ברוך טעם צו

איסור בב"ח כשהוא זית שלם מצד צירוף חצי זית חלב. כבר כתבתי על הגליון בס' הנ"ל בזה"ל יעוין מס' מעילה דף ט"ז ע"א ושם מבואר דאף על ח"ש לא חל איסור שני אף דלגבי איסור שני יש כזית מצד צירוף מאותו המין. וליישב דברי התוס' במס' שבועות ודעת הרמב"ם והר"ן שסוברים דשבועה חלה על ח"ש י"ל דשאני גבי שבועות דהלאו דשבועה כשחל הוא על אותו ח"ש דנבלה שנשבע עליה בלי שום צירוף משא"כ בצירוף נבלה מטמאה ומטהורה דאף שהטמאה ליכא אלה חצי זית מ"מ לא חל עליו איסור נבלה דגם מחמת איסור נבילה ליכא באותו חתיכה רק ח"ש. רק ע"י צירוף חצי זית מנבלה יהיה שיעור שלם וע"י צירוף משכחת שישאר איסור הטמאה כשיצרף לה חצי זית מטמאה. ולפי סברא זו מיושב קושית המחבר מבב"ח ע"כ בגליון. ואחר שהתבוננתי נ"ל לתרץ באופן אחר לפמש"כ דהא דאין שבועה חל על איסורא אף דשבועה הוא א"ג ונבלה וכדומה הוא א"ח מ"מ לא חל משום דגם על נבלה וכל איסורין מושבע מה"ס והוי כמו שבועה על שבועה שאינו חל כמו שאין חל איסור על איסור כאשר הבאתי לעיל דברי הר"י מג"ש שכ' להדיא כיון דמושבע ועומד מה"ס הוי כמו שבועה שעל שבועה. ולפי"ז א"ש דעת התוס' והר"ן שכתבו להדיא דח"ש דכיון שאינו מפורש בתורה לא מיקרי מושבע מה"ס א"ש דמצי השבועה למיחל עליה דאף דח"ש אסור כיון דאיסורא רק א"ח לא מצי דוחי' חלות השבועה שהוא א"ג. ומשום דאין שבועה חלה על שבועה לא שייך הכא דהא ח"ש לא מיקרי מושבע ועומד. וכ"ז רק לענין חלות שבועה על ח"ש אבל לענין בשר נבלה בחלב או בנבלת טמאה אף דח"ש דידהו לא מיקרי מושבע ועומד מ"מ לא מצי למיחל על אותו ח"ש איסורא דבב"ח או שארי איסורין מטעם דאין אחע"א דהא גם איסור בב"ח ואיסור נבלה הבא לחול הוא ג"כ רק א"ח ובאסורים שווים אמרינן אין אחע"א אף בחמור על קל. ובפרט דגם איסור השני לא מיקרי חמור נגד איסור הראשון. עד"מ חצי זית בשר נבלה עם חלב דעל אותו חצי זית נבלה גם משום בב"ח ליכא אלא ח"ש רק מחמת צירוף החלב נעשה שיעור שלם הלא כמו כן לענין איסור נבלה מצי לצרף עם עוד חצי זית נבלה ולהוי שיעור שלם וכן עד"ז גבי חצי זית נבלה טמאה וח"ז נבלה טהורה שאין איסור השני חמור מן איסור הראשון רק שבאיסור השני יש עתה שיעור שלם מצד צירוף עוד חצי זית מן נבלה טהורה כמו כן יכול להיות לענין איסור טומאה שיהיה נעשה שיעור שלם בצירוף עוד חצי זית מבשר טמא' והוא ע"ד שכ' בקיצור בגליון הנ"ל. ועם מה שהוספתי כעת כנ"ל, א"ש הן לפי טעם התוס' מפורש ביותר בחי' הר"ן דח"ש לא מיקרי מושבע ועומד והן לפי טעם חי' הריטב"א שכ' משום דחמור על קל חל דח"ש קל הוא לכך חיילא עליו שבועה יעו"ש. ואין לדמות לזה חלות איסור בב"ח וחצי זית בשר נבלה עם חצי זית חלב או חצי זית בשר נבלה וטמאה עם חצי זית בשר נבלה טהורה כנ"ל:

ועפ"ד יש להמתיק דברי הגמרא בשבועות והא נבלה דמושבע ועומד מה"ס הוה דכי חרצן לגבי נזיר דמי' יש לכאורה דברים אלו דמושבע ועומד כו' המה אך למותר דהא פשוט דאיסור נבלה הוא כמו איסור חרצן לנזיר ואם הי' שורת הדין לומר בשבועת נזיר על חרצי דדעתי' על פחות מכזית דאהתירא קא משתבע מהכ"ת לא נאמר כן גבי נבלה. ואקדים לתרץ הרמב"ם פ"ה מהל' שבועות הלכה ט' בזה"ל. וכן הנשבע שלא לאכול חרצן ואכל ממנו פחות מכזית הרי זה ספק. הי' הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו פחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין דעתו בשבועתו אלא בכזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו עכ"ל. וכ' הל"מ בזה"ל יש תימא על רבינו ז"ל כו'. ועוד תימא על רבינו דלדברי א"ד בגמ' תפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר הא שאני ושאני דגבי נבלות הוא מושבע ואמרי' דעתי' אאיסורא אבל לגבי עפר דאינו מושבע לא ע"כ. וליישב קושי' זו אקדים מש"כ הל"מ בעצמו לסברת הרמב"ם ז"ל תלינן שנשבע על כזית דאיסורא כדי לזרז א"ע על דרך שאמרו במס' נדרים דף ז' מנין שנשבע לקיים המצוה כו' ולכאורה אינו מובן דהא באמת גבי נזיר גם חצי שיעור אסור והא דקרי לי' הגמ' התירא אינו אלא לגבי איסורא שבועה אבל מאחר שעכ"פ אסור שפיר י"ל שהי' כוונתו בשבועה על ח"ש לזרז את נפשי' שלא יכשל אפי' באיסור קל ח"ש. ומדברי הרשב"א בחי' ד"ה כיון כו' נראה שמפרש דברי הגמ' אהתירא קא משתבע כלומר דמצד ח"ש ליכא אפילו לר"י רק איסור בעלמא ולזרז נפשי' שלא יאכל ממנו קא נשבע הרי להדי' דגם ח"ש י"ל דהשבועה היתה לזרז נפשי' וכמעט זה ומן המושכלת הראשונה שיותר צריך אדם לזרז את נפשי' בשבועה ממכשול איסור קל וא"כ מהכ"ת ליתלא בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן שלא הי' דעתו רק על כזית ולזרוזי נפשי' הא בסתם נשבע שלא יאכל חרצן לא איפשטי' האיבעי' ובספיקא קאי כיון דלא מתאכיל בעיני' ולמה נשתנה הדין בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן ואי משום דתלינן גבי נזיר שנתכוון לזרוזי נפשי' מן האסור לו. הלא גם בח"ש יש איסור נזירות דשייך ג"כ לומר דנשבע לזרוזי נפשי':

וכדי לתרץ קושי' זו אקדים מה שבארתי במק"א. דבנשבע שלא יאכל עפר ושלא יאכל חרצן דקאי בספיקא אם שם אכילה גם באלו פירושו בהזית או לא. אף אם אומר הנשבע שהי' בלבו על פחות מכזית מ"מ אינו בחיוב שבועה ודאי על פחות מכזית כיון דסלקא בתיקו ומה שהי' בלבו על פחות מכזית הוי כדברים שבלב שאינן דברים וכיון שמה שיצא מפיו שם אכילה ספיקא מספקא לן אם פי' בכזית ככל סתם אכילה או פירושו פ' מכזית כיון שהשבועה הוא על דברים שאינם ראויים לאכילה הוי רק ספק שבועה ולא אזלינן בתר מחשבתו דאם שם אכילה שיצא מפיו דאותו השבועה נתפרש כזית למה תחול השבועה גם על פ' מכזית הא לבטא בשפתי' כתיב ולא אזלינן בתר מחשבתו כשסותר משמעות דברי השבועה שיצא מפיו עד"מ הנשבע שלא יאכל היתר שפירושו מסתמא על אכילת כזית ובודאי לא יעלה על דעת לומר דאם הנשבע מודה בעצמו שהי' בלבו לאסור א"ע בשבועה אף בפחות מכזית שיהי' מחויב בשבועת פס על פחות מכזית כמו כן בנשבע שלא יאכל עפר או חרצן דהוי לענין פ' מכזית רק ס' שבועה אין מחשבתו משווה לודאי הן אם יאמר שלא אם רק לכזית עכ"ז אין להתיר לאכול ממנו פחות מכזית וכן להיפוך אם אומר שהי' בלבו פ' מכזית מ"מ אין חיוב קרבן שבועה על פ' מכזית וכיון דסלקא בתיקו תו לא אזלינן בתר מחשבתו. וכן מדוייק מלשון הרמב"ם שכ' בזה"ל שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא. מדברים שאינם ראוים לאכילה אם אכל כזית חייב אכל פחות מכזית ה"ז ספק שמא יתחייב בכ"ש מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור ע"כ הרי שלא הזכיר כלל שהספק הוא אם דעתי' הי' על כזית או פחות מכזית כי באמת אין מקום לתלות בדעתו דכיון שעלתה הגמרא בתיקו ממילא אף אם הי' דעתו על חד משני הפנים הוי כדברים שבלב שאין נכרים מתוך מעשיו או דבוריו ובכה"ג דברים שבלב לאו דברים. ואין סתירה לזה מגמ' דקאמר כיון דמתאכיל ע"י תערובות דעתו אכזית. א"ד כיון דלאו בעינא כו' דעתי' אמשהו. הרי שיסוד הספק האיך הי' דעתו דזא"א אלא לענין התחלות הספק דאם הי' אפשר למפשט לוודאי האיך הי' דעתו בא' משני הפנים היתה מחשבה זו כדברים שבלב הנכרים מתוך עיון המעשה דהוי דברים והוי אזלינן בתרי'. אבל כיון דלא אפשטי' וקאי בספיקא ואין לנו להחליט האיך הי' דעתו ממילא שבדעתו בזה הדברים שבלב שאינם נכרים ואינם כלום. וכעין סברא זו אמורה ברא"ש מס' ב"ב דף קמ"ח דגבי ש"מ שהקדיש והפקיר נכסיו. שנית צריך לדעת שמהא דנשבע שלא יעבור על ל"ת כגון בנשבע שלא יאכל נבלות ואף שלא כלל דברים המותרים מ"מ יש בו מן הזירוז. נשמע כדברי הפמ"ג או"ח פתיחה להל' פסח במ"ז דף י"ט ע"ג שמסיק להלכה כלישנא דגמרא ביבמות דף ל"ג ע"ב נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים דאף דאין אחע"א ז"א אלא לענין עונש אבל הוספת איסורא דאורייתא איכא מחמת איסור השבועה וא"כ דעתו דבנשבע שלא יאכל נבלות אף דאין השבועה חלה בלא כולל מ"מ איסור דאורייתא יש גם מצד השבועה כו' יעו"ש וא"כ מש"כ הרמב"ם בנזיר שלא יאכל חרצן שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו. וכוונתו כמ"ש הל"מ שנתכוון לזרוזי נפשי' מן האיסור נזירות ואם נאמר כיון דאין השבועה חלה על איסור נזירות לענין קרבן אף הוספת איסורא בעלמא ג"כ ליכא מחמת השבועה לא שייך כלל שום זירוז מחמת השבועה כיון דהוי כאלו לא נשבע. ויעוין במהרי"ק שורש קס"ה שמרחיק א"ע לומר דתלינן שטעה הנשבע וסבור ששבועתו תחול על איסור נזירות. ובאמת אין דוחק גדול מזה מהכ"ת לומר דאף דבסתם נשבע על החרצן בספיקו קאי דלמא השבועה וגם על פחות מכזית ובנזיר שנשבע על חרצן נחזיק לודאי שטעה בדין ולא הי' דעתו אלא על כזית לזרוזי נפשי' לפו טעותו אדרבא מהראוי לומר שלא טעה בדין ונתכוון בשבועתו גם על פחות מכזית שחלה עליו השבועה ויש מחמת זירוז. שלישית דלקיום המצוה אמרי' לה בגמ' דנדרים שנשבעים לזרוזי נפשי' ואתי' ליה מפסוק נשבעתי ואקיימה וגו'. והקשו כמה מחברים