ברוך טעם פה

ומתרצים לחד תירוצא דהוי אפשר לקיים שניהם דכופין את רבו להוציא אותו לחירות יעו"ש ולפי תירוץ זה לא קשה קושיית הרא""ה הנ"ל דשפיר חל הנדר ואינו נדחה מפני עשה דמצה דהא אפשר בשאלה ואף שהדין שאין מקום לשאלה על נדר כ"א כשהשואל על נדרו יודע בעצמו שיש לו חרטה על נדרו. ואם לבו בל עמו להתחרט בחרטה דמעיקרא אין בהתרת החכם כלום. ולפי דברי הט""ז ביו"ד סימן שכ"ג אף אם מתחרט מחמת מקרה כגון שנתערב לו תרומה בחולין לא מקרי חרטה לענין שאלה. שאני בזה כיון שהדין נותן שיכפוהו הב""ד בהכאה עד שתצא נפשו או לקיים מצות כדין באומר סוכה אינו יושב לולב אינו נוטל ומתחרט עי"ז ומועלת בחרטה בכה"ג כדאיתא בנדרים דף כ"ב כי"גי והטעם כיון שנדרו גרם. והרי כן כוונת הש""ך והפוסקים שכ' שכופין בהכאה שישאל על נדרו והיינו מצד יראתו מכפיית ב"ד הרבע עליו ומתחרט על שנדר מעיקרא. וא"כ לא קשה קושיית הרא"ה הנ""ל. וצ"ל דלא ס"ל להרא'"ה כתירוץ זה שבתוס' ודעתו כיון דיכול לקיים המצוה מצד דחיית עשה ללא תעשה אין רשות להב"ד להלקות ומיושב קושיית התוס' הנ"ל בשארי תירוצים הנאמרים שם בתוס' ובספרי הקדמונים וכיון שאין כפייה תו לא הוי כמצווה לקיים העשה דמצה היא דחיי' והיינו ע"י שאלה שהיכא שיודע בעצמו שאינו מתחרט בחרטה דמעיקרא על נדרו שלא לאכול מצה לא מצי מתשיל, וצריך הוא לדחות העשה ללא תעשה. וא"ש קושיית הרא"ה והרשב"א הנ"ל והוצרכו לתירוץ שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכיון שכן ישנו בכפיי' שישאל על נדרו. דאם אינו שואל אסור לאכול מחמת העשה שאינה נדחית וממילא עליו להתחרט ולשאל על נדרו. והוי כאפשר לקיים שניהם וגם הלא תעשה אינה נדחית. ע"כ אם עבר ואכל חייב מלקות על שעבר הלא תעשה אף לדעת הריב"א הנ"ל כיון שלא היה עומדת להדחות מפני העשה כיון שהיה מחוייב לשאול כדי שלא יעבור על העשה דכל היוצא מפיו כו' ומחמת זה הוי כאפשר לקיימו בלא דחיי'. וקצת בדרך רחוק יש ליישב בזה דברי המרדכי ריש פ"ג דשביעית דין תשנ"ו שכתב בזה"ל מצאתי בספר המקצועות שיסד ר"ח בנודר בעת צרתו להתענות ב' וה' ולא נזכר בעת נדרו חוץ מיו"ט שיבא בהם הו""ל שמחת יום טוב מצות עשה ומצד הנדר לא תעשה וכיון שאינו יכול לקיים שניהם יבא העשה וידחה הלאו כו' הלכך ילך אל ב"ד של מקומו וילקה בפניהם על שנשבע לעקור המצוה והם יתירו לו כל ב' וה' שיבא בהם יום טוב ויעשה שמחת יו"ט ואם אינו עושה כן עומד באיסור עכ"ל. וממה שכתב עוד המרדכי שם מבואר דמה שכ' ע"ז בספר המקצועות ויתירו לו ב'"ד היינו כדין היתר נדרים ומאוד מופלאים דברי הספר הנ"ל שדבריו סותרים זה את זה. שמתחלה כ' שלוקין אותו שהעשה דוחה לא תעשה על שנדר לבטל מצוה כלומר על אשר זמם לבטל המצוה או דהוא מדמה דין נדר לשבועה. דהיכא שאין אפשר שתקיים השבועה. הוי כשבועות שוא ונלקה ואח"כ כתב שילך לב"ד וילקה בפניהם ועם לא עשה כן באיסורו עומד. ולפי דברי הנ"ל י"ל כוונתו שמשורת הדין תדחה עשה ללא תעשה כיון שאינו מתחרט ולא מצי לשאול על נדרו. אמנם כיון שמצוה דוחית הנדר שב נדרו להיות כנדר השוא וחייב מלקות ע"ז או על שרצה לבטל המצוה כנ"ל ועי"ז מתחרט ומצי למישאל והוי כאפשר לקיים העשה בלא דחיי' ע"כ צריך להתרת בי"ד ואין העשה דוחה ונשאר באיסורו. ומה שמקשה השער המלך דכיון דאיתת בשאלה גם לא תעשה ועשה נדחית מפני עשה יש ליישב בדברי עצמו דקשה עוד לפי דברי התוס' מסכת עירובין דף ק'"א דלא אמרינן עשה דוחה לא תעשה כשהדחייה באה על ידי פשיעה ולכך בנתערב מתן א' במתן ד' אין עשה דמתן ד' דוחה לאו דבל תוסיף של מתן א' א"כ מה"ת תדחה העשה דמצה הלא תעשה דנדרים שגרם בפשיעת עצמו במה שנדר שלא יאכל מצה:

ויותר קשה קושיא זו על הרשב"א שמקשה ג"כ קושית הרא"ה הנ"ל ולפי דברי השעה"מ בחידושי הרשב"א בכתב יד שהי' למראה עיניו על מסכת עירובין כתב בעצמו כדברי התוס' בעירובין הנ"ל אמנם לפי דברי הט"א במסכת ראש השנה דף כ"ב ע"ב דכל איסורין שישנן בשאלה מיקרי קילא לעניין דחייה ונדחית אף בגוונא דלא דמי לדחיית עשה דכלאים בציצית. ומעתה י"ל שכשם שנשמע מדברי הגמרא מסכת פסחים דף נ"ט דמחוסר כפורים בערב פסח דעשה דפסח דחמיר דוחה עשה דהשלמה אף דלא הוי בעידנא וגם הדחייה באה על ידי פשיעה שהיה יכול להביא קרבנות כפרתו קודם התמיד רק ששכח ולא הביא וכמו שמפרש רש"י שם ואף אם נאנס מ"מ ל"ד לדחיית עשה דכלאים בציצית והרי גם בתערובת מתן ד' במתן א' משכחת שנתערב בלא פשיעה כגון באונס או ממילא ועכ'"ז בכל גוונא ל""ד לכלאים בציצית וע"כ הטעם בחמור נגד קל השכל שופטת שידחה החמור את הקל ואפילו לא הוי ילפותא דחיית עשה ללא תעשה מכלאים בציצית הוי ידעינן דחמור דוחה קל ולכך בכה"ג אף בבא על ידי פשיעה ומקרה אמרינן שדוחה וה""ה היכא שהלא תעשה היא קיל מחמת שישנו בשאלה נדחית מפני עשה גם כשהדחייה באה ע'"י פשיעה. וא"ת קושיית הרשב"א והרא"ה הנ"ל דל"ת דנדר ידחה מפני עשה דאכילת מצה. וע"ז מתרצים שפיר דבנדר איכא עשה ולא תעשה ומצד הסברא אין בידינו להמציא שיהא עשה דוחית עשה ולא תעשה אף בגוונא שהעשה ולא תעשה ישנם בשאלה רק מנזיר ומצורע למידין דגם עשה ולא תעשה שישנו בשאלה נדחית מפני עשה וכיון שכן בעינן שיהיה דומי' דנזיר ומצורע שאין הדחייה בזה מצד הפשיעה וא"ש תירוצו של הרשב"א והרא"ה הנ"ל:

והשתא דאתית להכי יש לתרץ הרמב'"ם הנ"ל שסובר דמותר לאכול ק"פ עם שמנו של גיד. דבש"א מקשה דבריש פרק גיד הנשה מקשה הגמרא מקדשין פשיטא כיון דאקדשיה פקע איסור גיד. ומאי קושיא הא איכא למימר דעשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דגיד הנשה וכעין שמקשה הגמרא במסכת זבחים דף צ"ד יקדש להיות כמוהו ואמאי ניתי עשה ולדחות לא תעשה וכבר הסכימו שאין מקום להתחלת קושי' דש"א הנ"ל דמצות עשה דאכילת קדשים לא נאמרה אלא במה שמותר מן הקדשים לאכילה ושאני גבי בליעת קדשים פסולים בכשרים שעל חלק הבשר הכשר חל מעת הקטרה מצות עשה דאכילה. רק מצד הבליעות שבתוכו אסרה התורה לאכלה וזה שייך שפיר קושיית הגמרא דניתי עשה ולידחית לא תעשה משא"כ בגיד הנשה שהוא בעצמותו איסור ולא עליו נאמרה העשה דואכלו:

אמנם א"כ קשה דאמאי יהיה אסור שמנו של גיד גבי פסח הא אין איסורו אלא מדרבנן. ומצות עשה הכתובה בתורה ואכלו את הבשר כשנאמרה גם שומן של הגיד היתה בכלל המצוה דמדאורייתא משרי שרי. וא"כ אף שבאו חז"ל ואסרו והעובר ע"ז קאי בלאו דלא תסור מ"מ תיתי עשה דואכלו ותדחה לאו זה. ואפשר לומר דבאמת מטעם זה התיר הרמב"ם שמנו של גיד באכילת הפסח. אמנם ז"א רק לפי שיטת הרמב"ם שתפס שאיסורו של שמנו הוא מדברי סופרים ולא מצד מנהג. אבל לדברי הר"א שמוקי מתניתין בשמנו של גיד ואיסורו מפני שישראל קדושים נהגו בו איסור כאשר כן היה קודם זמן איסור שאסרו רבנן שמנו של גיד הנשה נ"ל דמה שאסור מצד מנהג דינו כנדר כמבואר בגמרא בנדרים ובש"ע יו"ד "ד סימן ואף שאין לזה דין נדר אלא מדרבנן מ"מ כיון דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון דינו לענין דחיי' כנדר דאורייתא דאית ביה עשה ולא תעשה כהא דאיתא במסכת ראש השנה דאין מפקחין את הגל לצורך שופר משום דיום טוב עשה ולא תעשה הוא ומפרש הר"ן אע"ז דאין בזה אלא שבות דרבנן מ"מ כיון דיום טוב עשה ולא תעשה היא גבי מלאכות דאורייתא העמידו רבנן דבריהם כדאורייתא למהוי כעשה ול"ת גבי דחיי' משום מצות עשה ולזה מדייק ה"א ל"צ אלא לשמנו של גיד דתניא שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. ואין להקשות לפי זה מה משני רבינא דקאי על גיד החיצון דאסור וכהנ"ל. די"ל דשאני גיד הנשה החיצון דכיון דאין דרך לאכלו למאי דפסקינין אין בגידין בנ"ט אף אי בעי למיכל מצי אכיל כשנתותר יש בו מצות שריפה דשריפת נותר מ"מ כיון שאינו מחוייב לאכול אינו בחיוב דואכלו את הבשר ודמי לגידי צואר כפי פירש"י בפסחים דאי מקרי בשר אף שאין דרך לאכלו מ"מ אם נתותר חל עליו מצות שריפת נותר. ומה שמקשה הגמרא ואי גיד דהיתרא היא ליכלינהו עיקר הקושי' כיון שמותר באכילה מאי פיסקא דהתנא דלוחשביה הא יכול להיות שלא יבא לידי נותר. אבל בגיד חיצון שאסור מדרבנן ומצות עשה דואכלו שיהיה בחיוב אכילה לא שייך בהו מצד שאין דרך לאכלה וכהנ"ל וממילא כיון דליכא בהו עשה אין מקום לדחות האיסור דרבנן ופסיקא מלתא שמהצורך להתירן ולכך חשיב להו במשנה בהדי נותר ומצוותן מן התורה בשריפה כשריפת כל נותר דאף שאין בגידין בנ"ט מ"מ מקרי בשר וכמבואר ברמב"ם דהאוכל גיד הנשה של נבילה או של עולה לוקה שתים משום עולה ומשום גיד ואי לא הוי מקרי בשר אף דאחשביה לענין אכילה מ"מ אזהרת נבילה ובפרט עולה לא נאמרה רק על בשר ודע לפי דברי הקונטריס הלזה עלתה לי ליישב קושיית העולם המובא גם בשעה"מ ושאר ספרים בסוגיא דיקדש בזבחים דף צ"ז שמשני רב אשי יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה הא רב אשי בעצמו מתרץ