ברוך טעם צט

סתם שבועה שלא אוכל שקצים חל על כל דהן פגומים בעצמם כו' עו"ש:

אך מסתימת לשון הרמב"ם וביותר מדברי חנוך מצוה קס"ג נראה דכל השרצים אסורים אף סרוחים ומדברי הרמב"ם אין ללמוד כ"א כשהשרץ שלם שיש לו חשיבות ברי' אבל מדברי החנוך אף שפתח בלשון הרמב"ם מסיום דבריו שכ' אבל חסרו אף רגל א' אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנו עכ"ל. נראה דקאי אדלעיל וסובר דאף בשרצים מוסרחים יש מלקות באכלם כזית:

ויש להאריך בזה והסברא נותנת כן לכאורה כיון שאסרה התורה כל מיני שקצים ורמשים ומצינו בהם בריות שהם סרוחים מעיקרא ואעפי"כ אסורה התירה מינה גם מיני השרצים שראוים לאכילה לא נפקא איסורן כשנסרחים דכולם בלאו א' נכללים דהא חזינן דהתורה אסרה מסוג איסור זה אף המוסרחים וא"כ נשאר קושית הפליתי דהא בשקצים ורמשים לא משכחת הן:

לכן נ"ל לתרץ מה שמדקדק בדברי התוס' בדף כ"ב דאי' שם בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכל ליה ע"י תערובות דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיני' אכלי' ליה אינשי נשי דעתי' אמשהו תיקו:

בעי ר"א נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא ה כי קא משתבע אהיתירא קמשתבע א"ד כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית. ת"ש שבועה שלא אוכל כו' ר"ל אמר א"א מוצא כו' והא נבלה דמושבע ועומד הוא מה"ס דכי חרצן גבי נזיר דמיא וטעמא דמפרש הא בלא"ה דעתי אכזית ע"כ וכתבו התוס' איידי דקאי בחרצן נקט חרצן וה"ה דמצי למבעי בחלב ונבלה בכל אדם ובד"ה אהיתירא קמשתבע דחקו א"ע דאף לר"י דסובר ח"ש אסור מה"ת מ"מ לגבי שבועה היתירא מקרי או דהו"ל שכדה"נ:

ונ"ל (ומצאתי אח"ז כעין קצת בק"ע) דלפי דעת הרמב"ם דח"ש ע"י תערובות מותר י"ל כיון דחרצן בלא"ה לא מתאכיל כ"א ע"י תערובות עם ענבים כפירש"י וגם עם פת ושארי דברים כמבואר מדברי הירושלמי בפ' א"כ אם דעתי' אחצי זית ממנו הוי היתר גמור ולכך לא מבעי' רק בנזיר וחרצן ומה שמופשט מנבלה היא מדברי ר"ל שסובר דח"ש מותר בכל איסורין הוי ח"ש אף בעינא דברים המותרין והנה הדבר פשוט בנשבע שאוכל בשר וכדומה ואוכל הדבר ההוא ע"י תערובות כ"ז שאין בו דין ביטול בוודאי יצא ידי שבועתו. והנה הרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה כ' נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה אבל אם נשא הכל נטמא ומשיג הראב"ד דבגמ' לא הוצרך לטעם דא"א לשחוטה שתעשה נבלה רק לר"י דסובר דמב"מ ל"ב יעויי"ש וכתב בכ"מ בשם הר"י קורקס בזה"ל נ"ל דע"כ לא מסקי בפ' הקומץ דאליבא דר"י קאמר כו' אלא משום דהוה ס"ל דבטל לגמרי כו' לפי"ז הוי בטול זה ביטול גמור ככל ביטול האיסורין וכיון שכן רבינו אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדווקא במגע לא מטמאה אבל במשאוי מטמאה דטומאה כמאן דאיתא דמי א"כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר כמאן דליתא כו' יעויי"ש:

מעתה הדבר פשוט לדעתי בנשבע אדם שיאכל נבלה ואוכל הנבלה בתוך תערובות כיון דעדיין שם נבלה עליה וטומאתה בה מקיים השבועה אך לכאורה ז"א דאם נתבטל בשיעור בטול שלא נשאר כבא"פ גם שבועה לא יצא ואם אינו בשיעור זה יש עדיין איסור נבלה ולא משכחת רק מב"מ שבטל לאיסור נבלה ברוב אבל לא לר"י דסובר מב"מ ל"ב ולשיטות הסוברים אליבא דגם יבש ביבש מ"מ ל"ב. ומעתה י"ל מה שהקשה הגמ' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ר"ל דשפיר משכחת בהן שיאכלו ע"י תערובת ולזה מתרץ הגמ' דמוקי לה כדברי הכל ואליבא דר"י ליכא דין ביטול דמב"מ ושב"מ לר"י כבאפ"ד וכפי' התוס' על דברי ר"י טעמו וממשו לוקין עליו ולכך מקשה הגמ' אלא לר"י הן היכא משכחת לה כיון דמוקי כד"ה לא משכחת לר' יהודה והוצרך לתרץ בנבילה מוסרחת אבל משרצים בלא"ה לק"מ לפי המבואר ביו"ד סי' שהוא בשם הרשב"א דברים המאוסים כגון זבובים ויתושים כו' בטילות לות ברוב דלגבייהו כא"פ לאו דאורייתא דהוי ממשא בלא טעמא ומעתה י"ל דלפי האמת לדידן דסברינן מב"מ יש ביטול ברוב שייך תמיד הן ולכך מקשה הגמ' שפיר וליחשב כמו תמרים וחלב בשבועה שלא אוכל. וא"צ לתירץ התוס' דאמר חלב סתם וממילא משכחת דאכלו כולה לחזור לדברי הראשונים דלרבא מקשה שפיר דלדידיה גם בשבועה משכחת דליתא בשאלה. אבל עדיין קשה הא איתא בכריתות דף י"ד וניתני חמש חטאות ונוקמא כגון דאכל כזית פיגול בחדא בהמה קמיירי בשתי בהמות לא קמיירי ונותר ופיגול בחדא בהמה לא משכחת לה אלמא לא משכחת לה כגון שהעלה אבר פיגול ע"ג המזבח דפגע פיגולי' מיניה והוי נותר אלא בזית א' קמיירי בב' זיתים לא קמיירי ולא והקתני יוה"כ וביוה"כ כותבת דמחייב ובכותבת איכא שני זיתים א"ר זירא כגון שאכל כוליה כחלבא ר"פ אמר כגון דמלייא בתמרים ר"א בר אחא מתני חמש חטאות ומתרץ לה כגון דאכל כזית פיגול כו' וניתני שם חטאת ונוקמא כגון דאכל כזית דם בחדא אכילה קמיירי בשתי אכילות לא קמיירי ושיערו חז"ל דאין בית הבליעה מחזיק ב"ז א"כ מאי מקשה הגמ' דלמא רבא סובר כרב אדא דחישב פיגול ותו לא יכול למיחשב גם בשעה דכיון דלא אכל התמרים עדיין אי' בשאלה משום התמרים דא"ל דאכל גם התמרים דהא אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ובחדא אכילה קמיירי כו'. וצ"ל דהקושיא הוא דהא משכחת בלעיסה והא דמתרץ אליבא דרב אדא הא דלא חשיב נמי דם משום דאין בית הבליעה כו' צ"ל דאי בלעסן מבטלין זא"ז וכדברי ר"ל דאמר בזבחים דף ע"ח ע"א פיגול ונותר וטמא בללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו כו' מותב רבא עשה עיסה מחיטין ואורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה זאע"ג דרובא אורז מדרבנן א"ה אימא סיפא אדם יוצא בה י"ח בפסח. אלא מבשא"מ בטעמא ברובא ונ"ל דרב אדא סובר טכע"ק ל"ד א"כ לעולם מתבטל או דבב"ח הוי מב"מ והי' ביטול הפיגול ונותר כשהיה האכילה בלעיסה אבל לרבא מקשה הגמ' שפיר דבלא"ה א"א לומר דמוקי בפיגול דא"כ אי לא נשחט ולא נזרק כהלכתו גם בהקדש איכא בשאלה א"ו אף אם הי' מתני כר"א א"א לומר בפיגול א' מהן רק דם ולפי"ז הוי כולן מבשא"מ תמרים ובשר ודם ולא מתבטלין אך לכאורה צריכים להבין כוונת התוס' במה שדקדקו כיון שנשחטו ונזרקה דמן כהלכתן דהא בלא"ה בבא ליד גזבר ליתא בשאלה. ושמעתי שיש חידושי ריטב"א על מס' שבועות ומקשה ק' זו על ק' הגמרא והרי הקדש. ונ"ל דרש"י בד"ה והרי הקדש כתב בזה"ל שבא ע"י נדר וכל נדרים יש להן שאלה עכ"ל דלכאורה אך למותר דברי רש"י הנ"ל הלא ידוע פלוגתת ב"ש וב"ה אי יש שאלה בהקדש והלכה כב"ה דיש שאלה בהקדש:

ונ"ל דאיתא בירושלמי נזיר פ"ה הל' א' תמן את אמרית תצא ותרעה בעדר וכה את אמרית הכין (ר"ל דלקמן בפירקין תנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתירו והיתה לו בהמה מפורשת תצא ותרעה בעדר ש"מ דמהני שאלה בהקדש דהא הקרבנות יוצאין לחולין וכאן את אומר אין שאלה בהקדש) אמר ר"י בר רבין תמן לנזירות נשאר מכח נזירות יצאו קרבנותיו לחולין יעויי"ש. מפשיטות דברי הירושלמי מבואר דהיכא דאי שואל על הקדש עצמו רק על הדבר שגירם לה שיוקדש מועלת השאלה לקרבן מזה י"ל דאף שלב"ש אין שאלה בהקדש מ"מ כשקבל ע"ע בנדר ואח"כ הפריש קרבן לנדרו יכול למתשיל על נדרו. ממילא מופקע ההקדש לכך מדייק רש"י שבא ע"י נדר ומתורץ בזה מה שמקשה לכאורה ואב"ע כי קתני קרבן קבוע קרבן עולה ויורד לא קתני והרי טמא שאכל את הקודש דקרבן עולה ויורד הוא בנשיא ור"א הוא דאמר נשיא מביא שעיר דקשה לכאורה הא לר"א דסובר בעירכין דף כ"ג אין שאלה בהקדש לא צריך לאוקמתא קמייתא בבכור אשר מחמת זה נחית הגמרא לומר ואב"ע דלדידי' יכולין לתרץ מידי דאיתא בשאלה לא קתני ול"ק והרי הקדש ולפי הנ"ל ניחא דגם לר"א עכ"פ בנדר אי' בשאלה וכדי לדחות דברי רש"י המציאו התוס' כגון שנשחטו ונזרקו דמן ליתא בשאלה ר"ל דהא באומר הרי עלי יוצא מידי נדרו אחר שנשחט ונזרק כדאי' במעילה א"כ גם הנדר דהרי עלי כבר אינו וליתא בשאלה דאף לרבא דסובר בנשבע על הככר ואכלו כולה דאיכא בשאלה היינו משום דמחוסר קרבן משא"כ הכא דאף קודם שאכלו כבר נפסד מנדרו ועל גוף הקרבן ליתא בשאלה כיון דבא ליד גזבר אבל לשיטת רש"י ז"ל א"ש כנ"ל:

עפ"י דברינו י"ל דברי ר' ביבי במכות דס"ל אליבא דר"ש נמי אין כ"ש למלקות וא"כ האיך מתרץ ר"ל בח"ש ועפימ"ש א"ש לפי סוגיא דידן דר"ל ל"ל איסור כולל וע"כ לא חלה השבועה רק על ח"ש וכיון שהי מפרש על ח"ש וחלה על ח"ש שהוא היתר חלה גם על חצי' שבאכילת שיעור שלם מצד כולל ור"ש לשיטתי' שאינו סובר כולל וא"ל דא"כ גם לר"ל ע"כ מדין כולל מ מיירי המתני' למה לא אוקמא בפשיטות כר"י י"ל דר"ל סובר כרב ששת דשרצים אוסרים גם בטעמם אף שהוא נפגם דכיון שחידשה התור' לאסרן בעינא אף שאינם ראוי' לאכילה גם טכע"ק וכשהם בתערובות הוי ממשא וטעמא לא מבטלי בא"מ רק בתערובות יותר מכא"פ