ברוך טעם צב

שמדייק רש"י במסכת קידושין ובמסכת כריתות דר"ש פוטר אף בנתנבלה ביום הכפורים משום דקדים איסור אבר מן החי שהיה קשה לרש"י קושי' התוס' שם שמנ"ל דר' שמעון לית ליה איסור מוסיף ויום הכפורים לגבי נבלה אינו אלא כולל. לכן מפרש רש"י דסתמא דברייתא תניא ר"ש פוטר מיירי אף בנתנבלה ביוה"כ דלא חל איסור יום הכפורים על איסור אמ"ה ולגבי איסור זה איקרי יום הכפורים איסור מוסיף דאף דלר' שמעין כ"ש למכות יש חיוב משום אבר מן החי גם במקצת אבר וליום הכפורים בעינן כותבת מ"מ הא בארתי לעיל דאותו מקצת צריך להיות בשר גידין ועצמות מחוברין משא"כ בנפרד הבשר מן העצם ומצד איסור אכילת יוה"כ ככותבת חיובא בבשר פרוד מן העצם ומשום איסור במה"ח דג"כ שיעורו בכ"ש. אין מנוע חלות איסור יום הכפורים כמש"כ לעיל בשיטת רש"י בעוד הבהמה בחייה אין שם איסור בשר מן החי ולא שייך לומר בעוד הבהמה בחייה שאין איסור יוה"כ חל על איסור הקדום. אלא מחמת איסור אמ"ה שחל על הבהמה משעה שנולדה לגבי זה מיקרי יוה"כ מוסיף ועכ"ז פוטר ר' שמעון ש"מ דאף באיסור מוסיף אית ליה דאין איסור חל על איסור:

ולכאורה קשה אכתי לר"ל אליבא דר"ש דלר"ל בשר מן החי ואמ"ה מחד קרא נפקא ל"ל הלאו דאמ"ה תיפוק ליה כיון שיש בו משהו בשר יהיה באזהרת בשר מ"ה. ונ"ל פשוט עפ"י דאי' בפרק העור והרוטב דף קכ"ח ע"ב פלוגתא לענין טומאת אמ"ה באבר שאין בו בשר אלא גידין ועצמות כגון ארכובה. ר"ע סובר וכי ימות מן הבהמה מה בהמה גידין עצמות אף כל גידין ועצמות ור' סובר מה בהמה בשר גידין ועצמות אף כל בשר גידין ועצמות. ופסק הרמב"ם דבעינן בשר גידין ועצמות וכ"ז לענין איסור טומאת אמ"ה. אבל לענין איסור אכילת אמ"ה פשוט לומר דתלי במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן דסובר דלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר לא קאי רק על אמ"ה לבד בוודאי אין חייבים אלא על אבר שיש בו בשר דהא כתיב להדיא עם הבשר אבל לר"ל דמפליג הקרא על ב' אזהרות דלא תאכל הנפש קאי על אמ"ה והבשר קאי על בשר מהחי וי"ל דאף רבי מודה שיש חיוב משום אמ"ה אף באבר שאין בו בשר מקרי גם כן נפש וא"כ ר"ל לשיטתיה אף לר' שמעון איצריך קרא על אבר מן החי דנ"מ לאסור ולחייב אף באבר שאין בו משהו בשר דליכא בו איסור בשר מהחי רק איסור אמ"ה. ופלפולא הקדום א"ש לשיטת ר"י ובדברי אלה תיובתא למה שנראה לדברי הפמ"ג ליו"ד סי' פ"ב בש"ד דכ' דבארכובה יש איסור אכילת אמ"ה. ולפי"ד ז"א אלא לפי פסק הלכה כר"י דכל הפסוק דלא תאכל הנפש עם הבשר אינו אלא לאזהרת אבר מהחי כנ"ל לפי"ז אם ר' יוחנן סובר בהמה בחייה לאברים עומדת אין לחייב שתים באוכל אמ"ה שיש עליו כזית בשר דהא קדום איסור אמ"ה שחל תיכף משנולדה הבהמה ותו לא אפשר למיחל על אותו אבר איסור בשר מהחי ומה שאמר בגמרא אכל אמ"ה ובמ"ה לר"י מחייב שתים מיירי באוכל שני זיתים זית אחד הוא אמ"ה בשר גידין ועצמות וזית אחת הוא כזית אחד של בשר שאין עליו שם אבר ואשמעינן דאע"ג דאכל להו בב"א ובחדא התראה כפי' רש"י שם וא"כ נשאר קושי' הנ"ל על ר"ש דס"ל כ"ש למכות ל"ל לאו דאמ"ה ת"ל שיהא באזהרת איסור אכילה כשיתלש מן החי מחמת איסור לאו דבמ"ה ולחייב שתים אי אפשר דאיסור אמ"ה מונע מלחול עליו איסור טריפות בשר מ"ה שאין התחלת איסור בא אלא בשעת חיתוך ותלישה מן החי א"ו דר"ש ס"ל שלא כדה"ל נמי חייב ומשכחת בבלעו שלם דאז ליכא איסור בשר מהחי וכו' ואחר שישבנו שיטות רש"י ז"ל בכריתות וקידושין נבוא לתרץ גם קושיא השניה שמקשים שם על רש"י ז"ל דנהי דלאיברים עומדת מ"מ כשנתנבלה חל יוה"כ ונבלה כאחת ומתוך דברינו יתורץ גם דברי הרמב"ם. הרמב"ם בהל' מ"א בפ"ח הלכה ו' פוסק אוכל גה"נ של נבלה אי של עולה חייב שתים וכ' המ"מ דהרמב"ם לשיטתו שסובר אחע"א בכולל והלכה כר' מאיר דמחייב שתים כדאיתא בחולין (דף ק"א ע"א) ובפרט באוכל גה"נ של עולה דכ"ע מודים דמחייב ב' ותמהו רבים מנ"ל להרמב"ם דין זה הא פשוט לומר דר"מ דמחייב באוכל גה"נ של נבלה וחכמים דפליגי עליו בזה והודו לו בגה"נ של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים סוברים כמ"ד יש בגידין בנ"ט משא"כ בשיטת הרמב"ם שפוסק שאין בגידין בנ"ט ואקדים קושי' התוס' והרשב"א על רש"י בסוגיא דכאן שנשמע מפירושא כאשר הוא גם מפורש כן להדיא כן ברש"י בסוגיא דכולל במס' פסחים (דף ל"ו) ובמס' קידושין (דף ע"ד ע"ב) ובמס' כריתות (דף פ"ג) דאוכל נבלה ביוה"כ פוטר ר"ש אף היכא שלא נתנבלה אלא ביוה"כ דכ"ז שהבהמה היתה חיה לא חל איסור יוה"כ על איסור אמ"ה והקשה ע"ז דאפילו למ"ד לאברים עומדת כי פקע איסור אמ"ה וחל איסור יוה"כ ואיסור נבלה בב"א והא ר"ש מודה באיסור ב"א ודומה ממש למה דאי' ביבמות (דף ל"ג) דבזר שאכל מליקה חייב שתים משום דחלו איסור זרות ואיסור נבלה בב"א כשנמצוי הדם דקודם מצוי הדם לא חל לא איסור זרות ולא איסור נבלה על איסור מעילה דקדום יעו"ש:

לתרץ קושיא הנ"ל על רש"י אציע ראשונה דבמס' מעילה (דף ט"ו) איתא שם במשנה כל הנבלות מצטרפות זו עם זו והגמ' שם אמר רב ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורים בפני עצמם וטמאים בפני עצמם. ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצרפים ע"כ ומפרשים התוס' שם ד"ה אמר רב דרב ס"ל אין אחע"א ולכך טהורים בפ"ע וטמאים בפ"ע דאין איסור נבלה חל על איסור טומאה ולוי סובר דאחע"א ואח"כ כתב וא"ת וכי פליג רב אלוי בפלוגתא דתנאים דבעלמא דפליגי באיסור חע"א הא מדפריך בסמוך לרב אסי וקא משני קסבר האי תנא אחע"א אלמא אית להו לכולהו אמוראי דפליגי היכא דאין אחע"א ורק הכא ס"ל ללוי דאחע"א דגלי קרא בנבלה דכתיב וחלב נבלה אכול לא תאכלוהו התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וה"ה דחייל, נמי איסור נבלה אטומאה ע"כ:

ולכאורה צריך להבין מ"ט דרב דפליג על לוי הא גלו קרא בפירוש בנבלה דחל על חלב וה"ה על שאר איסורים דמ"ש. וצ"ל כמש"כ התוס' במס' יבמות דף ל"ג ע"ב דמנבלה שחל על איסור חלב ליכא למילף בעלמא דהתם הוי איסור כולל בחמור על קל דחלב הותר מכללו אצל חיה ונבלה לח הותר מכללן כדאי' בחולין דף ק"ג ע"א ולפי"ז לר"ש שסובר אף בכולל וחמור אין אחע"א ועכ"ז גלי קרא בנבלה דחל על איסור חלב שפיר י"ל לדידיה כסברת לוי הנ"ל ומאי דלא ילפינן מנבלה דאחע"א בכל איסורים צ"ל כמו שכתבו תוס' בחולין דף קי"ב ע"ב שלכך לא ילפינן מנבלה דאיסור אחע"א בכולל דשאני נבלה דמטמאה וכדאי' בזבחים דף ע' ואמרינן דרק נבלה חל על כל איסורים כשם שחל על חלב כך חל על שאר איסורים. ועתה מבאר דבתוס' רי"ד במס' קידושין דף נ' ע"ב מביא בשם יש מקשים דלפי הכלל המונח בידינו כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו אמאי אמרי' דאף למ"ד שסובר אין אחע"א בב"א חל נימא כיון שאינם חלות בזא"ז אפי' בב"א אינו חל ונדחה קושיא זו דכל שאינו בזא"ז לא שייך רק גבי קידושין כיון שהתורה אומרת שלא יחולו הקידושין בזא"ז אף בב"א אינם חלות והוי כאלו לא קידש כלל ומסיים בזה"ל אבל כשבאים ביחד כגון א"א ואשת אח חייב שתים דהי מנייהו מפקת. וא"ת כל שאינו בזא"ז כו' א"כ לא יחול אחד מהן ויהיו פטור אלו הם דבריו עכ"ל:

וקצת מסברת תוס' רי"ד מבואר בדברי תוס' מס' זבחים דף ל' ע"א ד"ה דבריו קיימין דבמקדש שתי אחיות כיון דשייך לומר דהי מנייהו מפקית לא חלו כלל הקידושין יעו"ש. וממילא נשמע דאין לומר כן באיסורים הבאים בב"א דא"כ יהיה פטור מכלום וזה בודאי א"א גם דברי התוס' במס' בכורות דף ט' ע"א ד"ה אמר רב אשי יש לפרש בסגנון דבתוס' רי"ד יעו"ש. ולפי"ז י"ל דלר"ש אין אחע"א אף בכולל וחמור ולשטתיה יש למילף בנבלה מדחל על חלב כמו כן חל על שאר איסורים וא"כ אף היכא שקדים איסור יוה"כ לאיסור נבלה שפיר מצי נבלה לחול על איסור יוה"כ דקדים וישנו איסור נבלה לגבי יוה"כ אפי' בזא"ז ולכך אפי' בב"א חל אבל איסור יוה"כ לגבי נבלה אינו בזא"ז לר"ש וכיון שאינו בזא"ז שורת הדין שגם בב"א לא יחול איסור יוה"כ מטעם דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו והסברא דהי מנייהו מפקת לא שייך הכא דהא איסור נבלה בודאי נשאר חייל דאיתא אף בזא"ז וא"ש דברי רש"י דאף בנתנבלה ביוה"כ מ"מ כיון דאיסור יוה"כ אינו חייל מחמת איסור אמ"ה וא"א שתחול אלא במתה הבהמה מצד איסור ב"א וגם בכה"ג אינו חל איסור יוה"כ מטעם דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו מותר לגמרי ג"כ אינו דהא איסור נבלה נשאר חל דלגבי איסור זה לא שייך לומר כל שאינו בזא"ז:

אמנם כ"ז בנבלה דמטמאה דגלי בי' קרא שחל על איסור הקדום אבל מליקת עוף למזבח שמותרת לכהנים ואינה אוסרה משום נבלה אלא לזרים ולא מצינו שיהיה בה לזרים טומאת נבלה בבית הבליעה כדין שארי נבילות עוף טהור והא יש בה קדושה וטהרה להיות נאכלת לכהנים וא"כ אף שחל לזרים איסור אכילתן משום נבלה לא אלימי איסור זה מכל שארי איסורים שאינו מטמא. ואם נאמר בזר שאכל מליקה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו צריכים להפקיע מכל שני איסורים וזה א"א וכיון ששייך הי מנייהו מפקת ישנו בב"א לחייב שתים. ומיושב שפיר קושי' התוס' וקדמונים הנ"ל על רש"י ואע"ג דגם חלב של נבלה לית בה טומאת נבלה.