ברוך מרדכי חלק א קב

דאורייתא ורק בדרבנן נחות דרגא אחת דאז אפי' בדרבנן שלא במתכוון כלל יצא ודוק היטב אבל אם בדאורייתא צריך כוונה אז בדרבנן רק באינו כונה יוצא אבל לא שלא במתכוון כלל ונכון:

ולפ"ז נראה לי להוכיח דלא כחק יעקב במחילת כבודו הקדוש שכתב סי' תע"ה אם בדרבנן אין צ"כ ה"ה אפי' מתעסק יצא ולפי אלה זה אינו אם באמת מדאורייתא צריך כוונה אז רק בדרבנן נחות דרגא אחת ולא שתים אז רק בדרבנן לא צריך כוונה אבל לא שלא במתכון כלל וככה מוכח מכל הנ"ל ודוק:

ומעתה לדינא יש לנו לקיים שיטת המג"א שהובא בשם הראב"ד אם גם בדאורייתא מצות צריכות כוונה אבל בדרבנן מצות אין צ"כ ועיי' בכתב סופר ס"ק י"ד שהוכיח ע"כ לא כן שכתב דהב"י סי' תע"ה הקשה על הרא"ש דהעתיק הברייתא דפסחים אכלו שלא במתכוון יצא והא הרא"ש ס"ל להלכה מצות צריכות כוונה וכן קשה על הטור שכתב הך דאכלה שלא במתכוון יצא ואח"כ מביא פלוגתא לענין מצה אי מצות צ"כ או לא וכתב הפ"ח סי' תפ"ט מדהקשה הב"י סי' תע"ה על הרא"ש וטור ש"מ דלא ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכתב הכ"ס ובאמת תוס' ר"ה לא כתב רק דהיה מקום לומר כן לכן הביא רבא ראיה טפי מדשלחו לי' אבל לאמת נראה דלא ס"ל חילוק זה ובפסחים תירצו תירוץ אחר ש"מ לאמת לא ס"ל כן לכן נראה דרי"ף לא ס"ל חילוק זה דהא שבק לברייתא דאכלו ש"ב יצא משום דפסק מצות צריכות כוונה ש"מ בדרבנן נמי ס"ל מצות צריכות כוונה וכן נראה שהוא שיטת הרא"ה דס"ל מצות אין צ"כ מדס"ל לרבנן דר' יוס' אכלו שלא במתכוון יצא ואי ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן אז רבנן דברייתא לא מכריע דבדאורייתא אין צ"כ ודילמא דוקא משום שהוא בדרבנן עכ"ל עיין היטב בכתב סופר. ולהנ"ל יש לי עדיין לקיים דין של הרדב"ז הוא אמת וצדק כאשר הובא במגן אברהם בדרבנן אין צ"כ אף אי מדאורייתא צריך כוונה יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלא כאשר בארנו דהסברא רק לחלק בחדא דרגא ולא בשתים אם בדאורייתא צריך כוונה אז בדרבנן לא צריך כוונה אבל שלא במתכוון כלל גם בדרבנן לא יצא וכאשר הוכחתי מהך דאבוה דשמואל בכפאו וכו' וא"כ יש לומר הב"י שפיר הקשה על הרא"ש דהעתיק זה הברייתא אכלו שלא במתכוון מזה בכל גונא משמע אפי' לא מתכוון כלל והא הרא"ש ס"ל בדאורייתא מצות צריכות כוונה וא"כ הוה רק בדרבנן חד דרגא להקל דאין צ"כ אבל שלא במתכוון ע"כ לא יצא ושפיר מקשה. ובהיות כן מתורץ קושית הפ"ח שכתב מדהקשה הב"י על הרא"ש וטור ש"ת דלא ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולע"ד הב"י רק אינו סובר לחלק בה"ג ולומר דסוברים מצות צריכות כוונה בדאורייתא ואפ"ה בדרבנן אף שלא במתכוון כלל יהיה יצא זה לא ניחא לי' לב"י לחלק דהב"י סובר כאשר בארנו בגמרא וסברא בדרבנן רק לחלק בחד דרגא ואם בדאורייתא מצות צ"כ אז בדרבנן שלא במתכוון כלל נמי לא יצא אבל למנקט אכלו שלא במתכוון יצא דמשמע בכל גוונא דלא מתכוון דיצא זה לא יוכל למנקט וזה שקשה לב"י אבל באמת בדרגא אחת יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן ודוק ולפ"ז יש לי לומר גם תוס' בר"ה במה שאמר ומשמע שלא רצה לקיים דנקט דהיה רק מקום לומר דרבא לכן לא הביא מברייתא דאכלו שלא במתכוון דשם יש לומר ה"ט דהוא דרבנן ותוס' רק כתבו דהיה מקום לומר כן. יש לומר לע"ד זה רק מקום לומר כן היינו דיאמר בדרבנן אפי' שלא במתכוון כלל נמי מותר ואעפ"כ מצות צ"כ מדאורייתא זה רק מקום לומר כן אבל למסקנא ע"כ אינו כן דזה לא שייך להקל בדרבנן בתרי דרגא ולומר אפי' שלא במתכוון כלל דאעפ"כ דיצא אלא בה"ג אז מתעסק לא יצא אבל למסקנא באמת לחלק בחד דרגא בין תורה לדרבנן אם בדאורייתא צריך כוונה אבל בדרבנן אין צריך כוונה אבל בלא מתכוון כלל דלא ידע כלל שהוא מרור או פסח לא יצא ועדיין לקיים שיטת המג"א לחלק בין דאורייתא לדרבנן לענין כוונה בחד דרגא ונכון:

ובהיות כן נעלה לי נמי לכן השמיט הרי"ף הברייתא דאכלה שלא במתכוון יצא משום דהרי"ף פסק מצות צריכות כוונה וא"כ רק בדרבנן לחלק בחד דרגא דלא בעי כוונה אבל דאפי' בלא ידע דהוא מרור או פסח במתעסק כה"ג כי ככה איירי הברייתא אכלו שלא במתכוון דמשמע דבכל גונא משמע אפי' מתעסק דיצא זה לא סבירא לי' להרי"ף מאחר דסובר מצות צריכות כוונה א"כ בדרבנן רק בחד דרגא מקילין באין כוונה דיוצא אבל שלא במתכוון כלל לא יצא ודוק:

ולפ"ז מוכח נמי שיטת הרא"ה דס"ל מצות אין צ"כ בדאורייתא מדס"ל לרבנן דר"י אכלו שלא במתכוון דיצא ותמה הכתב סופר אם לחלק בין דאורייתא לדרבנן הרי לא מכריע זה הברייתא בדאורייתא דאין צריך כוונה דילמא רק בירקות דרבנן. ולהנ"ל יש לומר דע"כ מכריע מדקאמר בברייתא שלא במתכוון יצא. ובארנו אפי' שלא במתכוון כלל ולא ידע כלל שהוא מרור אעפ"כ יצא וכן מוכח בב"י דככה משמע מסתם הלשון שנקט אכלו שלא במתכוון א"כ ש"מ בדאורייתא לא צריך כוונה כלל דאי בדאורייתא צריך כוונה א"כ לא שייך בדרבנן להקל בתרי דרגא תפסת מרובה לא תפסת וא"כ יהיה בלא מתכוון כלל גם לרבנן לא יצא. אלא ע"כ מוכח בדאורייתא מצות אין צריכות כוונה וא"כ שפיר בדרבנן בחד דרגא להקל אפי' שלא במתכוון כלל והרא"ה לשיטתו בודאי ניחא כי יסודו בהך מימרא דפה כפאו ואכל מצה שדקדק כן וכל כהנ"ל שבארנו לשיטת הרא"ה והבן כי טוב וישר הוא. ואף לפי אלה עדיין יש לומר בחד דרגא תמיד יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן ואם גם למאן דסבר בדאורייתא מצות צריכות כוונה בדרבנן אין צריך כוונה אבל במתעסק כגון דלא ידע שהוא מרור בה"ג לא יצא ודברי מגן אברהם עדיין קיימין ודוק היטב. ובאתי בכתב יושר לאמ"ו הגאון הקדוש כתב סופר וה' ינחנו בדרך אמת לברר השיטות בלי שגיאה ולהבין דעת קדושים פנימה:

ומעתה אחר כל אלה יצא לנו נמי לאמר שם בר"ה שפיר מקשה התוס' מדוע לא מקשה רבא מהך דר"י גם להנ"ל יש להסביר מדוע לא מקשה מר' יוסי דסובר מצות צ"כ ואין לומר כקושית פ"י רבא סובר כברייתא דאכלו שלא במתכוון דמצות אין צריכות כוונה הא ע"כ רבא סובר מהך ברייתא לא מדויק ככה דאל"כ הו"ל לאתויי מברייתא ורבא סובר אעפ"כ יש לטעות ולומר אפי' מתעסק יצא בדרבנן אף שמדאורייתא צריכות כוונה ושפיר דמקשה התוס' א"כ רבא כמאן ורבא רק דייק ככה מאבוה דשמואל כאשר בארנו. ובהיות כן יש לי לומר אבל שאר מ"ד דסוברים מצות אין צ"כ סוברים דככה מוכח מברייתא דאכלו שלא במתכוון דאל"כ לא הוה לי' להקל בדרבנן בתרי דרגא, וא"כ שפיר דמפרש רש"י פה פרק הקורא אליבא דרבא מקשה אבל שאר מ"ד יוכל לתרץ דמתוקם מתנית' כר' יוסי דסובר מצות צריכות כוונה והמה סברי כברייתא אכלו שלא במתכוון דיצא בשלא מתכוון בכל גונא וע"כ מוכח בדאורייתא מצות אין צ"כ סברי הרבנן והמה כהך ברייתא סברי ולרבא אינו מכריע זה הברייתא דסובר בדאורייתא מצות אין צריכות כוונו כאשר בארנו ומיושב הרש"י שדוקא מפרש אליבא דרבא הנה תוס' פסחים דף קט"ו בד"ה מתקיף לה תירץ תירוץ אחר על הקושיא מדוע קרא מברייתא דאכלו שלא במתכוון יצא שם סיים התוס' ולית