ברוך טעם פח

הוא ואסור גם בהנאה בלא אכילה דהא כל מאכל חמץ אסור בהנאה וגם אסור לשהותו בפסח. וכשעובר והשההו לאחר הפסח אסור גם בהנאה ככל חמץ שעבר עליו הפסח וכ"ד הרא"ש והר"י ברצלוני לאסור המורייס לאחה"פ בהנאה. ולפי"ז מש"כ הרא"ש ועוד כו', כוונתו דהיתר הנאה הוא מטעם דלאו א"א למיכל ולכך אינו בכלל שם אוכל. אבל במורייס דלא שייך טעם זה דהא שם אוכל עליו דדרכו למיכל אין מקום להתיר הנאותיו דחמץ הוא וגם שם מאכל אצל כל אדם עלי' זו סברת הרא"ש אבל סברת הי"א היה דבחרכו מותר מטעם דכיון דנפסל מאכילת כלב פקע מיניה שם חמץ ואף שאפשר אח"כ לאכלו בתערובות המורייס לית לן בה כיון דאין חמץ כלל ולדידהו גם באכילה תה"פ ליכא למיסר מטעם אחשביה וכס' הב"ח הנ"ל וכן נראה מלשון המ"א סימן תמ"ב ס"ק י"ד במ"ש שם בזה"ל לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו אלא בדבר שאינו ראויה לאכילה כלל דאי אמרת כיון דחרכו אפילו ראויה קצת לאכילה ליכא שם חמץ א"כ הול"ל מותר באכילה לאח"ז. ע"כ כוונתו דלדעתם צ"ל דהטעם דחרכו הוא משום דפקע מיניה שם חמץ ולא צריך למיסר אכילה מטעם דאחשביה דמה בכך דאחשביה לאכילה הא אינו חמץ ומהראוי שיהיה מותר אף באכילה כנ"ל כן ביאר כוונת המ"א ובזה סרו מעליו השגת אחרונים. הן אמת לכאורה יש לפקפק על דרך הנ"ל דלכאורה לסברת הנ"ל אין להתיר בהנאה כ"א כשאין גוונא לחייב על אכילה דהיינו בכל איסורים שנפסלו מאכילת אדם והאוכלו פטור דלא אמרי' ס' אחשביה בשאר איסורין ולכך מותר מדאורייתא אף בהנאה דכיון דאיסור הנאה נפקא ליה מלא יאכל וכיון דליכא לאו דאכילה גם לאו דהנאה ליכא. אבל גבי חמץ לסברת רא"ש הנ"ל אף דנפסל מאכילת כלב מ"מ דנין האוכלו שאחשבי' וישוו אוכל וממילא שייך גם בחמץ כזה אזהרת איסור אכילה ומה"ת יהיה מותר בהנאה דהא כאן לא שייך סברא זו:

אמנם לפמ"ש לחדש הדבר שאין דרך ב"א לאוכלו ולא להכי עומדת לא חשבינן חלות האיסור וי"ל נמי גם בזה דחרכו דאף שלפי סברת הרא"ש שיש איסור באכילתו מצד אחשבי' מ"מ כ"ז שלא אכלו אדם חשבינן שאינו עומד לאכילת אדם ולא חל עליו עדיין אזהרת אכילה ולכך מותר בהנאה. ולכאורה סבר' זו מוכרחת דהא בחרכו לאח"ז אף שנפסל מאכילת כלב מחוייב לבערו והטעם משום דכבר חל עליו איסור חמץ. ותו לפמ"ש הר"ן פכ"ש דפת שעפשה צריך לבער בחרכו ק"ז א"צ לבער משום דהוי כסרוח מעיקרא שאין איסור חמץ מתחיל לחול עליו. וקשה דהא לדעת הרא"ש גם בארכו ק"זיש אזהרת לאו על האוכלו מטעם דאחשביה וכיון דמקשינן ביעור לאכילה מהראוי שיהיה חרוך וביעור גם בחרכו ק"ז דהא מיד כשמגיע פסח חל עליו אזהרת אכילה. א"ו כסברא הנ"ל כיון דאכילה אינו אלא מטעם דאחשביה. ע"כ כ"ז דלא אתיא לכלל אכילה הוי כאינו עומד ולא חל עליו עדיין שום איסור:

אמנם ראיה זו יש לדחות דאף שאסר הרא"ש חרכו ק"ז באכילה מ"מ מודה דליכא חיוב כרת באכילה זו וההיקש דהשבתת שאור לאכילת חמץ אינו אלא בחמץ שיש בו כרת באכילתו כדכתיב אך ביום כו' כי כל אוכל חמץ כו' וכמ"ש הפ"י ריש פרק אלו עוברין שזה טעמו של הר"ת שסובר שם דא"ע היינו מעל השלחן דאסור באכילה ואינו בחיוב השבתת דאף דאיתקש השבתת כו' מ"מ ל"ש הך הקישא בדבר שאין חיוב כרת באכילתו. אבל לדברי הפ"י שם בשיטת רש"י והרמב"ם והריב"א דלמידן מהיקש הנ"ל חיוב ביעור לחמץ שאסור באכילה ואף דאין בח"כ יש מקום להוכחה הנ"ל לפי' הרא"ש שמדבריו בר"פ א"ע נראה שלא הכריע בהחלט דברי הר"ת נגד דעת רש"י שם. ודע לכאורה יש להוכיח מדברי רש"י כמ"ש המל"מ הנ"ל דלכאורה צ"ע לפי שיטת רש"י דף מ"ב ע"ב דלר"י ב"ח בשריפה הוא בשעה ו' דעדיין מדאורייתא שרי. אבל בשעת ביעורו שהוא מוזהר מה"ת השבתתו בכל דבר ויעויין בפ"י שמביא ראיה מירושלמי ממכילתא דלר"י מדאורייתא חמץ בשריפה ק"ז כדי שיהיה מושבת בזמן איסורו קשה ל"ל שריפה הא די בחרכו ק"ז דכיון דנחרך ק"ז איסורו תו לא חל עליו איסור וכשנשרף לגמרי אפרו מותר אף אם לא נשרוף לגמרי רק שנחרך ע"ז לבטל טעמו ומראיתו כפי' רש"י דאם נעשה כן ק"ז איסורו מותר וא"כ היכא משכחת לר"י שיהיה חיוב שריפה לגמרי דהא לאח"ז איסורו השבתתו בכל דבר וקודם זמן איסורו די בחירוך. ולולא דמסתפינא לומר נ"ל דנראה מלשון רש"י שכ' חרכו כו' שבטל טעמו ומראיתו כו' ע"כ שאינו מפרש כפי' התוספות דמיירי שנפסל מאכילת כלב ומש"ה כ' כיון שנתבטל טעמו ומראיתו דמותר בהנאה והא דאמר לקמן דמש"ה פת שעפשה נפסל מאכילת אדם. וכלב יכול לאכלו מטמא טומאת אדם ונשרפה עם הטמאה בפסח הרי אף דנפסל מאכילת אדם דינו בשריפה וכדאיתא שם גם בברייתא קמייתא הפת שעפשה חייב לבער מפני שראוייה לשורקו ולחמיע כמה עיסות י"ל דשאני דין ביעור מדין אכילה וה"נ דלענין איסור אכילה כיון דנפסל מאכילת אדם תו לא שייך אכילה אבל לענין ביעור לא תלויה בנפסל מאכילת אדם רק מאכילת כלב, כדין טומאה דאינו תלוי בפסול מאכילת אדם רק מאכילת כלב יעויין תוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה ואידך שכ' דיש ס' לחלק בין דין איסור אכילה וטומאה יעויי"ש. כן נראה לומר דיש חילוק בזה גבי חמץ בין דין איסור אכילה לדין ביעור וטומאה היכא דסרוח מעיקרא אף דלא נפסל רק מאכילת אדם תו לא חייל עליו איסור חמץ לאכילה מ"מ פת בכה"ג חייב בביעור משום דראוי לחמיע בו עיסות אחרות ומחמת זה אינו בכלל שם סרוחא מעיקרא כיון שכן י"ל לשיטת רש"י דחרכו ק"ז חייב בביעור רק שמותר בהנאה מחמת שפקע מיני' שם אוכל כי אבד טעמו ע"י חירוך דלא שייך ביה א"א דגם איסור הנאה לית בה כסברת המל"מ הנ"ל אבל מחיוב בעור לא פקע לכך לא אמרו רק חרכו ק"ז מותר בהנאה. ומיושב בזה מה שהקשיתי על רש"י מהא דאין ב"ח אלא שריפה. והמעיין בדברי הקדמונים ימצאם שם מבואר לפשט דגם בחרכו יכולין לחמץ עיסות אחרות כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב:

היוצא לנו מזה שמיושב דברי רש"י הנ"ל נראה מדברי דחרכו הנזכר כאן לא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו ומראיתו שלא יקשה עליו מפת שעפשה דכ"ז שלא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו חייב לבער מוכרח לכאורה לחלק כמש"כ בין איסור הנאה ובין ביעור אבל יש לדחות דס"ל לרש"י שיש חילוק לחרכו לפת שעפשה דהיכא שעפשה עוד טעמו בו רק מצד העיפוש נפסל מאכילת אדם. אבל בחרכו לפי דברי רש"י נתבטל על ידי חירוך טעמו ומראיתו. ועדיין צ"ע כי לא מצאתי במחברים מזה והקושיא ראשונה הנ"ל הכריחני לחזק בסברא הראשונה שלדעת רש"י יש חילוק בין הנאה ובין חיוב ביעור כנ"ל:

והנה השאגת אריה סימן ע"ו. דבכריתות דף כ"ג איתא דר"ש מחייב באכל חלב ונותר משום שניהם איתא שם א"ל רבא לר"נ מי אמר ר' שמעון איסור חל על איסור והא תניא ר' שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכפורים פטור כו'. דהוקשה בתוס' בזה"ל וא"ת ומאי פריך דלמא שאני גבי יום הכפורים משום הכי לא חל על איסור נבלה משום דאינו רק איסור כולל. אבל הכא גבי נותר הוי איסור מוסיף ונימא אף על גב דל"ל לר' שמעון איסור כולל איסור מוסיף מיהא אית ליה כו'. ע"כ וכ' השא"ר הנ"ל בזה"ל לדידי ל"ק מידי דע"כ ר' שמעון ל"ל איסור מוסיף דיום הכפורים הוי איסור מוסיף לגבי נבלה משום דקיי"ל בפ' כ"ש כל איסורין אין לוקין עליהן שלא כדרך אכילתן. וטעמא משום דאכילה כתיב בהו והא ודאי גבי יום הכפורים דלא כתיב ביה אכילה אלא כל הנפש אשר לא תעונה אפילו אם לאכלם שלא כד"א כגון אוכל חלב חי מכ"ש בשר בהמה חי' ובפרק ד' דיומא דף פ' לא פטרינן אלא באוכל אכילה גסה ביוה"כ דכתיב אשר לא תעונה פרט במזיק. אבל שלא כד"א דאינו מזיק הא ודאי חייב הרי איסור יום הכפורים הוי איסור מוסיף אחפצא דנבלה כו'. עכ"ל השאגת אריה:

ולכאורה יש סתירה לדבריו מדברי התוס' במסכת שבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כדברי הכל שכתבו ועוד דמצי לאוקמא שלא כדרך הנאה ואינו אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל ע"כ. ומקשה מהרש"ל ומהרב"ל דא"כ מאי טעמא דר' שמעון דפוטר. ומתרצים דלר' שמעון דס"ל כ"ש למכות גם שלא כדרך הנאה אסור דדינו בכ"ש ולפי"ז אזדא לתירוצו של השא"ר:

אמנם דברי התוס' הנ"ל צריכים ביאור ואקדים קושיית מהרש"א על המהרש"ל בזה"ל אבל קשה מנין לנו לומר דחייב בשלא כדרך הנאה בכל איסורים לר' שמעון כמו בכ"ש וכן לרע"ק גבי שבועה כיון דר"י גופא מחמיר טפי בכ"ש מבשלא כדרך הנאה אולם י"ל הא דר"י מחמיר בח"ש הוא משום דח"ש לא אסור אלא משום דחזו לאצטרופי ושלא כדרך הנאה לא שייך חזי לאצטרופי דאף באוכל כמות מרובה שלא כדרך הנאה לא אתיא לידי חיוב מלקות וא"כ לר' שמעון דמחייב מלקות בכ"ש יש סברא לומר דשלא כדרך הנאה חשיב כאכילת כ"ש אכן לענ"ד נראה דגם לר' שמעון יש לחלק בין אכילת כ"ש לאכילה שלא כדרך הנאה ואקדי' לזה בתוס' מסכת ע"ז דף ס"ח ע"א מקשים דר' שמעון שסובר כ"ש למכות ל"ל לר' שמעון משרת להיתר מצטרף לאיסור ומתרצים בשם הר"ר יקיר