ברוך טעם צג

מ"מ שם נבלה על הבהמה לענין טומאה. משא"כ גבי מליקה. וביותר א"ש לפי דברי המהרש"א בפסחים דף כ"ג ע"ב ד"ה ע"ב יעו"ש ויעוין בקידושין דף ע"ו ע"ב הואיל ושם זנות פוסל בישראל:

והנה לכאורה קשה דקאמר הגמ' דחכמים דר"מ באוכל גה"נ של נבלה הוא ריה"ג והרי בפסחים דף כ"ג ע"ב מסיק הגמ' דריה"ג יליף בגה"נ מותר בהנאה בק"ו דחלב ודחי ליה ר"ש מה לחלב שכן הותר מכללו ומסיק הגמרא אליבא דריה"ג דאנן בבהמה קיימינן ובבהמה לא אשתרי הרי שדעתו דחלב לא מיקרי הותר מכללו וכ"כ התו' בחולין דף ק"ב ע"ב דריה"ג ל"ל האי פירכא גבי חלב וא"כ מדגלי קרא דאיסור נבלה חל על חלב יש ללמוד דחל גם על שאר איסורים ואמאי פוטר ריה"ג באוכל גיה"נ של נבלה הא אף דבכ""מ אין אחע"א מ"מ איסור נבלה חל בפשיטות ונ"ל דסובר ריה"ג כמש"כ לעיל בשום התוס' בחולין דף קי"ב דחלות הנבלה הוא משום דמטמא ואף דבאמת החלב נבלות בהמה טהורה טהור מטומאת נבלה כדילפינן מיעשה לכל מלאכה כה מ"מ אלימא איסור נבלה מצד המטמא כיון שיש עכ"פ טומאת נבלה גם בחלב והיינו בחלב בהמות טמאות וחלב חיה אפי' טהורות ואין ללמוד מזה שיהיה אלים איסור נבלה שיחול גם על איסור גיד די"ל שאני גיד שאין עליה משום בהמה וחיה טומאת נבלה כדאי' במשנה פ' העור והרוטב דגידים אינו מטמא טומאת נבלות ולענין בשר בחלב איתא ג"כ בפ' כה"ב דף ק' ע"א דאין בגידין משום בב"ח ואיתא במפורשים דהאי תנא דמחייב בגה"נ בחלב משום בב"ח וכדאי' במס' ביצה דף י"ב המבשל גה"נ ביו"ט ואכלו לוקה חמש לשיטתו שסובר יש בגידין בנ"ט (ויעוין בפר"ח בסי' צ"א שמאריך בזה אבל אשתמיט מיניה כמה דברים אשר רשמתי בגליון פר"ח) לפי"ז י"ל דלמ"ד יש בגידין בנ"ט ויש בגה"נ איסור בב"ח כמו כן יש בגה"נ טומאת נבלה וממילא לפי מה שהעליתי לעיל דלכך סובר ריה"ג דאין איסור נבלה חל על גיד אף דאיסור נבלה חל על שארי אסורים מ"מ שאני גיד כיון שאין בו טומאת נבלה מוכרח דריה"ג סובר דאין בגידין בנ"ט דאל"כ אמאי לא יהיה בו טומאת נבלה וא"כ קשה למה יחויב שתים בגה"נ של עולה ושל שור הנסקל גם בשום עולה או גה"נ א"ו כדעת הרמב"ם אף לפי פסק הלכה דאין בגידין בנ"ט מ"מ יש חיוב שתים בגיד של עולה ה"ה בגיד של נבלה לפי שיטת הרמב"ם שסובר אחע"א ובכולל ולר"י דאין אחע"א פוטר בגה"נ של נבילה לבד אבל בעולה או שור הנסקל דחייל אסורא חייב שתים אף שמוכח כנ"ל שסובר אין בגידין בנ"ט ויש מכאן ראי' לדברי הרמב"ם במאי שפוסק אין בגידין בנ"ט וסובר ג"כ דגה"נ מותר בהנאה וכבר השיגו בזה חכמי לוניא והרי לפי דברי הנ"ל מוכח כן מריה"ג שסובר אין בגידין בנ"ט דסובר ג"כ דגה"נ מותר בהנאה דאל"כ לא הוי עולה ושור הנסקל איסור חמור נגד איסור גיד הנשה:

לפי דברי הראשונים לחזק פי' רש"י דר"ש דפוטר אף בנתנבלה ביוה"כ משום דלא חל איסור יוה"כ על איסור אמ"ה מוכח שפיר דר"ש אף איסור מוסיף ל"ל דהא איסור יוה"כ שבאכילת בשר הוא בלא עצמות וגידין משום דאמ"ה ליכא אזהרה אלא באכילת אבר כשעודנה מחובר בבשר וגידין ועצמות. ומיושב קושית התוס' קידושין דף ע"ד ע"ב ובכריתות דף כ"ג ואפשר משום קושיא זו נחית רש"י לפרש כיון דסתמא קתני הא כל נבלה ביוה"כ ר"ש פוטר נראה דאפילו בנתנבלה ביוה"כ ומוכח שפיר דר"ש נ"ל אפי' איסור מוסיף:

אמנם לפי מה שאבאר בסוף קונטרס השני דרק לר"י דיליף אזהרת במה"ח מפסוק דבשר בשדה טריפה ע"כ אף זו בהמה בחייה לאיברים עומדת ולכן חל איסור אמ"ה אף מחיים עכ"ז א"א לומר שחל מחיים איסור בשר מן החי דאף כשעומדת גם לחתיכות בשר מ"מ עיקר האיסור אינו אלא מחמת שנטרפת ע"י התלישה מהבהמה וז"א אלא מאז והלאה וא"כ הא דלא חייל איסור יוה"כ על הבהמה בעודה חיים אינו מצד איסור במה"ח דהא הטריפות התלישה עדיין לא נעשה. וצ"ל כפי' רש"י שמנוע חלות איסור יוה"כ מצד אמ"ה ונגד זה הוי מוסיף. אבל אם נאמר דר"ש סובר כר"ל דאיסור בשר מהחי אתיא מפסוק מלא תאכל הנפש עם הבשר מצינו למימר דר"ש מודה באיסור מוסיף הא דלא חל איסור יוה"כ בעוד הבהמה בחיים הוא משום דקדים איסור בשר מן החי ונגד איסור זה ליכא הוספה באיסור יוה"כ ואדרבא גרעון מצד בשר מה"ח יש חיוב אפילו כ"ש אף לר"ש ומצד איסור יוה"כ בעינן ככותבת דבפחות מכזה ליכא יתיבא דעתי'. ולפי"ז מיושב קושית התוס' בחולין דף ק"א ע"א ד"ה ור"ש פוטר מאי קסבר כו' יעו"ש. דבמה דפוטר ר"ש באוכל נבלה ביוה"כ לא פסיקא לומר דלר"ש גם מוסיף ל"ל אלא לשיטת ר"י משא"כ לר"ל ואי הוי אמרינן דר"ש סובר כר"ל דר"ש מודה באיסור מוסיף היינו יכולין לומר ג"כ דאיסור גה"נ חל על איסור טמאה משום מוסיף לשיטתו דר"ש דסובר דגה"נ אסור בהנאה ולכך לא נחית הגמרא להקשות דר"ש אדר"ש דפוטר באוכל נבלה ביוה"כ. ולכך מקשה הגמ' בפשיטות יותר דחייב נמי משום גיד ולכאורה יש להקשות לפי דברי הנ"ל בישוב קושית התוס' על רש"י דלמ"ד אין אחע"א גם בב"א אינו חייב שתים אלא היכא דשייך הי מנייהו מפקת א"כ למה הוצרך רש"י בחולין דף ק"א ע"ב בד"ה שלח רבין לומר דר"י בר חנינא סובר דמאן דל"ל כולל ל"ל נמי איסור ב"א הא י"ל דלעולם א"ל איסור ב"א ומטעם הי מנייהו מפקת. אבל בשבת ויוה"כ כיון דשבת מוסיף היא והי' יכול לחול בזא"ז ע"כ חל בב"א ואיסור יוה"כ לגבי שבת דאינו אלא כולל לא חל בזא"ז לכן גם בב"א אינו לכך ליכא למחייבא רק משום שבת אמנם המדייק בדברי רש"י שם בע"א ד"ה ואיסור כולל כאיסור חמור כנ"ל יראה שדעת רש"י דריה"ג סובר דגם מוסיף לחודא אינו חל אלא היכא דאית ביה תרתי כולל ומוסיף וכיון שכן גם שבת לא היה אפשר למיחל על יוה"כ דהא שבת לגבי יוה"כ אינו אלא מוסיף לבד, וכיון שכן כששבת ויוה"כ בב"א מהראוי שילו שניהם מטעם דהי מנייהו מפקת לכך הוצרך רש"י לומר דר"י בר חנינא סובר דמאן דל"ל כולל אף איסור ב"א ל"ל:

דין ב אם איסור חמצא חל על איסור גברא ואם איסור גברא חל על איסור חפצא:

הר"ן במס' נדרים (דף י"ח ע"א) ובתשובת הרשב"א סי' תרט"ו כ' הטעם דקונמת דחל על שבועה משום דשבועה אינו אלא איסור גברא וקונמת היא איסור חפצא כ' עוד שם הר"ן וליכא למימר דה"נ ליחול א"ג דשבועות על א"ח דנדרים משום דבנדרים כי היכא דבהו איתא א"ח א"ג נמי אית בהו יעו"ש. ומדברי התשובת הרשב"א סי' תרט"ו יש ללמוד ולהסביר עוד כיון דמושבע מה"ס גם על הקונם או שארי א"ח הוי השבועה עליהם כשבועה שעל שבועה שאינו חל:

ובזה עלתה לי לתרץ מה שנתעורר בנוב"י מ"ק חלק א"ח סי' ל"ו בהג"ה שכתב בבזה"ל. הן באמת שמה שאמר בכ"מ והא מושבע ועומד מה"ס ולא אמר סתם אין אחע"א משמע דאי לאו מושבע ועומד הי' השבועה חל דדוקא שבועה על שבועה אינה חלה כו' יעו"ש. ויעוין בדברי המאור שמפורש לקמן (דף כ"ג) מפורש גופי' תיקשי והא מושבע ועומד ופירושו ואין אחע"א ויש בו מהקושי' למה לא מקשה הגמ' סתם והא אין אחע"א גם בס' א"מ על אבן העזר ח"ב בתשובתיו סי' נ"ב נתעורר בזה:

ולפי דברי הר"ן בקצת הוספת ביאור ניחא דלא הוי מצי למימר ואין אחע"א אלא היכא ששניהם א"ג או כששניהם המה א"ח. אבל שבועה שהוא א"ג שפיר מצי למיחל על איסור נבלה שהוא א"ח. ולזה קאמר בגמ' והא נבילה דמושבע ועומד מה"ס על אזהרת הלאו דלא תאכל כל נבלה כל אדם מישראל שלא יאכלנו ותו אין לומר שתחול עליו שבועה מצד שהוא א"ג על השבועה שהוא מושבע ועומד מחמת נבלה ודמי לשבועות נזיר בחרצן. לצורך הוספת סברתי הנ"ל על דברי הר"ן מצאתי און לי מדברי הריטב"א בחידושיו כאן שמחליט דקונמת לא מקרי כלל א"ח רק א"ג ואתי' לי' מהירושלמי דכשם שקונמת חל על שבועה מפני שקונמת הוא א"ח כמו כן שבועות חלות על נדרים אם לא אנזירות שהוא ג"כ א"ג כמו שבועה אבל צ"ע להבין אף דקונמת לא מקרי רק א"ח. מ"מ ממילא כיון שנאסר בקונם הרי מושבע ועומד עליו מה"ס ואין שבועה חל על שבועה. גם מה שנראה מדברי הריטב"א לעיל (דף כ' ע"ב) ד"ה ג"ה דכל איסורי מאכלות לאו א"ח הוא אלא א"ג הוא אינו מובן. ומתנגד לדברי רש"י במס' כריתות (דף י"ד ע"א) ד"ה איסור הנאה גם בתשובת הרשב"א הנ"ל בסוף הסי' מבואר דנבלה וכן שארי איסורי מאכלות המה א"ח וכבר רמז הריטב"א על ברירות דבריו אשר העלה בחידושיו למס' נדרים בסוגי' דיש נדר בתוך נדר ועדיין לא זכינו לאור ביאור חידושי נדרים. יעוין ברמב"ם פ"ג מהל' נדרים הל' ז' שכ' בזה"ל מפני מה נדרים חלים על דבר מצוה ושבועות אינו חל. שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו. והנודר אוסר דבר הנודר על עצמו. נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מה"ס הוא ואין שבועה חל על שבועה ע"כ וכשם שאין שבועה חלה