ברוך טעם פו

אליבא דר"ע כדאית' במס' פסחים ד' מ"ה דלכך לא יליף ר"ע היתר מצטרף לאיסור בכל איסורים שבתורה מנזיר וחטאת שני כתובים וליכתב גבי נזיר וליתי חטאת מיניה והא לפי דברי ר"א הנ"ל דבזבחים מיצרך צריכי בחטאת שתהיה עשה ולא תעשה ואי לאו עשה דיקדש אף דהוי ידעינן דהיתר מצטרף לאיסור בחטאת הוי אמינא דאתי עשה דאכילת קדשים ודוחית:

ונראה לי בהקדי' ד' קושי' שהקשיתי חדא לפי דעת הט"א במסכת ראש השנה דעשה דגבי קדשים מקרי איתא בשאלה והוא נחית לומר דכל קדשים אף שנקרבו כדת איתנייהו בשאלה אבל לנו אין לזוז מדברי התוספות בכריתות שם דף נ"ג דרק קדשים שלא נזרק דמן כהלכתן איתנהו בשאלה לפי"ז כיון דלשיטת התוס' בזבחים שם קושי' הגמרא וניתי עשה לא קאי רק אם פסולה היא תפסל כגון שנשחט או נזרק דמן חוץ למקומו או לן דמה וכה"ג האיסו' שבהן ישנו בשאלה הא עשה דואכלו את הבשר שהוא על חלק על קדשים כשרים קמה וגם נצבה וליתא בשאלה כיון שכבר נשחט ונזרק כהלכתן וא"כ מה בכך דאיכא עשה ולא תעשה הא מנזיר ומצורע איכא למילף דעשה דוחה אף עשה ולא תעשה שישנו בשאלה. עוד קשה לדעת הריב"א שמובא בתוס' כנ"ל דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ נדחית לא תעשה מפני עשה א"כ קשה הא יקדש לא אתי אלא להיתר מצטרף לאיסור והיינו לחייב מלקות והלא הלא תעשה נדחית מפני עשה דואכלו וליכא מלקות כלל. נחזיר לקושיא ראשונה דאין לדחות דהכא לא שייך לומר דקיל האיסור מצד שישנו בשאלה דהא הך למודא דיקדש היא בברייתא דספרא וסתם ספרא ר' יהודה ור' יהודה סובר דחשב"ע דאורייתא א"כ אף אם יתשל על ההקדש יהיה אסור מחמת חולין בעזרה ז"א דאף ע"כ לא יהיה עוד איסור הקדש ודין חולין בעזרה כשאר איסורין שבתורה דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור דיקדש לא נאמר רק על פסולי המוקדשין ולא יהיה בו עשה ולא תעשה רק לאו הבא מכלל עשה שהוא נדחית כמו עשה הנלמד מחדושי הרשב"א במסכת כתובות דף מ'. אבל לפי מה שהעליתי לעיל דעשה הבאה על ידי פשיעה אינה דוחית אף עשה ולא תעשה שישנם בשאלה וגם ל"ת לחודא שאינה בשאלה אינה דוחה אבל איסור בעלמא דוחית. לפ"ז י"ל מה שמדקדק שם רש"י בזבחים ואמאי תפסול משום האי פורתא הכוונה שהיה קשה לרש"י מאי מקשה הגמרא ניתי עשה דלמא להכי לא דחי מחמת שבא על ידי פשיעה או מקרה ולא דמי לכלאים בציצית. וצ"ל דשאני הכא דאיסור פסול קודש איתא בשאלה אף כשבא על ידי פשיעה נדחית מפני עשה רק שיש לדחות דהא אף אם ישאל ישוב להיות איסור מחמת חשב"ע. אבל זה אינו דהא אם לא יהיה איסורו רק משום חשב"ע לא יהיה בו דין המל"א ולא יהיה שם איסור רק על הפורתא שנבלע שהיא פחות משיעור דקיל יותר מאיסור עשה כמבואר מדברי התוס' שבועות דף כ"ג ואיסור קל כזה נדחה מפני עשה אף כשבא הדחייה על ידי פשיעה לזה כתב רש"י אמאי תפסול משום האי פורתא. היוצא מזה דעיקר קושית הגמרא היה דאף דבא על ידי פשיעה מ"מ עומדת הוא להדחות. וכיון דהלא תעשה ישנו בשאלה וע"ז א"ש תירוצו של רב אשי יקדש עשה היא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכנ"ל דעשה ול"ת אף שישנם בשאלה אינם נדחים מפני עשה גרידא. דהא דחיית עשה ולא תעשה שישנם בשאלה לא ידעינן מסברא רק מנזיר מצורע גמרינן לה. ובעינן דומיא דהתם שאינו דחיי' בא על ידי הפשיעה וכ"ז לפי המסקנא דאמרינן דנזיר וחטאת הוי שני כתובים ולכך לא ילפינן מינייהו שיהיה המל"א בשאר איסורים. אבל אי הוי אמרינן שבכל איסורי תורה אמרינן היתר מצטרף לאיסור. והיה כן הדין גם בחולין שבעזרה. א"כ בלא"ה לא ס"ד דליתי עשה ולדחי לא תעשה דהא באה על ידי פשיעה. וא"ל דהא קיל האיסור דפסולי המוקדשין דאפשר בשאלה הא לא תועיל השאלה להתיר דחיי' הפקעת איסור הקדש ישוב למפרע לחול על הך בליעת איסור דחולין בעזרה ולאיסור זה ג"כ יצורף ההיתר ויהיה דינו כדין כזית איסור דלא קילי ולא יהיה באפשר להעשה לדחותה. א"כ מיושב קושיית העולם הנ"ל מדכתיב יקדש גבי חטאת הוי שפיר כשני כתובים דאין לדחות דלמא לעולם המל"א בכל איסורין שבתורה דגמרינן מנזיר ושני כתובים לא הוי דבחטאת מצריך צריכי דס"ד דליתי עשה ולדחות ל"ת. ז"א דהא לפי ה"א אותו מצד דהיתר מיצטרף לאיסור בכל איסורין שבתורה לא היה להעלות על הדעת דתיתי עשה דואכלו לדחות דהא הדחייה באה על ידי פשיעה מצד שישנו בשאלה ליכא למחשב לקיל דהא כשיתשל יהי' אסור משום ח דגם בו היתר מצטרף לאיסור:

ועתה יהיו דברי בישוב קושיי' שהקשיתי לפי שיטת הריב"א ואקדים מה שקשה עוד על שיטת הריב"א בסוגיא דבבא מציעא דף ל' ע"א והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצד כגון שהוא כהן והוא בבה"ק כו' פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וקשה אי לאו והתעלמת אף דלא הוי אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. מכל מקום אם היה הכהן הולך לבית הקברות לצורך השבת האביד' היה פטור ממלקות על הלא תעשה דעשה דהשבה היתה דוחית הלאו לזה כתב והתעלמת ואינו כלל במצות השבה ואם עובר ומשיב אינו מקיים מצוה כלל חייב מלקות גם על הלא תעשה:

וליישב קושי' הנ"ל פשוט דברמב"ם פ' מהלכות שחיטה לענין דין שלוח הקן כ' שאם עבר המצורע ולקח אם על הבנים לצורך טהרתו לוקה. ומסיים בזה"ל שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ועשה ול"ת דוחה עשה, כוונתו בזה לשלול סברת הריב"א דלדעת הריב"א הל"ת נדחית וליכא מלקות. והרמב"ם סובר דאמרינן להיפך שעשה ול"ת דוחית העשה ולכך ישנו בחיוב מלקות ובשיטת ריב"א שסברתו דכיון שהוא מצורע וחל עליו מצות עשה להביא צפרים לטהרתו ואף שמנוע מליקח האם על הבנים. מ"מ עדיין עליו מצות עשה שיביא מהמזדמן צפרים לטהרתו וכיון שכן לא שייך כלל לומר שנדחת ממנו העשה. וכיון שנשאר בחיוב העשה אם עבר והביא האם על הבנים קיים בו מצות עשה דטהרת מצורע ומועלת קיום זו לפטרו ממלקות. אבל גבי השבת אבידה דאם הוא כהן והאבידה בבית הקברות שדינו שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ממילא אין על הכהן הזה שום מצוה להשיב אבידה זו וצריך להתעלם כדי שלא יעבור על עשה דטומאה ושפיר יש לומר בכה"ג כסברת הרמב"ם הנ"ל שהעשה ולא תעשה דטומאה דוחית מהכהן מכל וכל מ"ע דהשבה באותו האבידה והוי כליכא כלל עשה להכהן בזו האבידה וממילא כשעובר והולך בבית הקברות להשיבה לא קיים מצוה כלל כי לא היה מחוייב בו ואדרבה מנוע הוא מצד הטומאה שיתעלם מאותו האבידה שהיא בבה"ק. וכיון שאינו מקיים מצוה בהשבתו שפיר מלקי לקי על הל"ת:

וכעין זה יש לומר גם הכא גבי בליעת פסולים דכיון דאיכא עשה ול"ת מתבטלת מכל וכל העשה דואכלו מאותו בשר שקיבל בליעות פסולים דהוי כמפורש שלא יאכל מאותו בשר וממילא כשעובר ואוכל אמרינן היתר מצטרף לאיסור ומלקי לקי. ואין לפטרו ממלקות מצד קיום העשה דואכלו דהא אדרבה שמצד העשה היה כמצווה שלא לאכול. וסברת הריב"א לא תתכן רק גבי שלוח הקן. וגבי כיסוי הדם דעצמית המצוה שעל המצורע שיביא צפרים וכן כיסוי הדם עצמית חיוב כיסוי הדם אשר שחט בעת החרישה נשארת בחיוב קיום עשה ואף אם מנוע מלשלוח צפור זה שהוא אם על הבנים. וכמו כן בכיסוי שמנוע לחרוש לצורך העפר מ"מ נשאר בחיובו לקיום הבאת צפרים ולכיסוי הדם שנתחייב בכיסוי. משא"כ בגוונא דהכא כמובן שדחיית העשה והלא תעשה מופקע ממצות אכילת אותו בשר שבא לתוכו בליעת איסור ואין עליו עוד עשה באכילתו:

עוד י"ל ביישוב קושיית העולם בהקדים דבשעה"מ מביא בשם מהרי"ק בשורש שכתב בשם התוס' שבמסכת עירובין דף ק' דלכך אין עשה דמתן ד' דוחה לא תעשה דבל תוסיף משום שאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש. ותירץ מובא בשם התוס' גם בחידושי הריטב"א למסכת עירובין ומקשה השעה"מ דאכתי קשה לרב אשי דלמה לא מתרץ כרבא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש ומתרץ דרב אשי מודה בזה לרבא ומה דמשני יקדש עשה כו' לרווחא דמלתא אומר כן ודברים אלו דחוקים מאוד:

ונ"ל ליישב על פי מה שבארתי בקונטרס הקדום דמה שתוס' מתרצים דקושיית הגמרא יקדש קאי על תאכל כחומר שבה שהוא נותר ואין עשה דוחה לא תעשה שבכרת לא א"ש רק לשיטת רבא דהוא סובר ביבמות דף דאין עשה דוחה לא תעשה שבכרת אבל לרב אשי ולפי מסקנת שמעתתא דעלי' עשה דוחה אף לא תעשה שבכרת וכדאיתא בספר הכריתות ובמהרש"ל פרק קמא דיבמות יעוי"ש. ולעומת זה התירוץ השני שבתוס' דקושיית הגמרא דניליף מכאן לכל התורה כולה דאין עשה דוחה לא תעשה לא א"ש לרבא דלסברתו מהא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש אין ללמוד לכל התורה כולה. וכיון שכן י"ל שרב אשי סובר למסקנא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש. ואתיא ליה מעצם לא תשברו בו דקאי אף על עצם שיש בו מוח. והא דלא משני הכי משום דא"כ קשה לדידי' עצם לא תשברו בו ל"ל הא מדכתיב יקדש נשמע דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש דאל"כ ניתי עשה דואכלו ולידחה הלא תעשה ואין לדחות דלמא יקדש קאי על תאכל כחומר שבה דלרב אשי לשיטתיה אין לחלק בין ל"ת