ברוך טעם צח

שבועה דכיון שמושבע ועומד הוא אי שבועה חל על שבועה וכקוש' הגמ' לקמן והא מושבע יעומד. ולזה הוצרך ר"ל לאוקמי מתניתי בח"ש. וא"כ דמי איסור נבלה לענין מניעות חלות השבועה על כזית ממנו כמו איסור חרצן דנזיר ולזה מדויק שפיר לשון הגמרא והא נבלה דמושבע מה"ס כחרצן לגבי נזיר דמי' וטעמא כדפרישית. כלומר דכמו דבשבועת נזיר על חרצן כיון דאין השבועה חלה על כזית רק לאיסור בעלמא. ולא הוי זירוז בחומר שבועה על לאו דנזיר יש לנדר לומר דאהתירה קא מושתבע דהיינו ח"ש שהשבועה חלה בכל חומר שיש בו לזרוזא כ"כ גם בנשבע שלא אוכל נבילת כיון דעל כזית מושבע מה"ס ואין שבועה חל על שבועה רק להוספת איסור בעלמא מהראוי לומר ג"כ דמסתמא לא נתכוון אלא אהתירא ולמה אמר ר"ל א"א מוצא דלמה תנא דמתני' סובר בהחלט דמסתמא אהתירא קא משתבע ולא על כזית איסורי שהשבועה מנוע שתחול עליו וע"כ כל הנשבע שלא אוכל נבלה בסתם הוי כאלו היו מפרש ח"ש דלמאן דפשיטא לי' כנ"ל דתלינן דאהתירא קא משתבע הוי כמחשבתו נכרית מתוך מעשיו וכאלו בוטה בשפתיו שלא יאכל ח"ש מנבלה וכנ"ל:

דין ג' אם אמרינן שחל איסורין ביחוד כשנעשה בן י"ג הנה בחידושי הרשב"א ביבמות מביא בשם ר"ח שמפרש דאיסור ב"א הוא בטמא שאכל חלב דמיירי שנטמא קודם שהביא שתי שערות וכשהביא ב' שערות חלה עליו יחד איסור חלב ואיסור טומאה ואי' ברשב"א שכן יש גירסא בכריתות וכן מפורש בפי' המשניות להרמב"ם במשנה דיש אוכל יעויי"ש ועפי"ז יש לכאורה ליישב קושית התוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב ד"ה שלא יאכל תמרי' וחלב תימא אמאי לא פריך נמי לר"י מהכא דלכאורה י"ל דהאי תנא ל"ל איסור כולל כלל והמתני' מיירי שכל האיסורים חלו עליו בב"א כגון שהביא ב' שערו' ביוה"כ כאשר העיר ע"ז הש"אר ובשבועה לא משכחת איסור ב"א דאם נשבע אחר שהביא ב' שערות חלו עליו כבר שאר איסורים ואי נשבע קודם שהביא ב' שערות דחל השבועה דמופלא סמוך לאיש מדאו' מ"מ מחמת שהי' קטן לא הי' עליו איסור אכילה ומתלי תלי עד הביאו ב' שערות ז"א דאיתא במס' נדה דף מ"ו ע"ב לפי שמצינו שהשו' הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסור בל יחל יכול יהיה חייב על הקדשו קרבן ת"ל וזה הדבר וכו' ממ"נ אי מופלא סמיך לאיש מדאו' לילקי נמי ללקי ואי מופלא סמוך לאיש ל"ד איסור נמי ליכא כו' הבע"ס כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרי' ומפרש שם התוס' דהו"ל לאוקמי כגון שאכל הוא בעצמו כשהגדיל כו' יעו"ש הרי מבואר מזה דאף הוא בעצמו שהגדיל אינו חייב על הקדישו קרבן ודבר פשוט לכאורה שכ"כ ליכא חיוב קרבן שבועה כשעובר על שבועתו משהגדיל ולכך לא תני בברייתא רק זדון שבועה ומזה הדבר ללמוד שאף שבועות והקדשות של מופלא סמוך לאיש ליכא חיוב קרבן א"כ לא משכחת עוד שתחול השבועה בב"א שיחייב ע"י קרבן ומאי מקשה הגמ' ליחשב נמי שבועה כו' והי' אפשר לומר לכאורה לפי מה דאי' בחולין דף ק"א וריה"ג ל"ל איסור כולל והתניא שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו כו' ומקשה רש"י דלמא התם שאני דהוי איסור ב"א ומתרץ דהסוגיא אזלא בשיטת המ"ד דמאן דל"ל איסור כולל גם ב"א ל"ל ומפרש שם בריטב"א שרש"י סובר דדברי הגמ' וריה"ג ל"ל איסור כולל הוא דברי רבא מרא דשמעתא כדאיתא שם מקודם אמר רבא ריה"ג הוא עיי"ש שדבריו מוכרח מאוד ליישב דברי רש"י ז"ל בד"ה שלח רבין וכ' שמצא כן בתוס' היוצא מזה לדברי רש"י הנ"ל לרבא מאן דא"ל איסור ב"א סובר ע"כ דגם א"כ אחע"א א"כ מקשה הגמ' שפיר ודייק אליבא דרבא וליחשוב נמי שבועה דא"ל דהתנא מיירי בב"א כנ"ל דהא גם בב"א אינו חל אם לא שסובר אחע"א בכולל אבל לר"י הוי מצינו לתרץ דהאי תנא ל"ל איסור כולל אמנם כדי לתרץ דברי הגמרא ביבמות דאמר מאן תנא דא"ל איסור אחע"א בכולן כו' ור"מ הוא דהא מהתם לא מוכח רק אח"ע בב"א כקושית השא"ר עוד מקשה כיון דמיירי דבלא הביא ב' שערות רק אחר שהוקדש הבהמה שחל עליו בהכיאו ב"ש איסור אכילת קדשים בטומאה ואיסור חלב יחד מה צריכים עוד לומר אקדשים מיגו דאתוסף אוה"נ תו"ל דבלא"ה חל מחמת איסור ב"א לכן נ"ל דהמביא ב"ש אינו מביא ע"ע תלת איסורים יחד רק איסורי' שאינם על החפץ כ"א אקרקפתא דגברא והכא מחמתו כגון טמא שנטמא קודם שהביא ב"ש מתלי תלי עליו איסור שבו מצד טומאתו עד שהביא ב"ש אבל איסור הקדש אם אינו חל על החלב בעת הקדישו תו לא יחול בעת שמביא הוא ב"ש דגידולו אינו גורם על הוספות איסורי' על החפץ מצאתי כן במהר"ם אבל יתר דבריו שם שלא בדקדוק המה יעויי"ש:

ומעתה מקום י"ל קושי' התוס' הנ"ל דהנה ה במתני' דיש אוכל כו' ליכא הוכחה דהאי תנא איסור כולל א"ל מחיוב טומאה וחלב דבא בב"א לפי גירס' הנ"ל בהבאת ב"ש והקדש הוי איסור מוסיף וכ"כ נותר ולא נשאר הוכחה רק מהא דמחויב על יוה"כ דיש סברא לומר דבהבא' ב"ש אינו גורם חלות איסור יוה"כ על האוכלין (ובמהר"ם מצדד לזה) ויש ס"ל דאיסור יוה"כ אינו רק אקרקפתא דגברא ונ"ל שבסברא זו נחלקו הקדמונים ואעתיק מש"כ בחידושי הריטב"א לקידושי' דף ע"ז ואי' בה"ל ויש שפירשו דמש"ה פטור מיוה"כ ולא חייל חתיכה זו שנתנבלה ביוה"כ באיסור ב"א משום דאיסור נבלה בא קודם לאיסור יוה"כ ולא הוי ב"א דנבלה שיעורה בכזית ויוה"כ שיעורו בככותבת ולא נהירא דאנן לאו לחיובא לאוכל אתינן אלא לדון באיסורים היאך חלין וחתיכה שיש בה כותבת הרי קדים וחייל בי' איסור יוה"כ כשם שחל איסור נבלה על כזית שבו אין א' מהם קודם לחבירו וזה פשוט מאוד עכ"ל ודעת הי"מ נראה דסוברי' דאיסור יוה"כ אינו חל על אוכלין רק על אדם דהוי אוכלין המותרין בשעת איסור מעתה ממ"נ א"א לומר דהבאת ב"ש יגרום עליו איסור אכילת יוה"כ דאי דנין איסור אכילת יוה"כ על האוכל אין הגדלות שבו גורם כלל כמו שאינו גורם לענין איסור הקדש ואי בתר דידי' דיינינין כדעת י"מ שנראה שמיד שהביא שתי שערות חל אקרקפתא איסור מניעות אכילה מ"מ קדים עליו שאר איסורים שאסורים בכזית ואיסור יוה"כ אינו באה עליו כ"א בהשלמת הכותבת כדברי י"מ הנ"ל לענין נבלה ביו"הכ אבל לכאורה בלא"ה דברי הי"מ מפוקפקי' דשפיר חל עליו בב"א גם איסור יום הכפו' דהאי משכחת שאוכל בב"א ככותבת שהוא ב' זיתים:

אמנם כ"ז לדידן דפסקינן דככותבת הוא מעט פחות מכביצה (יעוי' במג"א סי' תפ"ו) אבל לשיטת רבא דסובר דכותבת הוא יותר מכביצה כדאי' ביומא אמר רבא ככותבת הגסה שאמרו יותר מכביצה י"ל סברת הי"מ וליכא למשכח לשיטתו שיחול איסור יוה"כ מחמת ב"א מצד שהביא ב"ש וכנ"ל וע"כ האי תנא איסור כולל א"ל ומקשה הגמ' שפיר דוזקא לרבא וליחשב נמי שבועה:

אמנם לפי מה דאיתא במרדכי פ' ע"פ מובא במג"א סי' תע"ה סק"ד דע"י לעיסה בית הבליעה מחזיק ג' זיתים מופרכים דברי הנ"ל ונ"ל דכבר דשו רבים לתרץ המשך דברי התוס' בשבועות במ"ש מפרש ר"ת לאתיא בלאו והן דמשמע נמי בחלב שעל גבי הקיבה כו' ותימא אמאי לא פריך נמי לר"י מהכא דהתוס' בכריתות כתבו לתרץ קישית הגמ' והרי הקדש דכיון שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתי' בשאלה ומקשה המהרש"א על דבריהם שהוא נגד סוגיא דידן דדחיק לאוקמא בבכור ומתרצי' העולם דהא לא תני מידי דאי' בשאלה י"ל או דאכתי א"ל שאלה אי משום דפעם א' ה' בשאלה ותירץ התוס' בכריתות אינו אלא לפי' ראשון וכאן דקאי בשיטת רבא א"א כפי' הראשון דהא לרבא דסובר לקמן נשבע על הככר ואכלו כולה ליתא בשאלה גם שבועה משכחת דליתי' בשאלה:

ולפ"ז לכאורה ל"ק קושי' התוס' אמאי לא פריך לר"י דדלמא אסיק אדעתי' שיש לתרץ מידי דאיתא בשאלה לא קתני רק נחית לקושטא שני' והרי הקדש. ולר"י י"ל דשאני הקדש דליתא עתה בשאלה משא"כ שבועה דאף עתה איתא בשאלה לדידן דפסקינן קינן כאמימר בנשבע ואפי' אכלו ג"כ אי' בשאלה ל ך הקדימו דבלא"ה לא משכחת בלאו והן וצ"ל דאמר חלב סתם א"כ גם לרבא אי' בשאלה דלא משכחת אכלו כולה אבל לדעתי קושי' התוס' דאיך משכחת הן י"ל באופן אחר ואקדי' לתרץ קושי' התוס' דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כד"ה גם קושי' הפליתי סי' ק"ג לשיטת הפר"ח דברים הפוגמים בעצמם אף במוסרחים נשארו באיסורם א"כ מאי משני הגמ' משכחת לה בנבלה המוסרחת הא במשנה תני שגם שקצים ורמשים ובתו' מבואר דיש שקצים ורמשים דלא חזיא לאכילה טפי מנבלה מוסרחת וכ' שם בזה"ל מיהו לחד תירץ בתוס' דאף בלשבע לבטל את המצוה אם לא מזכיר בפירוש שם האיסור חל בכולל א"ש י"ל דבוודאי איכא שקצים ורמשים דאינם פוגמים בעצמם והרי הם כסרוחין א"כ באומר