ברוך מרדכי חלק א קד

והנראה לישב כל אלה בעה"י דהנה טעמא ומקור דין הזה אם אכל באונס דלא מברך הובא בב"י בשם אה"מ בשם הרז"ה דמדמה לה לאשה שנאנסה אף שסופה ברצון מותרת דחשבינן לה לאונס והקשה הפר"ח בלקוטיו מהא דאמרינן בר"ה דכפאו פרסיים יצא אלמא דחשבינן לה אכילה אף שנאנס. וראיתי במגן גבורים שם סימן הנ"ל דבר נאה ומתקיים שמתרץ קושית הפר"ח אבוה דשמואל לשיטתו דס"ל בכתובות דף נ"א ע"ב דאשת ישראל שנאנסה אסור לבעלה דחיישינן שמא תחילה באונס וסופה ברצון וא"כ לשמואל סופה ברצון רצון גמור מיקרי ולכך אף אכילה ע"י כפייה נמי חשוב אכילה עיי' עכ"ל ולפ"ז בודאי קשה מאי מקשה על רבא פשיטא היינו הך הא יוכל לטעות אליבא דאבוה דשמואל בודאי ולומר שאני מידי דאכילה שכן נהנה. ומה שנראה לומר הפר"ח הקשה היטב דהנה הכפות תמרים דקדק בדברי גמרא שנקט שלח' כפאו ואכל מצה מדוע לא נקט כפאו לאכול מצה. ולע"ד נראה שזה קמ"ל דפה איירי אף שאינו סופה ברצון כל זמן אכילתו כפאו מתחילתה עד סופה כפאו אותו והיינו שנפשו קצה מלאכול מצה וע"כ לזה נקט כפאו ואכל מצה היינו כל זמן אכילתו עד שאכלו כולה היה בכפיה ולפ"ז הוי גם סופה באונס וע"כ לא מיקרי נהנה וא"כ גם לאבוה דשמואל דסובר סופה ברצון מיקרי רצון גמור בה"ג דגם סופה הוה באונס ע"כ לא מיקרי נהנה ואעפ"כ יצא כיון דמצות אין צריכות כוונה מ"מ מצה אכל אף שלא ברצונו ולא נהנה ולכן לא שלחו לי כפאו לאכול מצה זה פשיטא לאבוה דשמואל אם רק בתחילת אכילתו כפאו וסופה ברצון מיקרי ודאי נהנה ומידי דאכילה הוא ואין צריך כוונה כל כך. רק המה שלחו כפאו ואכל מצה היינו כבארנו בה"ג דעד סופה הוה בכפיה לא שייך מידי דאכילה ונהנה ואעפ"כ יצא ומזה דייק רבא דע"כ טעמא הוא משום דמצות אין צריכות כוונה וע"ז שפיר מקשה הגמרא פשיטא כי אמת זה הטעם לשיטה דסובר דאף באונס מברך ומיקרי נהנה כל טעמא הוא כיון דסופה ברצון הוא לענין אכילה מיקרי נהנה אבל אם גם בסופה הוה בכפיה בה"ג לית מאן דסובר דמיקרי נהנה ושפיר שייך פשיטא היינו הך:

והמג"א שפיר הביא סימן תע"ה ששם הובא במחבר כגון שאנסוהו עכו"ם או ליסטים לאכול היינו רק כפאו לאכול בתחילה וא"כ שפיר קאמר המג"א מידי דאכילה שאני דודאי היה סופה ברצון ונהנה מיקרי ורק תחילת אכילתו היה בכפיה בה"ג מיקרי נהנה משא"כ רבא פה קאי על דשלחו לי' כפאו ואכל מצה היינו מתחילתה עד סופה הוא בכפיה בה"ג בודאי לא מיקרי נהנה ודוק היטב:

ובאמת יש לחלק ולומר כאשר חילק הכתב סופר בסי' י' בתשובה הנ"ל דבתשובת רשב"א לא כתב טעם לחלק בין תחילתה באונס וסופה ברצון להא דאנסוהו לאכול וכתב ונראה דרשב"א לא חש להשיב דפשט ליה דלא דמיא דטעמא דרבא בתחיל' באונס וסופה ברצון דנגרר הסוף בתר תחילתו באונס דהרי אמר רבא התם אפי' הלך לו ושוכרתו מותרת דיצרא הוא דאלבשי' והיינו כיון שכך אלבש' יצרא וכו' יצאה מגדר מעלה מעל אבל ודאי הנאה היא לה אלא אנוסה היתה מתחילה עד שבאה לידי כך ואין בה מעל אבל לענין ברכה כיון שסוף כל סוף נהנה הגם מתחילתה לא רצה להנות כיון שבסוף נהנה אסור להנות בלא ברכה והכא נמי לענין אכילת מצה וכו' עיי':

ולפ"ז פה ברבא ובאבוה דשמואל דאיירי כפאו ואכל מצה דעד סופה הוא בכפיה בה"ג בודאי לא מיקרי נהנה וכאשר בארתי וע"כ טעמא מצד מצות אין צריכות כוונה ושפיר דייק רבא וגמרא שפיר מקשה פשיטא אך על זה אני מסופק אם בכפאו עד סופה כבארנו פה והיינו שנפשו קצה מלאכול ע"כ מצה וא"כ אם לא הוה שלא כדרך הנאתן האם יוצא בה"ג באכילת מצה דהוי כאכילת גסה ויהי' כפשוט ספק של משנה למלך שמסופק בשלא כדרך הנאתן אם יצא ידי מצה ולהנ"ל יהיה מוכח אף שלא כדרך הנאתן יצא ידי מצה וצ"ע:

הנה הובא שם בסי' ר"ד במג"א והובא קושיא מהך שיטה דפסק הרמ"א כפאוהו לאכול אינו מברך ופה איתא ופסקינן בסי' תע"ה בכפאו ואכל מצה דיצא ידי חובתו ובכתב סופר עוד ביותר מתמה איך שתקן הרמ"א פה תע"ה בהא דכפאו ואכל מצה ולא אמר דלא יצא לשיטתו לעיל בהג"ה דלא מברך ועיי' בכתב סופר והנלע"ד כל אלה ליישב ובזה אבוא נמי ליישב הדק היטב מה שהקשה בכתב סופר שם סי' י' על המחבר שפסק בכפאו ואכל מצה דיצא כשהוא יודע שהוא מצה הא לא ידע לא יצא בשיטת הרא"ה וצריך לומר דאי לא ידע הו"ל כמתעסק ולא אמרינן דהוי המתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה והיינו מידי דאכילה שאני ע"כ דס"ל כשיטת הרא"ה כיון דע"י אונס בא לו הנאה לאו הכאה מיקרי אבל כשידוע לו פסק המחבר שיצא הגם שבכל מקום פסק מצות צריכות כוונה מ"מ במצה פסק דיצא כמוכח במג"א מידי דאכילה שאני שכן כהנה וכמ"ש הר"ן מפני שנהנה ודמיא למתעסק בחלבים ועריות ואם ס"ל שכ"כ שכן נהנה דמחשבים במקום כונה לצאת דהוי כמו כוונה מכ"ש שלא יהיה כמתעסק בעלמא מפני שנהנה בשלא ידע שהוא מצה ויותר מסתבר שלא יהי' כמתעסק מפני שנהנה מלומר דאין צריך כוונה מפני שנהנה וקשה על המחבר איך אחז החבל בשני ראשין דכשאינו יודע אינו יוצא דה"ל מתעסק וע"כ צריך לומר מפני שאנוס לא מיקרי כהנה ופסק בידע שהוא מצה דיצא מפני שאני מצה שהוא נהנה תינח אם אכל מעצמו אבל כפאו ואכל ועיי' מג"א סי' תר"ד שכתב דהמחבר לית ליה כהרא"ה מדפסק בכפאו ואכל מצה דיצא א"כ קשה למה בלא ידע דהוא מצה לא יצא וצלע"ג עכ"ל הכתב סופר ועיין היטב:

והנלע"ד כל אלה טוב טעם ליישב ואמרתי מילתא בטעמא בדבר הזה ע"פ סברת הרמב"ם המורגלא בפינו מה שאמר על גט מעושה שכשר בישראל והסברא בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמר הרמב"ם דידוע כל בר ישראל יש לו לב טוב מגזע קדושה לקיים התורה והמצות ולבו ער למעשים טובים אלא מי מעכב שאור שבעיסה יצר הרע גבר ומסטין אותו לעבור ולכך כשכופין אותו הלך תשוקתו ויצרו ע"י כפיה ואז נשאר על לבבו הטוב כאשר מבטן אמו רצונו לעשות מצות תשם ולקיים תורתו הקדושה ולכן שפיר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני עיין זה תוכן סברת הרמב"ם:

ולפ"ז יש לי לומר הרא"ה סובר כיון דע"י אונס בא לו הנאה לא מיקרי הנאה דרצונו מבטל ההנאה סוף כל סוף אונס הוא ולא מיקרי תחילה באונס וסופה ברצון כי גם סופה לא היה ברצון כל דבר שבא לו ע"י אונס והוא לא רצה בזה וע"כ נפשו קצה מלאכול עכשיו ולא רוצה בשום אופן לאכול גם הסוף מיקרי באונס ולא שייך לברך אף שהחיך נהנה לא מיקרי הנאה מאחר שהוא אינו רוצה ורצונו מבטל הנאה. וכד דייקת בלשון הג"ה סימן ר"ד תבין כי כנים דברי וככה מבואר הדק היטב שנקט אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך דייקא האונס מבטל ההנאה כיון דהוא נאנס על כך אין בו רצון כלל. ולכן באמת גם באשה שתחילתה באונס וסופה ברצון מיקרי רק באונס כיון דהיא ע"כ לא רצה בזה וע"כ אין רצונה בזה רצונה מבטל:

ועתה אמרתי בסברתי אם כפאו לאכול מצה בליל פסח וכי שייך לכפאו לבר ישראל לאכול מצה