ברוך מרדכי חלק א קג

הילכתא כאבוה דשמואל דאית לי' מצות אין צריכות כוונה דקאמר כפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בכפאו פרסיים והתם לא מייתי מאכלו שלא במתכוון משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה וכמו בתקיעה ומשום הכי לא מייתי הכא ברייתא דהתם דבעי כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי כדפרישית עכ"ל התוס'. והקשה המהרש"א וז"ל וצ"ע לחלק בהכי התם דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ועיי' שם בתוס' תירץ אחר בזה עכ"ל המהרש"א וקושית מהרש"א מאוד קשה. וראיתי בביאור מרדכי בערבי פסחים שם בסוגיא הנ"ל דמתרץ קושית מהרש"א וז"ל ובסוגין קשה מנ"ל לריש לקיש דמצות צריכות כוונה דילמא לעולם אין צריכה כוונה ואפ"ה אינו יוצא כאן בטבול הא' דמיירי במתכוון שלא לצאת וכבר כתב הר"י בברכות י"ב ע"ש הרשב"ם דהיכא דמתכוון שלא לצאת אף למ"ד מצות אין צריכות כוונה לא יצא ומובא בטור סי' תרנ"א. וכ"כ הרא"ש בסוכה מ"ג והתוס' שם ל"ט והר"ן שם ובר"ה ל"ג ב' ונראה דעד כאן לא מחלק הרשב"א בכך אלא דוקא התם בברכה היכא דנקט כוס דחמרא בידו וכיון לברך על השכר שהיא שינה כוונה בשעת עשיית המצוה שהיא הברכה שצריך לברך בהא ס"ל לרשב"ם בכוונה הפכיות גרע מלא כיון כלל וכן בתק"ש ונטילת לולב דבשעת עשיית המצוה כיון שלא לצאת גרע מלא כיון כלל אבל כאן דמידי דאכילה הוא כבר כתב התוס' לקמן בסוף ד"ה מתקיף דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי ע"ש בהא יש לומר דלמ"ד בעלמא מצות אין צ"כ ממילא במידי דאכילה עדיף דרגא שאפי' יש לו כוונה הפכית יצא וכ"מ בסי' תע"ה ס"ד ע"ש במג"א וכתב ובזה אתי שפיר מה שהקשה מהרש"א על תוס' הנ"ל וכו' דיש לומר דבכפאו הו"ל כוונה הפכיות ואפ"ה יצא וזה מייתי רבא דעכ"פ בעלמא נימא דמצות אין צ"כ מפורשת דלא ס"ל לחלק שאר מצות ממצות אכילה בתרי דרגא ולמימר דבשאר מצות צריכה כיונה מפורשת ובמצוה דאכילה יצא אפי' כוונה הפכית עכ"ל ביאור מרדכי עיין היטב:

והנה אם אמת דברי ביאור מרדכי בפני עצמו המה טובים וישרים אעפ"כ אני מרדכי הקטן תמה אקרא על דבריו הקדושים אם ככה הפירוש בר"ה א"כ קשה לי מאי מקשה הגמרא שם פשיטא היינו הך הא להנ"ל ע"כ אינה פשיטא ולא שייך לומר היינו הך דכפאו ואכל מצה דאיירי ממידי דאכילה ורבא רוצה מזה ללמוד על תקיעה שאינו מידי דאכילה וע"כ אינו דמיון עולה יפה לומר היינו הך. כי יש חילוק גדול בין מידי דאכילה ובין מידי דאינה אכילה כגון תקיעה ותפלה וכמוכח מתוס' הנ"ל ורק רבא לומד זאת מסברא דנפשי' דלא ס"ל לחלק שאר מצות ממצות אכילה בתרי דרגא ולמימר בשאר מצות צריכות כוונה מפורשת ודאכילה יצא אפי' בכוונה הפכית וזה הסברא חידש לנו רבא וע"כ לאו היינו הך וטובא קמ"ל וצ"ע:

ונלע"ד ליישב קושית מהרש"א הנ"ל שהקשה אם יש לחלק בין מידי דאכילה לתקיעה, א"כ איך מביא רבא מכפאו ואכל מצה על תקיעה שאני כפאו דהוי מידי דאכילה. והנראה ליישב דהנה מבואר בהמחבר או"ח סי' ר"ד בהג"ה שם אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך ועיי' במג"א שם ס"ק כ' דא"כ קשה מדוע פסקינן תע"ה אנסוהו ואכל מצה יצא וכהרב"י שם בשם המ"מ והר"ן הטעם דאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ע"ש וא"כ ש"מ דחשב הנאה וא"כ למה לא יברך עליו ומשמע להדיא ממג"א הנ"ל להך דינו של הג"ה אם אנסוהו לאכול או לשתות דאינו מברך עליו ה"ה בכפאו לאכול מצה לא נהנה מיקרי דהא אנוס הוא ולפ"ז יש לי לומר צדקו דברי התוס' להג"ה הזה דהנה כל טעמא דלגבי אכילה לא בעי כל כך כוונה כבר מבואר נמי במחצית השקל שם סי' תע"ה על מג"א ס"ד דטעמא הוא דהוי כמתעסק בחלבים ועריות דמיקרי נהנה וא"כ יש לומר התינח אם אכל ברצונו אלא דלא מברכינן סוף כל סוף מיקרי נהנה אבל באונס לאכול דהוי תחילה באונס וע"כ לא מיקרי נהנה כמוכח הג"ה הנ"ל דאינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך ולא מיקרי נהנה כיון שבא לו באונס ובאמת מה"ט נמי בכפאו לאכול מצה לאו נהנה מיקרי כיון שהוא באונס ע"כ זה לא שייך לומר דמידי דאכילה לא בעי כוונה כולי האי ויש לומר ע"כ טעמא משום מתעסק בעלמא בחלב' ועריות עכ"פ נהנה מיקרי ונהנה הוא משא"כ בכפאו ואכל מצה לא שייך הסברא במידי דאכילה לא צ"כ כי כיון דכפאו לאכול לא מיקרי נהנה כלל ורק אם אמרינן מצות אין צ"כ יצא אעפ"כ וא"כ שפיר תירץ התוס' וז"ל ולית הילכתא כאבוה דשמואל דקאמר כפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בכפאו פרסיים והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוון משום דלגבי אכילה לא בעי כוונה כולי האי. והנה כוונת התוס' דלגבי אכילה אשר הוא אינו אונס שם שפיר שייך דלא בעי כוונה כ"ה דמתעסק עכ"פ מיקרי נהנה והיינו באכלו שלא באונס ולכן לא יוכל להביא מהך דאכלו שלא במתכוון אבל מהך דכפאו ואכל מצה שפיר הביא רבא שם איירי דכפאו פרסיים והנה באונס ובאונס לא מיקרי כהנה כלל אלא ע"כ מוכח מצות אין צ"כ ויצא. ולא שייך לומר שם דהוי מידי דאכילה כיון דהוי באונס לא שייך מידי דאכילה לומר באונס לא מיקרי נהנה וכהך הג"ה פה שהבאתי דאין מברך על אכילת אונס דאנוס לא מיקרי נהנה ושפיר דייק רבא מצות אין צריכות כוונה ודוק היטב:

אך עדיין קשה גם לפי אלה הדברים מאי מקשה הגמרא על רבא היינו הך הא שפיר יש לחלק דיש לומר דוקא באבוה דשמואל משום דהוי מידי דאכילה ויוכל לטעות באמת כאידך שיטת דסוברים אף באונס שייך שכן נהנה קמ"ל דלא שייך נהנה כיון דאונס הוא וטעמא הוא משום דמצות אין צ"כ וצ"ע. ובפשיטות אין להקשות אם אמת דלא מיקרי נהנה משום דהוי כאונס א"כ איך שייך לומר דיצא ידי אכילת מצה הא לא מיקרי נהנה כלל ולא מיקרי אכילה על זה יש לומר באמת עכ"פ מיקרי אכילה אך לזה הסברא דמידי דאכילה קל ביותר ואין צריך כל כך כוונה זה הסברא מדחה זאת כיון דבאונס הוא לא שייך לומר דלא צריך כל כך כוונה כיון דהוא מידי דאכילה הא באונס אכל והוי כלא הוי מידי דאכילה דכל כך נהנה לא מיקרי כיון דהוי באונס והבן:

אך זה עדיין קשה מאי מקשה הגמרא על רבא היינו הך הא שפיר יש לחלק ולומר דוקא באבוה דשמואל משום דהוי מידי דאכילה ויוכל לטעות כאידך שיטות אף באונס מיקרי נהנה וקמ"ל רבא דלא שייך שכן נהנה כיון דאונס הוא וטעמא משום דמצות אין צריכות כוונה וצ"ע:

ותלונה זו לא על דידי בלבד קשה גם על מג"א קשה זאת מאוד ועיי' במג"א ס"ק י"ד סי' תע"ה שכתב אע"ג דמצות צריכות כוונה במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנה בכך עכ"ל. ולפי הנ"ל קשה איך למד רבא מהך דכפאו ואכל מצה ש"מ התוקע לשיר יצא הא יש חילוק גדול כפאו ואכל מצה הוי מידי דאכילה לכן יצא כמבואר במג"א הזה אבל בעלמא באמת מצות צריכות כוונה וצע"ג ואף שיש לומר דרבא סבירא לי' דלא מיקרי נהנה באונס ובאונס לא שייך זה הסברא מידי דאכילה כאשר בארנו אבל עכ"פ קשה מאי מקשה הגמרא היינו הך טובא קמ"ל דהו"א בכפאו ואכל מצה היינו טעמא משום דמידי דאכילה הוא ומיקרי נהנה קמ"ל רבא כיון דאונס הוא לא מיקרי נהנה וטעמא הוא משום דמצות אין כ"כ וצ"ע: