דלא יצא שני ושני כאשר בארנו באכילת מצה מצוה ע"כ סופה ברצון הוא לאחר שכפאו נשאר רצונו הטוב של כל בר ישראל. ולפ"ז יש לי לומר כל אלה דסוף הוא ברצון לענין אכילת מצה היינו אם הוא יודע שהלילה פסח שהוא חייב באכילת מצה אז שפיר שייך דע"כ סופה ברצון הוא כי לבבו הטוב מגזע ישראל ע"כ רוצה סוף כל סוף בקיום המצוה לאכול מצה למצות בפסח. כי ע"י הכפיה הלך יצרו ורוצה בקיומו של המצוה ושפיר מיקרי נהנה במידי דאכילה דסוף כל סוף נהנה ואי דהוא אונס הא סוף הוא נשאר ברצונו הטוב דרוצה בקיום המצוה ולפ"ז שפיר קאמר המחבר יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה אז שייך לומר סברת הר"ן דהוי כמתעסק בחלבים ועריות דמיקרי נהנה וא"ת הא אונס הוא יש לומר הא סופה ע"כ רצון דרצונו לקיים המצוה ולכן שפיר כתב אבל אם היה סובר שהוא חול או שאין זה מצה לא יצא פה לא שייך לומר סוף כל סוף מידי דאכילה ומיקרי נהנה זה אינו הא אונס הוא דכפאו וכיון שאונס הוא ואינו רוצה לאכול דוחה האונס הנאה שלו כמו באלה תחילה באונס אף שסוף ברצון, מ"מ לא מיקרי נהנה כאשר בארנו וכמו דלענין ברכה דלא מברכין כיון דהוא אונס לא מחשב אף בסוף הנאתו להנאה. ופה לא שייך לומר כיון דמצוה הוא ע"כ סוף הוה כרצונו הא כיון דלא ידע דהוא פסח ולא ידע דהוא מצה ע"כ לא שייך אלה ונשאר אונס גמור ולא מיקרי נהנה כשיטת הרא"ה ודוק היטב:

ומיושב קושית כתב סופר מעל המחבר דאוחז החבל וכו' דשפיר יש לחלק בידוע שהוא פסח אז סופה של אכילה רצון מיקרי ומיקרי הנאה במידי דאכילה ולא בעי כוונה משא"כ בלא ידע אז סוף כל סוף אונס מיקרי כאשר בארנו ודוק. וא"ת א"כ כיון מצד המצוה סופה ברצון מיקרי א"כ עדיין מיקרי נמי כוונה. זה אינו סוף כל סוף כל אכילתו מתחילתה עד סופה היה שלא בכוונה וגם בסוף אינה כוונה הראוי שיכוון לשם מצוה בכיון גמור אלא דלא מיקרי לו אונס דלא איכפת לי' לאכול מצה בפסח כיון דישראל הוא רוצה בקיומ' אבל סוף כל סוף כוונה הראוי איננו ורק מצות אין צריכות כוונה. או במידי דאכילה לא בעי כוונה כל כך והבן כי טוב בעה"י:

ועיין במג"א שם שמפרש ומה"ט אפי' ידע שהוא מצה ונאנס וכו' ועיין במחצית השקל מאי אפי' שייך ולע"ד צריך לגרוס ומה"ט בידוע שהוא מצה ונאנס יצא ונכון. ולפ"ז יש לי לומר גם לדברי לעיל לא מתנגד דפרשתי באבוה דשמואל בכפאו ואכל מצה דהיינו בכפאו מתחילה עד סופה הא לפי הנ"ל כיון שהוא מצוה ע"כ סוף ברצון הוא. אבל יש לומר שמואל איירי שהוא לא ידע שהוא מצה וכאשר ביאר בעל כפות תמרים דגם זה בלישנא כפאו ואכל מצה ולא נקט כפאו לאכול ע"כ דלא ידע וראיתי כן הובא בכתב סופר ועיי', ולפ"ז היה עד סופה באונס כאשר גם אני הוכחתי מלשון ותרווייהו במשמע דוק:

ובאלה בודאי נעלה התוס' בפסחים שמפרש ומידי דאכילה אין צריך כל כך כוונה ולא קשה לע"ד לפי הנ"ל קושית מהרש"א איך הביא מאבוהו וכו' הא שם הוי מידי דאכילה. ולהנ"ל נעלה שם הוי באונס ובאונס לא שייך שכן נהנה כמוכח מכל אלה ובפרט דבארנו אבוה דשמואל איירי מאונס מתחילה עד סוף ואפי' לא ידע דהוא מצה ובה"ג לכ"ע אונס לא מיקרי נהנה ויהיה ראיה לשיטת רבינו ירוחם:

אך לשיטת הרא"ה שביאר לאבוה דשמואל איירי דוקא בידע דהוא מצה ושהוא פסח ולפ"ז לכאורה קשה הא הוה סופה ברצון ויש לומר הרא"ה סובר כתירוץ שאר מפרשים אף דלא מברך מ"מ לענין מצה מיקרי אכילה ואף לשיטת הרא"ה שהוא מפרש כפאו ואכל מצה איירי דוקא בידע דיש מצה ופסח ולפ"ז לפי סברתו לא שייך לומר אונס כי סופה ברצון לקיים המצוה וא"כ קשה לפי' התוס' מאי ראיה הביא ממידי דאכילה וקושית מהרש"א במקומה אבל עדיין יש ליישב ולומר הרא"ה לא סבירא לי' זה והוא סובר גם בה"ג במידי דאכילה אם מצות צריכות כוונה ג"כ צריך כוונה והרא"ה סובר כתירוץ התוס' ר"ה דלכן לא מקשה מברייתא אכלו שלא במתכוון משום דהוא מדרבנן, ואי דקשה עליו קושית כתב סופר א"כ מאי מקשה הגמרא פשיטא ומאי ראיה הביא ממידי דאכילה דילמא סובר אבוה דשמואל מצה בזמן הזה דרבנן הרי להרא"ה לשיטתו שפיר ישבנו זאת על נכון ותירץ התוס' בר"ה נעלה לנכון אלא לרבינו ירוחם לא שייך תירוץ תוס' כי קשה עליו קושית כתב סופר א"כ מאי דייק רבא וכו' כהנ"ל ולרבינו ירוחם לא שייך תירוצי שתרצתי לעיל ועיי' היטב אבל לרבינו ירוחם לא צריך לומר כתירוץ התוס' בר"ה אלא יוכל לומר כתירוץ התוס' בפסחים דמידי דאכילה שאני ובכפאו ואכל מצה אונס הוא ואונס גמור מיקרי דלרבינו ירוחם ע"כ איירי וכן דייק מלשון דלא ידע שהוא מצה ושפיר שייך תירוץ התוס' בפסחים ונכון וישר ועיין בהתחלת דברינו היטב מה שחדשתי שם ופה מה שחדשתי שייכ' להדדי לעיין בהם לקיים השיטות וליישב הסתירות וה' הרחמים יצילנו משגיאות:

עיין בכתב סופר שכתב ליישב הרי"ף דפסק מצות צ"כ דקשה עליו מהך גמרא דסוכה מ"ב ע"א דמקשה סתמא דש"ס תדאגבה' נפקא בי' והא שם אינו מכוון לצאת וס"ל לסתמא דש"ס דיצא ש"מ דהלכתא מצות אין צריכות כוונה וקשה על הרי"ף ובפרט קשה דמביא הרי"ף בסוכה שם הקושי' ותירוצי' דאביי ורבא ולפי שיטת הרי"ף אין צריך כל זה דהוא פסק מצות צריכות כוונה וצ"ע:

וכתב הכתב סופר אחרי העיון מילתא חדתא לחלק בין מצוה למצוה ותוכן דברי קדשו אשר מתוך מעשיו אינו ניכר שהיא למצוה כגון אכילת מצה שיש גם של רשות וכדומה. משא"כ לקיחת ד' מינים יחד וכ"ש אם אגד' ליכא כה"ג נטילת של רשות דאין בו הנאה ותועלת של רשות ליקח ד' מינים אלו יחד וליכא כמו לקיחה זו רק למצוה ומיוחד מעשה זה למצוה כ"ע מודים דאין צריך כוונה דסתמא דלקיחה זו לשמה קיימו לשם מצוה וממילא מיושב הרי"ף אף ב"מ מצות צריכות כוונה בלולב מודה דאין צ"כ וגם מתורץ בזה על אביי דהקשה לרבא כמה קושית להוכיח דמצות צריכות כוונה ובסוכה מתרץ כשהפכו ונדחק ועיין כן. ולהנ"ל לא קשה מידי בלולב גם אביי מודה דמצות אין צריכות כוונה ועיין מה שמישב בכל אלה