ברוך טעם צז

לדעת הרמב"ן שסובר במלחמות דנשבע לקיים המצוה ולא קיים אינו חייב מלקות מה שם יש זירוז בשבועה זו ומזה הוכיח הקצה"ח על ח"מ בסי' ע"ג דאף לדעת הרמב"ן דליכא לאו מחמת השבועה על קיום המצוה מ"מ איסורא איכא עד"ז צ"ל גם בשבועה על איסור אף דמצד האיסור מושבע ועומד מה"ס וע"כ אין שבועה חלה על שבועה מ"מ יש הוספת איסור מחמת השבועה ולהכי הוי זירוז כמש"ל ודלא כדברי א"מ ח"ב בתשובתיו ב' יעו"ש ואכ"מ:

ואחרי כל האמור בצירף דעת הפר"ח בשיטת הרמב"ם דאף בספיק' דחיקו אמרי' דספיקא דאורייתא לקולא ואינו אסור אלא מדרבנן כמו כן בנשבע שלא אוכל חרצן דקאי בספיקא אם חלה השבועה על פחות מכזית או לא אין איסור דאורייתא מחמת השבועה דספיקא דאורייתא לקולא. וכיון שח"ש אסור מדאוריי' מצד איסור נזירות תו לא שייך לומר שהשבועה היתה לזרוזי נפשי' מח"ש דהיינו פ' מכזית חרצן דהא מחמת הנזירות דיש בח"ש איסור דאורייתא ומחמת השבועה שהוא רק בספיקא לא נתוסף רק איסור דרבנן האיך שייך לומר שנתכוון לזרוזי נפשי' על איסור דאורייתא מצד הוספת איסור דרבנן וכי מזריזין על החמור באיסור הקל ממנו:

לפי דברי הצל"ח במס' ביצה בסוגי' דאפרוח דגם באיסור דרבנן אמרינן אאחע"א י"ל בפשיטות יותר דלא מצי למיחל כלל הך איסורא דספיקא שאינו אלא מדרבנן על איסור ח"ש שהוא דאורייתא וכיון דלא חל כלל מה זירוז איכא באותה השבועה אלא ודאי שנתכוון בשבועתו אכזית חרצן ובכזית חרצן איכא שבועה ודאית מדאוריית' דשפיר יש תועלת בשבועה זו לזרז בהוספת איסור דאוריית' וא"ש מה שפסק הרמב"ם בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן אמרי' שדעתו על כזית דאיסורא. ומכוונים דבריו ביותר במה שהקדים באותו הלכה דבנשבע שלא יאכל חרצן קם בספיקא וליכא חיובא על פחות מכזית וממילא גם איסור דאוריית' ליכא דס' דאורייתא לקולא כנ"ל ולא שייך כלל זירוז מחמתו על איסור ח"ש בנזיר וכנ"ל. ולכן אמרי' דהי' כוונתו על כזית חרצן. ולפי"ז שפיר י"ל קושי' הל"מ הנ"ל דהא דמקשה הגמ' ותיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר ע"כ הכוונה דמדברי רשב"ל שאמר אי אתה מוצא כו' מוכח שלא נסתפקו כלל הנשבע על דבר שאינו ראוי לאכילה שאם היה ס"ד דחל השבועה על פחות מכזית דאם הי' הוא מסופק בדבר כמו רבא האיך החליט לומר אי אתה מוצא הא י"ל דתנא דמתני' מפשט פשיטא (ובפרט כי אין דרך התנא להיות מסופק אם חייב או פטור כמש"כ תוס' לעיל דף כ' ע"א ד"ה איסור) דבנשבע על אוכלים שאינם ראוים לאכילה אמרי' דדעתו על פחות מכזית וא"כ אף בנשבע שלא יאכל נבלות כיון שהם אינם ראוים לאכילה אמרי' דעתי' על פ' מכזית והוי שבועת ודאי על פחות מכזית ותו ליכא סברא לומר דשאני גבי נבלות דתלינן יותר שהי' דעתי' אכזית בכדי לזרוזי נפשי' מאיסורא דהא גם בח"ש נבלה אסור עכ"פ מדרבנן ושייך בה ג"כ לזרוזי נפשי' שנשבע כדי שיהי' גדר ע"י שבועה זו ממכשול איסור דרבנן של איסור ח"ש מנבלה. ואדרבא י"ל סברא שהוצרך לזרז מאיסור דרבנן יותר כיון שעכ"פ גם על הח"ש שייך זירוז אין לתלות שהי' שבועתו רק על כזית וקם דינא כדין נשבע שלא יאכל עפר כיון שאינו ראוי לאכילה דעתי', אפחות מכזית:

גם מדברי אגדה במדרש רבה ויקרא כ"ג שלשה הם שתקף יצר הרע עליהם יוסף ובועז ודוד. מבואר שיש זירוז בשבועה גם על דבר האיסור מדאורייתא בל"ת:

לפי האמור כפי' המבואר בחי' הר"ן והריטב"א דמאי דמבעי' לי' לר"א בנזיר שאמר שלא יאכל חרצן בהמה דכיון דכזית איסורא דאוריית' כי קא משתבע אהתירא קא משתבע. הכוונה דיותר יש לתלות שנשבע על הח"ש וחלה השבועה עלי' דאף דח"ש לר"י איסור מדאוריית' מ"מ לא מיקרי מושבע ועומד וחיילא השבועה והוי זירוז גמור מצד חומר השבועה על איסור בעלמא משא"כ על שיעור שלם כאשר התבארתי לעיל כיון דאין השבועה חלה רק להוספות איסור בעלמא כנ"ק יש סברא לומר דלאו זריזא הוא. משא"כ אם נחליט מצד סברא זו שהי' דעתי' על ח"ש וכזירוז בשבועה ודאית החלה על ח"ש שאינו מושבע ועומד גם לענין קרבן וכל עונשין דמחמת אותו הסבר' דאהתירא קא משתבע הוי כמחשבתו נכרית מתוך ענין השבועה וכאילו פירש להדי' ששבועתו הוא על משהו כן תורף כוונת האיבעי':

כללו של דבר דלכך איבעי' בנזיר משום דס"ד שאין לתלות שנשבע על, כזית לזרז דהא בלא"ה מוזהר עליו בלאו ובשבועת] הנזיר שלא אוכלנו אין בו הוספה כ"א לאיסורא בעלמא דאאחע"א ולא נ"מ רק לענין לקברו ברשעים גמורים הי' מקום לומר דאף שאין אחע"א ז"א אלא היכא ששני איסורים שווים דהיינו או ששניהם הם באיסור חפצא אי ששניהם בא"ג דלא אתי' א"ח וחייל על א"ח דקדים וכן לא אתי' א"ג וחייל על א"ג דקדים משא"כ כשא' א"ג ואחד איסור חפצא:

והיוצא לנו מזה דאי לאו דנחתינן להך טעמא דכל איסורי התורה מושבעין ועומדין מה"ס הי' מקום לומר שאיסור שבועה תחול על איסורים שהמה א"ח ובשבועות מוסיף באיסור על גופי' ועכ"ז לא הי' מקום לומר כן כ"א באיסורי מאכלו' נבלות וטריפות ודומיהן שהמה א"ח. אבל באיסורי נזיר שרובם מקדמונים סוברים דלא מיקרי א"ח אלא א"ג. ויעוין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' נ"ג וכן נשמע ממה דפסקינן ביו"ד סי' ר"מ סעיף ה' נזירות שהוציאו בלשון שבועה ד"ה איסור וטעם דנזירות הוא א"ג כמו שבועה וכן כ' הגאון מווילנא בסי' רט"ו כמו שבועות ובודאי אין פתחון פה לומר שתחול השבועה על נזירות דא"ג על א"ג בודאי אינו חל כמו כל אסורים היכא ששניהם המה אחד אאחע"א וכיון שכן שפיר הי' מקום לומר דרק הנזיר יש למבעי' בעי' דרב בנשבע שלא יאכל חרצן שדעתו לא הי' אלא אהתירא דחייל עלי' השבועה דעל ח"ש אינו מושבע ועומד ולא הוי כמו שבועה על שבועה משא"כ על כזית חרצן שהוא א"ג א"א שתחול השבועה מצד שהות א"ג. דהא גם מחמת נזירות יש על כזית א"ג וליכא מחמת השבועה חומר שבועה שיהיה בו צד זירוז. אבל בנשבע שלא יאכל נבלות הוי מצי למימר דלר"ל באמת חייל השבועה על איסור נבלות מטעם דשבועה הוא א"ג ונבלות הוא א"ת והא דמצריך ר"ל לומר דמתני' מיירי אליבא דרבנן במפרש ח"ש והוי מצי למימר דלא מפני שסובר שאין איסור שבועה חל על נבלה אלא שבאמת חל דא"ג חל על א"ח רק דאינו בחיוב קרבן כיון דלא משכחת בהן:

ובזה צריכין לומר בישוב מה שקשה לכאורה לפי פי' התוס' וכמה מהקדמונים דאיבעי' דר"א קאי גם אליבא דר"י דקי"ל כוותי' ובפרט שדברי ר"א למר ברי' דאי' במס' חולין דף צ"ח ע"א נראה כמבואר להדי' דר"א סובר כר"י דח"ש אסור מה"ת ועכ"ז מבעי' לי' לר"א גבי נזיר דלמא אהיתרא קא משתבע דהיינו ח"ש דמקרי התירא לענין שבועה ומדמוקי ר"י לקמן מתני' דשלא אוכל נבלות דוקא בכולל דברי' המותרים ולא בסתם. מיפשט איבעי' דר"א דלא אמרינן גבי איסורים דנתכוון לפחות מכשיעור ומלשון הגמ' כאן טעמא דפרש כו' משמע דלא מפשטינן איבעי' דר"א אלא מדברי ר"ל דאמר אי אתה מוצא כו' וכן מפרש רש"י להדי':

אבל לפי האמור ניחא דמדר"י ליכא למיפשט דמצינו למדחי דר"י סובר באמת דאם נשבע סתם שלא אוכל מאיסורים הן נזיר בחרצן או נשבע שלא אוכל נבלה אמרי' דלהתירא קא משתבע היינו ח"ש והא דלא משני הכי דמתני' לקמן הוא דכיון דלאו כולל אף דשבועה חל' על ח"ש מ"מ ליכא חיוב קרבן כיון דלא משכחת בהן. כמש"כ התוס' לקמן דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כד"ה דבח"ש לר"י ליתא בהן כ"א בלאו ע"כ מוקי בכולל וכפי' רש"י בדף כ' ע"ב ד"ה הכולל. כלומר אם הי' נשבע הנבלו' לבדן כו'. אבל מה שאמר לא יאכל סתם כולל דברים המותרים כו' יעו"ש. ובשלא אוכל סתם שפיר משכח' בהן וכן דעת הרשב"א בתשובה סי' תרי"ו דבח"ש לא משכחת הן. ואתי' לי' ממסכת יומא ריש פ' יוה"כ ואף דהרמב"ם סובר דגם בהן חל שבועה על ח"ש יעוין במהרי"ק שורש קס"ה שכ' ולס"ד בגמרא שם ביומא סבר דלא שייך הן בח"ש. אבל למסקנא אמרינן דגם שבועה בהן חל בח"ש. וכיון דלא ברור הך דינא בראי' מבוררת תו לא הוי מצי הגמרא למיפשט איבעי' דר"א מדר"י דהוה מצינן למימר דלמא סובר ר"י דלא חל שבועה בהן על ח"ש וכיון דלא משכחת בלאו והן. הוצרך לאוקמא המתני' שנשבע סתם שלא יאכל בשר ולא בזכר נבלה ובכה"ג מיקרי גבי נבלה כולל ומשכחת בהן. ואם היינו אומרים כן לא הי' אפשר למיפשט האיבעי' דר"א מדברי ר"ל דהי' אפשר לומר דרק גבי איסורי נזיר דהוא א"ג ואין השבועה חלה על כזית הוא שיש ספק לומר דנשבע אהתירה. משא"כ בנבלה ושארי איסורי מאכלות דשבועה שהוא א"ג חלה גם על כזית נבלה וכדומה שהוא א"ח יש ג"כ בכזות זירוז חומר שבועה ומהכ"ת לומר דנתכוין אהתירא לכך מדייק הגמ' דהא נבלה מושבע מה"ס כלומר אף דנבלה הוא א"ח מ"מ א"א שתחול עליה