ברוך טעם פז

שיש בה כרת או לא וכיון דמקדש ג"כ אפשר למילף דאין עשה דוחה לא תעש' שבמקדש הוי יקדש ועצם לא תשברו בו שני כתובים. דאף דיקדש בעינן להיתר מצטרף לאיסור מ"מ ל"ל קרא ועצם לא תשברו בו ואין למידין מהם. וראוי' לומר דבשארי דברים אף במקדש עשה דוחה לא תעשה והרי מהפלוגתא בנתערב מתן א' במתן ד' מוכח דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש לכך הוצרך רב אשי לומר דיקדש עשה היא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. א"כ אי אפשר למילף מזה דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש ולא מיותר הפסוק דועצם לא תשברו בו ושפיר ילפינן מיניה דאין עשה דוחה שום לא תעשה שבמקדש:

ולפי זה מיושב קושית העולם הנ"ל דשפיר הוי נזיר וחטאת שני כתובים דכיון דלפי האמת אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש אף אי לא הוי כתיב יקדש. והוי ילפינן מנזיר להיתר מצטרף לאיסור ומעצם לא תשברו בו הוי ידעינן דאין עשה דואכלו את הבשר דוחה לא תעשה שבמקדש ע"כ סובר ר"ע דנזיר וחטאת ב' כתובים לענין המלא"ס לפי זה מיושב מה שהקשיתי לעיל על תירוצו של רב אשי דאף דאיכא עשה ולא תעשה מ"מ כיון שישנו בשאלה ניתי עשה דואכלו ולידחי די"ל דאי לאו הקרא דועצם לא תשברו בו ה"א דעשה דוחה לא תעשה שבמקדש וקרא דיקדש הוי מוקמינן בתאכל כחומר שבה. ואף דלרב אשי ליכא חילוק לענין דחיית עשה בין איסור לאו לאיסור כרת כמ"ש לעיל. מ"מ בכה"ג שנשחט ונזרק דמן כהלכתן ופסולו לא בא אלא מחמת שנתותר לאחר זמן אכילתן תו ליכא בשאלה וכיון שיש בו עשה ולא תעשה אין עשה דואכלו דוחה אותו ואכתי לא הוי ידעינן דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש לכן צריכין קרא דועצם לא תשברו בו:

ואין לסתור דברי הראשונים דלמה ליה לרב אשי לומר דיקדש עשה הוא ואי משום דלא יהי' קשה דא"כ קרא דועצם לא תשברו בו ל"ל הא אי לאו האי קרא הוי צריכין למילף מיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הוי ס"ד למילף מנזיר להיתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה דלאותה ה"א שהיה צורך לאותו קרא דיקדש להורות דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש לא היה נזיר וחטאת שני כתובים דמצריך צריכי כנ"ל. אבל י"ל שהוצרך רב אשי לדבריו דיקדש עשה כדי לתרץ אליבא דרבנן דפליגא עליה דר"ע וסברי דמשרת קאי על טעם כעיקר רק יקדש קאי על היתר מצטרף לאיסור וממילא הוי נשמע מיניה דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש והיה קשה א"כ ל"ל קרא דועצם לא תשברו בו לכך הוצרך רב אשי לתרץ דיקדש עשה היא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה:

גם הקושיא השלישית שהקשיתי לעיל לשיטת הריב"א אף כי היתר מצטרף לאיסור מ"מ ליכא לחייב מלקות גבי חטאת שנבלע בפסולי המוקדשין ג"כ מיושב דלפי האמת מודה רב אשי דאין עשה דוחה לא תעשה בקדשים. ואי לא הוי כתיב ועצם לא תשברו בו ה"א עשה דוחה ל"ת בקדשים לכן כתבה התורה יקדש להיתר מצטרף לאיסור כדי שע"י הצירוף יהיה גם העשה ולא ידחה מפני העשה דואכלו את הבשר משא"כ אם לא היה עשה ול"ת רק איסור בעלמא:

שער הכולל בדין איסור מוסיף אם האיסור השני אסור שלא כדרך הנאה אי מקרי איסור מוסיף:

הנה איתא בחולין דף קי"ג ע"ב המבשל חלב בחלב חד אמר לוקה וח"א אינו לוקה. מ"ד אינו לוקה ס"ל אין אחע"א דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף וכן פסקינן להלכה. דלא לקי על אכילה ומקשי' כמה מחברים דהא בב"ח אסור אף שלא כדרך אכילה והוי בב"ח איסור מוסיף לגבי חלב. דחלב מותר שלא כדרך אכילה ולכמה שיטות אף איסור בעלמא ליכא מדאורייתא. ומחמת אזהרת בב"ח יש אזהרה גם שלא כד"א אלא ודאי מוכח כיון שאין דרך ב"א לאוכלו שלא כדרך אכילה ולא להכי עומדת הוי כאלו לא חל עדיין איסור זה על אותה חתיכה ולכך לא מיקרי מוסיף מחמת זה. והוא כעין שאמרו בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מפורש בדברי הפליתי סימן ס"ב שהכוונה דכאן דאף בלא אזהרת איסור אמ"ה לא היתה עומדת הבהמה שתאכל איברים איברים. ע"כ לא שייך לומר שחל איסור אמ"ה על הבהמה בחייה דהא אף בלא אזהרת התורה לא הי' ב"א עושים כן לחתוך אבר מן החי לכך לא חשבינן חלות איסור אמ"ה אלא מעת הזמן שנחתך אמ"ה. כן למדתי מדברי הפליתי בסימן הנ"ל ס"ה כן ה"נ באיסור שאסרה תורה אף שלא כדרך אכילה מ"מ כיון שאין שום אוכל עומד להאכיל שלא כד"א וכ"ז שלא נאכל לא הוי כעומד לכך לא מיקרי א"מ מחמת זה דהא אף בלא איסור תורה ג"כ אינו עומד לאכילה שלא כד"א והוי כאלו עדיין לא חל עליו איסור לענין שלא כד"א, ועפי"ז ישבתי דברי רבינו אשר בפסחים דף כ"א שכ' בזה"ל יש שרוצים לומר דלאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכילה דעפרא בעלמא היא. ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דקאכיל ליה אסור. ויש מי שאומרים המורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלי שמותר לאחה"פ חדא שחמץ על ידי תערובות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אח"ז. ואנן חזינן לרבוותא דאסרינן ליה אחה"פ דלא שרי ר"ש אלא כגון כו' אבל לערב ולשהויי לא ומשום שחרכו אימא לא חרכו יפה כו' דלא מסיק ביה כשעת עשייתו. ועוד דלא קאמרי כו' אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא למיכל פת חרוך כל צרכו אך גבי מורייס דארחיה כו' הכי איסור עכ"ל. וכ' האחרונים שהעולם מקשים ע"ד הרא"ש שכ' ועוד דלא אמר חרכו ק"ז מותר באכילה לאח"ז הלא הי"א מודים דאסור באכילה ולא שרו אלא בהנאה. ולדעתי קשה יותר דאף אם דעת הי"א שמותר אף באכילה מ"מ י"ל דע"כ לא שרי באכילה כ"א לאחה"פ דהא כל דבר שמותר בהנאה כ"ז הפסח ולא עבר כלל על ב"י אין לאסור אכילתו לאחה"פ דהא חמץ גמור שעבר עליו הפסח אינו אסור רק משום קנס משום שעבר בב"י והכא שהיה מותר לשהותו אין בו איסור כלל אך תוך ימות הפסח אפשר שמודים לסברת הרא"ש שאסור באכילה. גם בלא"ה אינו מובן לכאורה לשון הרא"ש מ"ש אלא בהנאה קאמר משום דלאו אורח ארעא למיכל פת חרוך. הא לשיטת הרא"ש אכילה אסורה משום דכשאכלו אחשביה מטעם זה דלא אורחא למיכל אינו רק לשיטת הסוברים דחרכו מותר אף באכילה וקשה למה לא הוזכר בגמרא על חרכו רק שהוא מותר בהנאה וצ"ל כיון דאין דרך לאכול לא הזכיר אכילה כ"א הנאה שעומד לזה וכמש"כ הר"ן לתרץ לשיטתו שסובר דבחרכו אף באכילה מותר. אבל הרא"ש שסובר דבאמת אסור באכילה לא הוי אפשר למינקט רק הנאה:

וליישב כ"ז אקדים דברי הב"ח בא"ח סימן תמ"א שהביא דעת הרא"ש הנ"ל מש"כ דאע"פ שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קא אכיל ליה אסור. והקשה הב"ח דמאי נ"מ באכילה דידיה וכי אם אכל עפר חייב בתמיה ובמסכת שבועות דף כ"ב ע"א אמר רבא שבועה שלא וכו' ואכל עפר פטור ויעו"ש שמתרץ בדוחק:

אמנם נראה שדעת הרא"ש דחמץ אף משנחרך ונפסל לאכילת כלב מ"מ לא נפיק מיניה שם חמץ והא דמותר בהנאה הטעם כעין המבואר במל"מ פרק י"ד מה' מ"א אבל בדברים האסורים שנפסלו ממאכל אדם י"ל שמותרין בהנאה משום כיון דאיסור הנאה מאכילה נ"ל דקיי"ל כר"א כ"מ שנאמר לא יאכל ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וכיון דליתנייהו באכילה מותרין גם בהנאה וסברת הרא"ש אף שמסתמא ליתנייהו בכלל אכילה דהא אין דרך ב"א לאוכלו ולכך ליתנייהו ג"כ בכלל איסור הנאה מ"מ אמרינן שאם מזדמן אדם שאחשביה לאכילה ואכלו מקרי לדידיה אכילה וחייב על אכילתו דהא בלא"ה שם חמץ לא פקע מיניה רק שלא היה עליו שום אוכל מצד שאין דרך אכילה והרי הוא אחשביה לאכילה וכן מורה לשון הה"מ שכ' בזה"ל דהא דאסרו הגאונים דלעיל חמץ שחרכו ק"ז באכילה היינו משום דאחשביה לאכילה לא איפסל לדידיה מאכילת אדם וכל שכן מאכילת כלב. וכן משמע בפשיטות לשון אשר"י לעיל יעויי"ש הרי שעיקר סברתו שבעת שרוצה לאכלו מחשביה לאכילה וחל עליו איסור אכילה. לכך אי אפשר להתיר בחרכו רק בהנאה דאי לא אכיל רק מתהני מיניה לא מחשביה לאכילה כלל כיון דלאו א"א למיכל וכיון שאינו אוכל לית ביה איסור הנאה דאיסור הנאה במאכל אדם אינו רק בדברים ששם אוכל עליהם וכיון שאין שם אוכל אף בהנאה מותר:

היוצא מזה שעצמות היתר הנאה בחרכו הוא מטעם שאין עליו שם אוכל ממילא גבי מורייס שיש שם אוכל על כולו גם הפת שנשרף ונותן לתוכו נאכל עם המורייס הוא ג"כ עליו שם אוכל ונאכל