ברוך טעם ק

ולא משכחת הן לגבייהו ובמינם לא שייך בהם שם ביטול דכולם אסורים. אבל בנשבע על ח"ש שפיר משכחת הן וחל על כזית שלם בכולל לכך מוקי ר"ל אי בסתם דאליבא דר"ע ואי בפירוש ואליבא דרבנן ומיירי שאוכל שיעור. ומעתה מקשה הגמ' שפיר על משנה דיש אוכל וניחשב נמי שבועה והן משכחת בביטול מב"מ דהא ר"מ סובר מב"מ בטל וגם י"ל כן לשיטת רבא ומשכחת הן בנשבע שיאכל תמרים וחלב ואכלם ע"י ביטול בתמרים בחלב קיבה ובשאלה ג"כ ליתנייהו בשיטת רבא שסובר נשבע על הככר ואכלו כולה ליתא בשאלה:

אמנם דברי אלה לא יתכנו רק לדברי רש"י וכנ"ל אבל לשיטת ר"ת שמובא דעתו בתוס' יבמות דף ע"ט ע"ב ובזבחים דאף לר' יבש ביבש בטל במינו א"כ א"א לומר כנ"ל דא"כ מאי מקשה הגמרא הן היכי משכחת לה דאין קושיא משרצים וכנ"ל רק בנבלה והא גם בנבלה משכחת לה בביטול מב"מ בשר שחוטה דנבלה בשחוטה הוא מב"מ וצ"ל דלא אמרינן הן בכה"ג א"כ נשאר קושיא על תירץ הגמרא משכחת לה בנבלה מוסרחת דאכתי קשה איזה הן משכחת בשרצים דאיסורייהו גם במוסרחים כדברי הרא"ה בחינוך וכן דעת ר"ת כמבואר בתוס' ע"ז שמקשה היאך אוכלין דבש שיש בתוכו רגלי דבורים שאסורים אף שאינם ראוים לאכילה יעויי"ש ונ"ל ליישב גם בשיטת ר"ת בהקדים דברי המרדכי במס' ע"ז שכ' בשם ר"ת דנבלה בשחיטה איכא מ"ד דהוא מבשא"מ וקשה עליו מסוגיא דחולין דף צ"ט תוס' ד"ה שלא אוכל תמרים מפרש ר"ת כו' ותימא אמאי לא פריך נמי לר"י ומקשי' על דברי התוס' במה שהקשה קושיא אחר הצעת דבריהם בשם הר"ת והעלו קדמונינו בכמה ספריהם דהתוס' בכריתות דף י"ד כתב דלכך לא חשיב שבועה דאי' בשאלה לא קתני ומהקדש ל"ק דכיון דנשחטו ונזרקה דמן כהלכתן ליתנייהו בשאלה ומקשה המהרש"א שדבריהם סותרים מסוגיא דמקשה הגמרא והרי הקדש. ומתרצים מה שאמרו בגמ' מידי דאי' בשאלה לא קתני יש לפרש בשני פנים או דלא חשיב משום דאכתי אי' בשאלה ולא ברירא חיוב הקרבן דיכול למתשיל ועכ"ז שייך שפיר תירץ התוס' בכריתות דכיון שנשחטו ליתא בשאלה. גם יש לפרש דאף אם עתה ליתא בשאלה מ"מ כיון שהיה לזה כבר שייכות דין שאלה אף שעתה ליתא בשאלה לא תני לה וכמ"ש רש"י ז"ל במכות דף כ"ב ע"א ד"ה נזיר שמשון נזיר מן הבטן דקשיא ליה האי נמי בשאלה איתא שהיה אביו יכול לשאול עליו ואפי' מת אביו בשאלה מיהו הוי בהאי שעתא עכ"ל והתוס' בכריתות שמתרצים כיון שנשחטו כו' ע"כ ליתא להאי סברת ר"י הנ"ל בשיטת הי"מ ולפ"ז אין עוד סתירה לדברי התוס' מסוגיא דהכא דהא קושית הגמרא כאן אליבא דרבא והוא סובר לקמן בשבועות הנשבע על הככר ואכלו שליתא בשאלה אחרי שכבר אכלו ומקשה הגמ' שפיר לרבא וא"כ אין מקום לקושית התוס' מה שמקשים אמאי לא פריך לר"י דהא לפי הנ"ל י"ל שהמקשה סמך על קושיא השני' והרי הקדש ומהקדש ל"ק רק לשיטת רבא כנ"ל אמנם לפי מה שכתבו התוס' ראשונה שמפרש ר"ת דמשכחת הן בחלב שעל גבי הקיבה ושל חיה א"כ תו לא משכחת רק באומר שאוכל חלב סתם ותמרים וישנו בשאלה גם לשיטת רבא אף אחר שאכל התמרים וחלב כיון ששבועה עדיין חלה על כל תמרים וחלב שיש בעולם וסתרו הנ"ל ולכך מקשה שפיר אמאי לא פריך לר"י נמי (ולדידי' קשה מאי מקשה הגמ'. והרי הקדש דלמא מיירי התם שלא נשאר מן הקרבן רק אותה ח' נותר וכיון שאכלו ליתא עוד בשאלה אבל בשבועה דהן לא משכחת כ"א באומר חלב סתם ואיתא בשאלה). ולפענ"ד שאכתי יש לתרץ קושית התוס' דאמאי לא פריך נמי לר"י בהקד' לתרץ קושית הפליתי להגירסא משכחת לה בנבלה מוסרחת דקשה לשיטת הקדמונים דכל שרצים איסורן אפי' במוסרחין. דהא איכא שרצים שאינם ראוים לאכילה ואסרם התורה ולמידן מזה דגזה"כ לגבי שרצים דאף מוסרחת אסורים א"כ אכתי קשה דהא במתני' תני נמי שקצים ורמשים ולגבייהו שאיסורייהו גם במוסרחים לא משכחת הן. עוד יל"ד בדברי הגמ' שמקשי' אלא לר"י הן היכי משכחת לה למה מקשה רק לר"י הא קשה זו רק לרב ושמואל שגם הם אומרים שמתני' מיירי בכולל וי"ל בהקדים מה דלכאורה קשה שהמרדכי פ"ה דע"ז מביא לשון הר"ת דנבילה בשחוטה איכא מ"ד דהוי מבשא"מ יעויי"ש וקשה לפי"ז בחולין דף ק"א ע"א דריש רבב"ח חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקופה ובחתיכות אוקי רב אמורא עלה ודריש כיון שנתן טעם בחתיכה החתיכה. עצמה נ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה א"ל רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתא כר"י אפילו כי לא נ"ט נמי כו' רבא אמר כו' וקשה מאי מקשה הגמ' דלמא סובר רב דנבלה בשחוטה הוי מבשא"מ ולכך מצריך שתתן טעם בחתיכות ואותן החתיכות שפיר אוסרת שאר הח' דחתיכה זו עם שאר החתיכות הוי מב"מ. הן המת שלפי שיטת הר"י שבתוס' חולין דף ק"ח ע"ב א"ה אמאי מותר דהיכי שנ"נ מצד דבר כלא הוי מינו בתערובת זה דינו כמבשא"מ ולק"מ קושיא הנ"ל דאם סברת רב שנבלה בשחוטה הוי מבשא"מ גם החתיכה הנאסרת ממנה אינה יכולה שתאסור שאר החתיכות מצד מב"מ אבל לפי מה שמבואר בר"ן ובחידישי הריטב"א שהר"ת והרשב"א שמוזכר שם בתוס' שמו בחדא שיטה להצריך למ"ד מב"מ ל"ב בתערובת חתיכה ב"פ ששים שהרוטב שנבלע בחתיכות של איסור וחוזרת ומפלטת ברוטב אינה בטלה משום דהוי מב"מ ודלא כשיטת הר"י הנ"ל ושלא יקשה עליהם קו' הר"י נ"ל שהם מפרשים דברי הגמ' חלב שרי היינו דשרי לגמרי וכ"נ מדברי רש"י שם בד"ה גדי דאי הי' החלב נאסרת מן הבשר היתה אוסרת כל החלב משום מב"מ עכ"פ מבואר שלר"ת אף דבר הנאסר מן א"מ אוסר בתערובת מינו כדין מב"מ א"כ נשאר קו' הנ"ל אשר ע"כ נ"ל דלר"ת בלא"ה ל"ק קו' הנ"ל דהנה מלשון הר"ת שכתב נבלה בשחוטה ולא כתב נבלה ושחוטה כמ"ש המרדכי בשמו בשארי הדברים שחושבין למבא"מ וגם מש"כ איכא מ"ד אשר לכאורה לא גילה לעינינו מי הוא המ'"ד נראה שכוונת הר""ת לפלוגתת רב חסדא ור'"ח במנחות דף כ"ב שרב חסדא סובר שם שנבלה בשחוטה אזלינן בתר המבטל וא"א בשחוטה שתעשה נבלה דשחוטה אינה בטלה בנבלה דאפשר לנבלה שתעשה שחוט' כשתסרח יעוי"ש:

אמנם הפר""ח ביו"ד סי' צ""ח כתב דברי רב חסדא אינו אלא לענין טומאה וכן כתב הרשב""א בתשובה סי' רפ' ד יעויי' אבל מדברי השואל שם נראה שהי' סובר שדינו של רב חסדא שייך גם לענין איסור ונ"ל לכאורה יש סברא ברורה לחלק בין טומאה לאיסור דהא טעמו של ר"ח במה שסובר שנבלה בטלה בשחיטה דהוי מבא"מ כיון שא"א לשחוטה שתעשה נבלה וי"ל דז"א רק לענין טומאה דבטומאה ליכא דין טכע"ק כמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ב ע"א ד"ה וביבש ביבש אין סברא לומר שיהפוך ההיתר להיות איסור אבל באיסורים למ"ד טכעק"ד ואפשר לסחטו אסור אשר בע"כ סובר חנ"נ ולשון הרש"י בסוגיא הנ"ל חולין דף ק' ד"ה חנ"נ עצמה וע"כ לשיטת ר"ת לוקין על כזית היתר שבא לאיסור ומורגש בו הטעם דהוי ככולו עצם איסור וע"כ פוסק הרא"ש בהל' חלה וטור א"ח סי' נ"ג דעיסה של אורז שבלע טעם דגן יצאו בו י"ח מצה באכילת כזית מן האורז דכיון שיש בו טעם דגן ודינו כאלו הוא כולו דגן א"כ גם שחוטה נ"נ ולכך הוי מב"מ עם נבלה דנבלה יכולה שתהיה כשחוטה ושחוטה יכולה להיות כנבלה לכך לא דמי לדברי ר"ח דשם מיירי לענין טומאה דליכא גביה דין טכע"ק לפי"ז מקשה הגמ' שפיר לרב אפי' כי לא נ"ט נמי דהא סובר דחתיכה עצמה נ"נ וגם סובר אפשר לסחטו אסור הוי לדידיה נבלה בשחוטה מב"מ ומ"ש הר"ת שבמרדכי איכא מ"ד דנבלה בשחוטה הוי מבשא"מ כוונתו למ"ד שסוברים אפשר לסחטו מותר ול"א שנהפך להיות איסור א"כ לא אפשר לשחוטה שתעשה נבלה והוי נגד נבלה מבשא"מ:

דע דאף במב"מ למ"ד מב"מ ל"ב כשנבלע במינו כשיעור טעם גמור בא"מ הוי ג"כ לשיטת ר"ת כטעמו וממשו בא"מ יעויין ברשב"א לחולין דף צ""ח ד'"ה אמר רבא וע"כ לא כתב ר""ת בתוס' ע'"ז דף ס"ד ע"ב דין מב"מ טעמו ולא ממשו רק למ"ד מין במינו בטל ברוב אבל מין במינו ל"ב נקרא טעמו וממשו כן יש ללמוד ממשמעות דבריו שם לכך שיטת ר"ת בחולין דף ק' בדין ח' עצמה נ"נ שלא אמרינן חנ"נ רק בשבלע טעם גמור אבל אם לא בלע רק משהו אף שמב"מ ל"ב מ""מ אין החנ"נ ממנה הרי שאף במב""מ איכא חילוק בין כשבלע שיעור טעם או לא והנה לכאורה קשה דלפי מה דפסקינן דנבלה שנתערבה בשחוטה מטמאה טומאת נבלה במשאוי ולפי מה שמסביר מהר"י קורקס מובא בכ'"מ הל' טומאת אוכלין דשם נבלה לא פקע ע"י תערובות רק איסור נבלה וטומאת מגע שלזה שייך דין ביטול אבל לא טומאת משאוי נראה לכאורה פשוט כשנשבע אדם לאכול נבלה ועירב ח' נבלה בין ח' בשר שחוטה על אופן שנתבטלו איסור נבלה שאם אכלו האיש שנשבע לאכול נבלות שיוצא ידי שבועתו דהרי אכל נבלה ועדיף ממה שיוצא בנבלה מוסרחת לשיטת הגירסא משכחת לה בנבלה מוסרחת ודין אין מבטלין איסור אינו רק איסור בעלמא ולכמה שיטות אלא מדרבנן ושבועה חלה בהן גם על איסור ח"ש ומכ"ש נגד איסור דאין מבטלין וא""כ קשה מאי מקשה הגמ' הן היכא משכחת לה הא משכחת בכל נבלה שבועות הן דיבטל נבלה בשחוטה מפקע