ברוך טעם צ

מותר בהנאה הא י"ל להיפוך דלא אסרינן בהנאה מפסוק דלא יאכל אלא היכא שי"ל שאיסור אכילה הוי מצד הנאת אכילה ושפיר י"ל כיון שהכתוב לא אסרה האכילה אלא מפני הנאה א"כ כל הנאת במשמע והתורה אחזה אחד מדרכי הנאה והוא הדין לשארי הנאות אבל בגיד הנשה למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם וליכא באכילה דרך הנאתן וליכא למימר דאיסור אכילה הוא משום דהוא אחד מדרכי הנאה אלא גזירת הכתוב הוא לאסור אכילה אף שאין באכילתן מדרכי הנאה וא"כ מהכ"ת להמציא מלאו דלא יאכלו בנ"י את גיד הנשה איסור הנאה בגיד. וצ"ל דקושיית הגמרא הוא על לישנא דר' אבוהו דהוא אמר דרך כלל כ"מ שנאמר לא יאכל כו' עד שיפרוט לך הכתוב. נשמע מדבריו דכל היכא דליכא לימוד מקרא היתר על הנאה אסור בהנאה. ואם כן גם גיד הנשה אף למאן דאמר דאין בנותן טעם מהראוי שיהיה אסור בהנאה. וע"ז מתרץ מאן שמעית ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר' שמעון. לר' שמעון ה"נ דאסור בהנאה. וא"ש דיוקא דר' אבוהו וממילא מיושב קושית חכמי לוני' על הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם לשיטתו שסובר דלכך איסור הנאה בכלל אכילה שגם אכילה הוא אחד מדרכי הנאה וזה אי אפשר לומר לגבי גידין דהא אין בגיד בנותן טעם אין באכילה איסור מצד הנאה ואף על פי כיון שהוא רוצה באכילתו יש הנאה באכילה זו עכ"ז הוי שלא כדרך הנאה דהא דרך הנאה גבי גיד אינו אלא להשליכו לכלבים וכל שלא כדרך הנאה מותר:

שוב ראיתי בפליתי סימן ס"ה ס"ק ב' שכתב גם כן מסברא דנפשיה דאף דאין בגידין בנותן טעם מכל מקום יש הנאה באכילת הגיד אבל לא נחית לדבר שהוא שלא כדרך הנאה. וזה שדייק הרמב"ם בפ"ח מה ל' מ"א הל"ט כל מקום שנאמר לא יאכל כו' עד שיפרוט לך הכתוב או עד שיתפרש בתורה שבע"פ כו' יעו"ש. וזה הוא מכלל תורה שבע"פ כיון דאין בגידין בנותן טעם הוי הנאת האכילה שלא כדרך הנאה וע"כ גזה"כ היא ולא מצד הנאה לכן ליכא ללמוד מאכילה איסור הנאה:

אמנם א"כ קשה לפי המסקנא על ר' שמעון שסובר אין בגידין בנ"ט וסובר דגיד הנשה אסור בהנאה מהכ"ת לאסור בהנאה ואי משום דכתיב לא יאכלו הא אכילת גיד הנשה לאו הנאה היא ואין הנאה בכלל אכילה. וא"ל כיון דהוא אוכל גה"נ רוצה באכילתו והוי כנהנה הרי מ"מ אותו הנאת אכילה היא שלא כדרך הנאה. א"ו דלר' שמעון דס"ל כ"ש למכות גם שלא כדרך הנאה חייב וכנ"ל. ואין להקשות דא"כ אמאי פוטר ר' שמעון משום איסור טומאה באוכל גה"נ של טמאה ז"א כיון דאין גידין בכלל בשר אינו בכלל איסור בשר טומאה וכן מפורש בהרמב"ם בפרק הנ"ל הלכה ה' וז"ל האוכל גה"נ מבהמה וחיה הטמאים פטורים ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידין בכלל הבשר כמו שבארנו ע"כ. יעויין תוס' פסחים דף פ"ד ע"א בד"ה הא הדר כו' ורש"י מסכת פסחים דף כ"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד יעו"ש וברש"י פרק העור והרוטב:

ועד"ז מתפרש יפה גם מה שמתיר ר' שמעון בכל איסורים נ"ט לפגם. (כדאיתא במסכת ע"ז דף מ"ח) מפסוק לגר אשר בשעריך תתננה הראויה לגר קרויה נבלה שאינו ראויה לגר אינו קרויה נבלה וכן מצינו בב"ח דאף שלא כדרך הנאה אסור מ"מ מבואר להדיא בהרמב"ם בפ' ט"ו מהל' מ"א דין נ' דאף בב"ח נ"ט לפגם מותר ע"כ הטעם כיון שנפגם אין עליו שם בב"ח ותו לא שייך לומר דנהנה באכילתן מה בכך שנהנה באכילה זו וכי בשביל זה נקרא אותו הטעם שם בשר בחלב. אבל בגה"נ שלענין אסורו אין צריך שיהיה עליו שם בשר שהרי התור' אסרתו אף על פי שאין עליו שם בשר רק שאכילתו אינו אכילה חשיבתו לר' שמעון שסובר אין בגידין בנ"ט וע"ז בודאי מצינו למימר שהאוכלו מתחייב עליו כיון שהוא רוצה באכילתו או נהנה בו ואף דעל הנאה זו לגבי גיד הוי שלא כדרך הנאה דעיקר הנאת הגיד הוא להשליכו לכלבים מכל מקום אף שלא כדרך הנאה יש חיוב אליבא דר' שמעון גם בכל איסורים ומינה באיסור נבלה היכי שהנבלה בעצמותה אינה סרוחה וקרויה נבלה אם אוכל. ממנו שלא כדרך אכילה מחייב ר"ש משום דיש לכלבי' הנאה באותו האכילה כמו שיש לשאר ב"א כשאוכלין דרך אכילה ע"כ ממילא גם איסור הנאה בגה"נ אתיא ליה לר"ש מפסוק דע"כ לא יאכלו בני ישראל וגו':

היוצא מזה שיש הוכחה אליבא דר"ש שסובר בכל איסורים שאסור אף שלא כדה"נ וא"ש דברי התוס' בשבועות הנ"ל מה שכתבו, ועוד דהוי מצי לאוקמא בשלא כדה"נ דלרבנן שסוברים דכל שלא כדה"נ מותר חיילא השבועה. ולר"ש שסובר שלא כדה"נ אסור לא חיילא השבועה. והשתא דאתינא להכי ליכא הוכחה דר"ש ל"ל איסור חל על איסור אף במוסיף דיש לומר דטעמו דכ"ש למכות הוא כטעם של ר"מ שבריטב"א הנ"ל משום דאחשביה באכילות איסור במזיד וא"כ גם חולה מסוכן אסור לאכול נבלות כ"א פחות פחות מכשיעור כמו לענין אכילת חולה ביוה"כ מצד איסור יוה"כ וליכא מחמת זה שום הוספת איסור יוה"כ לפי מה שכתבתי דר"ש אוסר שלא כדרך אכילה בכל איסורין א"כ נשאר קושיית התוס' הנ"ל דאמאי רמיא רבא לר"נ דר"ש אדר"ש הא ר"ש לשיטתיה י"ל דגבי יוה"כ על נבילה ליכא איסור מוסיף אלא כולל משא"כ בנותר על גבי חלב דאיכא איסור מוסיף. אמנם פשוט דמה שכתבתי לעיל דר"ש שלא כדה"נ אסור ז"א אלא אליבא בא דר' אבוהו כ"מ שנאמר לא יאכל ור' אבוהו הוא תלמידו דר"מ ובירושלמי בפ' כ"ש איתא הך מימרא דר"א בשם רבי יוחנן אבל אליבא דחזקי' יש הוכחה להיפוך דר"ש אינו סובר דחיובא דגה"נ הוא משום הנאת אכילה. אקדים לזה דברי התוס' במסכת פסחים פרק כל שעה דף כ"ב ע"א ד"ה ור"ש כו' וא"ת תקשי לחזקי' מר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה במשמע מדאסר גה"נ בהנאה וי"ל כיון דסובר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה גמי אסור דלא שייך ביה אכילה. ע"כ לפי דברי התוס' אילו אליבא דחזקי' מוכח להיפוך דע"כ סובר ר"ש דהנאת אכילה לא מחשביה הנאה לגבי גיד כיון שהוא שלא כדרך הנאה דאל"כ מנ"ל לר"ש לאסור גה"נ בהנאה דלמא לא אסרה תורה רק הנאת אכילת הגיד יעוין בהרא"ש במס' חולין בסוגי' השולח ירך דמסיק שם דר"ש כחזקי'. וממילא נשמע דר"ש אינו מחויב באוכל שלא כד"א והוי יוה"כ מוסיף לגבי נבלה לענין איסור אכילה שלא כדרך הנאה וא"ש קושית רבא דרמי דר"ש אדר"ש ודברי התוס' הנ"ל במס' שבועות שנשמע מהם דלר"ש כל האיסורים אסור שלא כדרך הנאה עולים יפה לשיטות ר"י שם שהוא בעל מימרא דר"א שאמר כל מקום שנאמר כו' דלדידיה. איכא הוכחה מדאסר ר"ש גה"נ בהנאה ואחז ליה מפסוק דלא יאכלו בנ"י את גה"נ דגם אכילת גיד אסור משום הנאת אכילה וגם שלא כדה"נ אסור וק"ו להנאה גמורה. ע"כ אוסר ר"ש גה"נ בהנאה וכן בכל התורה כולה לר"ש ולשיטה זו שפיר מצינן למימר דאף דר"ש ל"ל איסור כולל מ"מ במוסיף מודה ונבלה ביוה"כ ליכא אלא כולל ומוסיף ליכא דאף נבלה אסור באכילה גם שלא כדרך הנאה ולפ"ז דאין הוכחה דר"ש אף איסור מוסיף ל"ל אלא אליבא דחזקי'. וממילא מובן דלפי ס"ד דגמרא בחולין דקאמר מאי קסבר אי קסבר אחע"א לחייב נמי משום גיד בוודאי לא הוי מצינו למימר דר"ש סובר כחזקיה דאילו לחזקיה אין טעם לר"ש למיסר גה"נ בהנאה אלא לפי המסקנא דר"ש סובר אין בגידין בנ"ט וכסברת תוס' הנ"ל בפסחים ד"ה ור"ש. ולאותו ס"ד ע"כ ה' צריכין לומר דר"ש כר"מ ס"ל ולא הוי הוכחה דר"ש סובר שלא כד"א והנאה מותר מה"ת שפיר הי' יכולין לומר דר"ש סובר דגם נבלה אסור באכילה שלא כדרך הנאה ולא הוי איסור יוה"כ לגבי נבלה אלא כולל והיה אפשר לומר דמודה ר' שמעון במוסיף דאיסור חל על איסור וגיד אסור בהנאה לדידיה הוי מוסיף לגבי איסור טמאה. אבל נבלה לגבי גיד אינו אלא כולל ולא חל איסור נבלה אגיד. וע"כ לא שייך לומר כשהותרה נבילה הוא וגידו הותרה וא"ש מה שסובר ר' שמעון דגיד הנשה אסור בהנאה ומיושב הקושיא שהתחלתי בה ומתורץ גם קושיית התוס' שהבאתי בראש הקונטרס דר"ש דפוטר גבי אוכל נבלה ביוה"כ לא היה לאותו ס"ד דגמ' ראי' אלא דצ"ל לר' שמעון אחע"א בכולל אבל במוסיף י"ל שסובר שחל אע"א וגיד לגבי טומאה מוסיף הוא. ולזה אמרו בגמרא אי קסבר אחע"א לחייב נמי משום גיד ולהחזיק דברי הראשונים ויישוב קושי' חכמי לוני' על הרמב"ם אמינא דלכאורה קשה לפי סברת הרמב"ם במנין המצות הנ"ל הא דאתיא איסור הנאה מאיסור האכילה אינו משום דמשמעות לא יאכל הוא גם הנאה ע"ד שכ' בס' יראים פי' בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש יעוי"ש. אלא מהטעם דאמרינן איסור אכילה היא ג"כ מצד הנאה שבו דכיון שאסרה התורה אחד מדרכי הנאה ממילא שמעינן למיסר כל הנאה. א"כ קשה ל"ל בבשר שחלב ב"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה תיפוק לי' כיון דמלא תבשל מיותר שמעינן איסור אכילה והכלל מונח דאיסור אכילה הוא מחמת שהוא אחד מדרכי הנאה ממילא יש לאסור גם שארי הנאות ומה לן אם אזהרת איסור אכילה נאמר בלשון לא יאכל או נאמר בלשון לא תבשל שנשמע מיניה שלא לאכול: