ברוך טעם פט

דר' שמעון אינו סובר כ"ש למכות אלא כשהיא בעין ולא בתערובות כגון נזיר ששרה חצי זית פת בח"ז יין יעויי"ש. ומקשים העולם דבגמרא מסכת שבועות דף כ"א ע"ב איבעיא להו רע"ק בכל התורה כולה כר' שמעון ס"ל ת"ש רע"ק אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר' שמעון ס"ל ל"ל לצרף ע"כ ואי כדברי רבינו יקיר הנ"ל אף אי רעק"א גם בעלמא סובר כר"ש דכ"ש למכות מ"מ גבי נזיר ששרה פתו ביין דהוי בתערובות אי לא צריף לא מחייב. ותרצתי כבר קושיא זו על פי דברי הריטב"א על מסכת מכות דף י"ד ע"א ד"ה ר' שמעון אומר כ"ש למכות כו' פירושו בה דגמרא גמיר לה. והרבינו מאיר ז"ל נתן טעם דמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכ"ש. אבל קרבן שהיא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עכ"ל. כוונתם מבוארת דמזיד שיודע שיש עכ"פ איסור באכילת מועט ואף על פי כן אכלו אחשביה לחומר איסור כלומר שיתחייב מלקות דלולא שחשוב בעיניו את האכילה מועטת לא היה אוכל באיסור. משא"כ בשוגג שלא ידע שיש בזה איסור כלל אינו ראיה מאכילתו דאחשביה וע"כ צריך שתהיה אכילתו מצד עצמותו אכילה חשיבא והיינו כזית. ולזה אמר ר' שמעון לא אמרו כזית אלא לענין קרבן. ולפי"ז י"ל דרבינו יקיר סובר טעמו של הרבינו מאיר הנ"ל וגם סובר כשיטת הסוברים דח"ש אינו אסור מן התורה אלא בעין אבל תערובות אפילו רק מחצה על מחצה מותר מן התורה והוי כאכילת היתר וממילא לא שייך לומר אחשביה לחומר איסור. ע"כ סובר ר' שמעון דבכה"ג לא אמרינן כ"ש למכות ולכך ליכא למחייבא אם לא מטעם היתר מצרף לאיסור וז"א אלא לפי טעמו של הרבינו מאיר הנ"ל משא"כ לפירוש הריטב"א הנ"ל או להאומרים דר' שמעון סובר סתם אכילה הוא כ"ש דלשיטת זו דהלכתא גמירי לה דכ"ש למכות מן התורה לחלק בין בעין לתערובות. וידוע דעת הר"ן דבנשבע שלא אוכל מותר בח"ש דאין לאסור עליו אלא מה שבכלל שבועה איסור דסתם אכילה היא בכזית א"כ אם נאמר דטעמא דר' עקיבא דמחייב בשבועה באוכל כל שהוא משום דבכה"ת כ"ש למכות לא מצינו לומר אליבא שטעמו כדברי רבינו מאיר הנ"ל כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסורו דהא בפחות מכזית ליכא בעצמותו אף איסור בעלמא מחמת השבועה והוי אכילת היתר גמור ועדיף מאכילות כ"ש איסור בשוגג דלא שייך אחשביה כש"כ בזה למה מחייב ר"ע בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא והיה צ"ל דר"ע סובר דגמרא גמיר לה דכל שהוא מיקרי אכילה א"כ תו ליכא לחלק בין בעין לתערובות ולא צריכין גבי נזיר ששרה פתו להמלא'"ס וא"ש דברי הגמ' ואי ס"ד בעלמא ס"ל ל"ל לצרף:

והשתא דאתינא להכי דאחשביה לא שייך אלא בדבר שיש איסור באכילתו ומועיל אחשביה לחומר איסורו משא"כ היכא דבלא אחשביה ליכא איסור כלל וא"כ י""ל דאף שמצד הסברא יש להשוות שלא כדרך הנאה לאכילת כ"ש כדברי מהרש"ל מ"מ יש חילוק גדול בין הנושאים אליבא דר' שמעון. דמאי דמחייב בכ"ש מלקות הוא משום דח"ש בלא"ה אסור משום דחזי לאצטרופי וכשאוכל דבר איסור במזיד שייך לומר דאחשביה לחומר איסור משא"כ באוכל שלא כדרך הנאה שמותר לגמרי מן התורה דלא שייך ביה חזי לאצטרופי כנ"ל וכיון שהוא היתר גמור לא שייך באכילתו אחשביה וא"ש תירוצו של השא"ר על קושיית התוס' בכריתות רק שעדיין קשה מנ"ל לרבא דטעמא דר' שמעון דכ"ש למכות הוא מטעם של ר"מ דלמא סובר ר"ש דגמרא גמיר לן לדברי הריטב"א וכשם שכ"ש למלקות כמו כן שלא כדרך אכילה וא"כ ליכא ביום הכפורים לגבי איסור נבילה איסור מוסיף. ונ"ל דאף אי אמרינן דגמרא גמיר לן יש גם כן איסור מוסיף על דרך אחר. ואקדים פי' רש"י שכ' דאף דנתנבלה ביום הכפורים לא היה חל איסור יום הכפורים על אמ"ה וכתבו התוס' דהיינו אי אמרי' בהמה בחייה לאיברים עומדת ודחו פי' רש"י והעלו דמונע מלחול על עשה דאינו זבוח וקשה דתיפוק ליה שאסור לשחוט ביום הכפורים וצ"ל דמשכחת היתר דזבוחה לצורך חולה שיש בו סכנה. נשמע מזה היכא שיש מציאות היתר לאיסור הקדום לצורך חולה אין המונע את איסור השני מלחול ועתה אציע דברי הרא"ש ביומא פרק יום הכפורים דף י"ב וגרסינן בכריתות פ' אמרו לו התירה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה אף טובא נמי תיכול אמר ר' פפי הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור בכדי שלא תצטרף לכזית בכא"פ וכן כתב בעל הלכות. ונראה שבחולה עושין כך כדי להקל מעליו איסור כרת ומלקות לאיסור לבד כו' יעו"ש. נראה מדבריו דבחולה מסוכן ביום הכפורים כשדי לו באכילת פחות פחות מכשיעור תוך כא"פ אם עבר ואכל כל השיעור בזה אחר זה תוך כא"פ חייב כרת ומלקות דהא לצורך הצלת הסכנה היה די לו באכילת פחות פחות ועד"ז גם בשאר איסורין שצריך לחולה שיש בו סכנה לאכול מדברים אסורים ודי לו בפחות פחות מכשיעור אם עובר ואוכל כזית בכא"פ רביעה עליו חיוב הלאו שעבר שלא לצורך ויש לחדש דלר' שמעון יש לחלק בין אכילת יום הכפורים לבין אכילת שאר איסורים לצורך חולה שיש בו סכנה דפשוט דאף דר' שמעון שסובר כ"ש למכות מכל מקום ביום הכפורים מודה דליכא חיוב בפחות מככותבת דהא אינו אזהרת יום הכפורים אלא מהנפש אשר לא תעונה וכשאינו אוכל ככותבת תכא"פ עדיין לא מיתבא דעתי' ע"כ אף בחולה שצריך לאכול גם לר' שמעון אין לו לאכול כ"א פחות פחות. אבל באכילת שאר איסורים נבלות וטרפות לשיטת ר' שמעון שסובר כ"ש למכות אין נ"מ באכילה פחות פחות דהא. בכ"ש לדידיה מיקרי שיעור שלם וא"כ כשחולה צריך לאכול כזית נבלה אף שיהיה די לו באכילה פחות פחות מותר לאכול כל כזית בבת אחת וא"כ בחולה ביום הכפורים שצריך לאכול נבלה שיעור ככותבת רק לא בבת אחת עכ"ז מצד איסור נבלה היה מותר לו לאכול כל הכותבת אפילו בבת אחת. אבל מצד איסור יום הכפורים מנוע מלאכול כ"א פחות פחות שלא יגיע לשיעור תכא"פ הרי שיש איסור מוסיף מצד איסור יום הכפורים על נבלה נגד חולאים אף שיש רק מוסיף לאדם אחד בעולם מיקרי מוסיף ומוכח שפיר מדפטר ר' שמעון באוכל נבלה ביום הכפורים גם איסור מוסיף ל"ל. ול"ק קושיית התוס' בכריתות הנ"ל רק שלדעת הר"מ שבריטב"א הנ"ל לפי מה שבארתי דלא שייך לחייב משום אחשביה רק היכא דבלא אחשביה נמי איכא איסור וא"כ יש לומר דלר' שמעון גם בשארי איסורי מאכלות אין היתר לחולה שיש בו סכנה לאכול כזית בבת אתת אם די לו בפחות פחות מכשיעור דאף דלר' שמעון שסובר דכ"ש למכות דכל כ"ש הוי כשיעור. ז"א אלא באכילת מזיד מטעם אחשביה וזה לא שייך גבי חולה כיון שנצרך לו לאכול עכ"פ פחות פחות מכשיעור והרי היתר גמור ועדיף מאכילת שוגג דלא אמרינן גביה אחשביה וליכא חיוב כ"א כשאכילה הוא בעצמותו חשיבא דהיינו באוכל כזית בכא"פ ממילא בחולה אין היתר לאכול כ"א בפחות פחות ודמי בזה לאכילת חולה ביום הכפורים שאסור לו לאכול כ"א בפחות פחות ע"כ לא חשיב יוה"כ מחמת זה למוסיף והיה לכאורה מקום לקושיית התוס' בכריתות מנ"ל לרבא להקשות דר' שמעו, אדר' שמעון דלמא טעמו של ר' שמעון כדברי ר"מ. וליכא הוספה ביום הכפורים נגד איסור נבלה אף לגבי חולה דהא גם מצד איסור נבלה צריך לאכול פחות פחות ולא משכחת מוסיף מצד איסור יום הכפורים כ"א בגוונא כגון שאומדים שצריך החולה לאכול שני זיתים כל זית בבת אחת ובכה"ג מצד נבלה מותר לאכול ב' זיתים אפילו בבת אחת אבל מחמת יום הכפורים צריך להפסיק בין כל זית וזית שלא יבוא לידי אכילת כותבת תוך כא"פ. ואפשר כיון שגוונא זו רחוק יותר במציאות לא מיקרי מוסיף והוי א"ש קושיית התוס' הנ"ל בכריתות. אבל במצורף דברי אלה עם דברי השא"ר הנ"ל שיישב קושיית התוס' הנ"ל בממ"נ דלשיטת יש מפרשים שבריטב"א הנ"ל דלדידהו לר' שמעון שלא כדרך הנאה ישנו במלקות לר' שמעון כמו בכ"ש ולא הוי בזה יום הכפורי' מוסיף כדברי השא"ר הנ"ל דהא גם בשאר איסורים יש חיוב לר' שמעון גם שלא כדרך הנאה כנ"ל הרי מ"מ יש מוסיף לגבי חולה ולשיטת רבינו מאיר דלא שייך מוסיף לגבי חולה מ"מ יש הוספה לענין אכילה שלא כדרך הנאה כדברי השאגת אריה הנ"ל:

אמנם אף לפי מה שהעליתי בשיטת הרבינו מאיר דאין לאסור לר' שמעון בשלא כדרך הנאה מטעם אחשביה הנה מקום לומר דלר' שמעון לשיטתו בלאו הכי אין לחלק בין אכילה כדרך הנאה לשלא כדרך הנאה ואקדים ליישב קושית חכמי לוני' שהוקשו על הרמב"ם שפוסק כמ"ד אין בגידין בנותן טעם וגיד הנשה מותר בהנאה דהא כיון דאין בגידין בנותן טטם אינו בכלל נבלה ולא שייך לומר כשהותרה נבלה כו'. ומהכ"ת לומר דגיד הנשה מותר בהנאה לשיטת הרמב"ם שפוסק כר' אבוהו דבכלל לא תאכל איסור הנאה וכקושיית הגמרא בפ' כ"ש הנ"ל והרי גה"נ ותרצתי על פי מה שכ' הרמב"ם במנין המצות מצות ל"ת קפ"ז בזה"ל ידע המקשה כי איסור הנאה אינו ראוי למנותו מצוה בפני עצמו מפני שהוא ואכילה ענין אחד כי האכילה מין ממיני הנאה ואמרו בדבר שהוא לא יאכל ואמנם הוא דמיון מדמיוני הנאה והכוונה שהוא לא יהנה בו באכילה ולא בזולתו ע"כ:

ולכאורה קשה מאי מקשה הגמרא בפ' כ"ש דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם ולא שייך לומר כשהותרה נבלה כו' אמאי